הודעתו של השר
גלעד ארדן בעקבות דוח ועדת לנדס, בדבר הכוונה לסגור את
רשות השידור במתכונתה הנוכחית ולפתוח ערוץ ציבורי חדש, גררה אחריה כצפוי גל תגובות, בעיקר של כמה מוותיקי הערוץ. אחד מהם,
מוטי קירשנבאום, התראיין באריכות ברשת ב'. בין היתר, הדגיש כי מה שמטריד אותו לגבי הערוץ הציבורי העתידי, הוא האם יצליחו לנתק את הגוף החדש מ"נגיעות פוליטיות".
לשמוע דווקא מפיו של מוטי קירשנבאום דברים על החשש מ"נגיעות פוליטיות" בתקשורת, אומר שהעיתונאי הוותיק לא איבד מחוש ההומור שלו. ראשית, מותר היה לצפות כי למען הגילוי הנאות יזכיר קירשנבאום שהמינוי שלו עצמו למנכ"ל רשות השידור בשנת 1993, על-ידי השרה
שולמית אלוני, היה מינוי פוליטי משהו, אם כי לא בעל "נגיעה פוליטית" ממש. שהרי לפי הסטנדרט הכפול לו הורגלנו בתקשורת שלנו, כל מינוי פוליטי הוא פסול, אלא אם כן נעשה בידי אנ"ש.
שנית, מצחיק נורא לשמוע את קירשנבאום, שיחד עם
ירון לונדון מגיש בערוץ 10 את תוכנית האקטואליה הכי פוליטית שיש בטלוויזיה, מוטרד מהשפעות פוליטיות עתידיות על הערוץ הציבורי שאולי יקום (ואולי לא). גם חוצן דובר עברית (בוודאי ישנם כאלה, צאצאי מגורשי ספרד), אילו נחת לביקור קצר בישראל, היה מגלה מהר מאוד, כי חרף היותה מפלגה זעירה (6 מנדטים), מרצ היא המפלגה היחידה בישראל שיש לה תוכנית אקטואליה קבועה בטלוויזיה המסחרית - "לונדון את קירשנבאום" שמה.
אמת, אין שם שום נגיעות פוליטיות. פשוט, כל חלקה הראשון של התוכנית, זה שמוקדש לאקטואליה המדינית-פוליטית, ספוג כולו באג'נדה של השמאל. זה מתבטא לא רק בשאלותיהם של צמד המראיינים, באופי התגובות שלהם לדברים שמשמיעים מרואיינים השייכים למחנה הפוליטי הלא נכון (אין הרבה כאלה), ברפרטואר הגיחוכים שלהם השמור לאישים שצמד-החמד מתקשה להסתיר את סלידתו גם בעת איזכור שמם.
אבל השיא נרשם ללא ספק בטקטיקת בחירת הרכב המרואיינים, ובמיוחד בדיונים עתירי פולמוס. לונדון וקירשנבאום, צמד המראיינים הטובים ביותר כיום בתקשורת, גילו מזמן את הפטנט: רוצה לקבל חיזוק להשקפתך הפוליטית? הזמן רק מרואיינים שמראש אתה יודע מה יגידו. נורא פשוט.
דוגמה? בבקשה. אחד הנושאים הכי פופולריים בשיח הפוליטי שלנו הוא הסכסוך עם הפלשתינים, המו"מ, הגבולות וכמובן "הכיבוש" (לונדון מקפיד לציין "השטחים הכבושים", כדי להזכיר לצופים איך הכל התחיל). המרואיין האוטומטי כמעט בכל דיון בנושא השטחים הוא אל"ם (מיל') שאול אריאלי, המוצג על-ידי הצמד שלנו כבר-סמכא שאין שני לו. הם רק "שוכחים" לציין, כי מר אריאלי הוא חבר מרצ (מקום 12 ברשימת המפלגה בבחירות האחרונות לכנסת).
עוד דוגמה? בבקשה. כאשר נושא הדיון הוא מדיניותו של ראש הממשלה
בנימין נתניהו (גיחוך כללי באולפן), המרואיינים הקבועים הם בדרך כלל מי שמראש ידועה עוינותם לביבי. פעם אלה היו אלון פנקס, לשעבר קונסול ישראל בניו-יורק (שעל-פי פרסומים בעיתונות, נתניהו טירפד את מינויו לשגריר ישראל באו"ם), ועו"ד דובי ויסגלס, ראש לשכתו לשעבר של ראש הממשלה
אריאל שרון. היום יספקו את הסחורה המבוקשת עיתונאי
ידיעות אחרונות,
שמעון שיפר ו
נחום ברנע ואיש
הארץ,
אמיר אורן - כולם מעריצים מושבעים של ביבי, שרק צלצול הגונג שמשמיע הבמאי באוזניות מסוגל לעצור את שירי ההלל שהם מזמרים בשבחו.
אותו כיוון פוליטי למחרת הבחירות המקדימות (פריימריז) בליכוד, נערך באולפן "לונדון את קירשנבאום" דיון מיוחד בתוצאות ההליך שקבעו את הרכב רשימת הליכוד לכנסת, בהשתתפות כל הכתבים והפרשנים הפוליטיים-מדיניים של ערוץ 10. חבל להרחיב על תוכן הדיון, שכמובן היה חף מ"נגיעות פוליטיות", אבל הסתיים במשפט שביטא היטב את רוח הדיון ודעת משתתפיו: "דיברנו על העשבים השוטים של הליכוד", סיכם אחד המנחים את דעתו על המועמדים החדשים של מפלגת השלטון. ככה ייעשה למי שהעז לכפור באמנת "
שלום עכשיו".
לפני כשנה, דיווח הכתב הכלכלי של ערוץ 10, מתן חודורוב, בהנאה גלויה על ביקורת חריפה שמתח נגיד בנק ישראל דאז, הפרופ'
סטנלי פישר, על מהלכים כלכליים של הממשלה. במהלך כל הדיווח ריצדו על המסך תמונות של נתניהו ושר האוצר ד"ר
יובל שטייניץ, מסתודדים ביניהם ומתמוגגים מצחוק.
זה היה סיכול ממוקד נוסח ערוץ 10. מעשה נבלה מקצועי שנועד להכפיש את שני האישים באמצעות מצג שקר: נתניהו ושטייניץ בכלל לא נכחו בהופעתו של פישר! מישהו טרח להדביק סרט של השניים ממעמד אחר לחלוטין שרץ בלופ על המסך כדי ליצור אצל הצופה את הרושם השקרי שנתניהו ושטייניץ פשוט לא שמים על הנגיד.
התרמית הייתה כה בוטה עד שהחברים לונדון וקירשנבאום הבחינו שמשהו לא כשורה מתרחש. לשבחם ייאמר כי שיסעו את דיווחו של הכתב הכלכלי ושאלו לפשר הדבר. מתן חודורוב איבד לפתע את כושר הדיבור המעולה שלו, גימגם משהו ו...ההצגה נמשכה. חשבתם שמישהו טרח אחר כך להתנצל, כמתבקש? אז חשבתם.
לונדון וקירשנבאום מראיינים בדרך כלל בנחת אבל עד לרגע שבו העמדה הפוליטית של מישהו מקרב אורחיהם אינה נושאת חן בעיניהם. או אז נמוגים הנימוסים הטובים וסולם הדציבלים באולפן מטפס מעלה-מעלה. כאשר התארח באולפן השר
סילבן שלום ונשאל בנושא מו"מ עתידי עם הפלשתינים והסורים, איבד קירשנבאום את שלוותו, שלא לדבר על עמדת המראיין האוביקטיבי. חילופי ה"מחמאות" ודו-קרב הצרחות שניהל עם השר שלום לא היה רחוק מלהגיע לתיגרת ידיים.
ערב פינוי גוש קטיף התראיין באולפן דובר יישובי הגוש. כאשר תיאר הבחור את סבל המתנחלים מול הטרור היומיומי, צעק קירשנבאום את השאלה המנצחת: "מי שלח אתכם בכלל?" טוב שגם תושבי שדרות לא נשאלו את שאלת הקסם הזו. היינו יכולים לחסוך גם את הפיתוח היקר של "כיפת ברזל".
אבל לא רק בעניינים אקטואליים מובילים רוב הדיונים לאותו כיוון פוליטי. גם שיפוצים היסטוריים ברפרטואר. לפני כמה שנים נערך באולפן (כזכור, נטול הנגיעות הפוליטיות) של ירון לונדון ומוטי קירשנבאום, דיון בנושא כיבוש ארץ ישראל שהייתה תחת שלטון עות'מאני, בידי הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. ירון לונדון הזכיר את דוד בן-גוריון "שהקים את הגדודים העבריים"...
סליחה, בן-גוריון הקים את הגדודים העבריים??? איפה נעלמו זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור? באולפן ישב אז ההיסטוריון פרופ' מוטי גולני, ששמר על דממת אלחוט מבישה. אבל במקרה הזה אולי אפשר לסלוח לירון. טרומפלדור זה שם קשה להגייה, וכדי לנקוב בשם המפורש זאב ז'בוטינסקי (שהשתתף ב-1918 בפועל בכיבוש מעברות הירדן), צריך באמת להתגבר על עכבות נפשיות לא קטנות.
