לא רק בפסח אנו מוזהרים מאכילת חמץ. בפרשת השבוע אנו למדים, כי גם בקורבנות נאמר: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תיעשה חמץ". מלבד בקורבן תודה ובחג שבועות, כל הקורבנות אסורים בחמץ אלא מצה. מהו עניינה של המצה? מה היא באה ללמד אותנו על החיים?

המצה נקראת בפי חכמים "לחם עוני", כשהכוונה כפולה: א. "לחם של עניים". ב. "לחם של ענווה". החמץ מסמל את היצרים שבאדם. העיסה תופחת על-ידי תסיסת השאור. התסיסה יוצרת את הלחם התפוח והנפוח. כך גם היצרים גורמים לאדם לתסוס, ולפעמים תסיסה זו מתפיחה את גאוותו ומנפחת את כרסו. המצה מסמלת את העיסה ביסוד שלה ללא תפיחה ותסיסה - מצב שבו דבר נשאר כפי שהוא באמת ללא ניפוח יתר.

הסכנה הגדולה לאדם היא ההתנפחות יתר על המידה. יש מצב שבו עושר גשמי מביא לגאווה המסנוורת את האדם ומשכיחה ממנו מי הוא באמת, מה עיקר ומה טפל. מי שנשאב לעולם התסיסה יותר מדי עלול לשכוח את המשמעות האמיתית לחייו. כל תפקיד הקורבנות הוא לשים את האדם במקומו. ההכרה ביחס שבינו לבין בוראו מזכירה לאדם מי הוא ומה מקומו בעולם.

אנו נחגוג את פורים במוצאי שבת. קשר הדוק יש בין מידת הענווה לפורים. הקשר הוא: השמחה. כך כותב הריי"ץ מלובביץ':

"ההרגשה העצמית [התמקדות האדם בעצמו] היא סיבה לעצבות. לבד זאת שטבע האדם מתולדתו ש'מי שיש לו מנה רוצה מאתים' ומשום זה אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, הנה המורגש [המרגיש את עצמו] חושב שמגיע לו הרבה. לכן גם השמחה בטוב שיש לו, לא זו בלבד שאינה שמחה שלמה, אלא עוד גורמת עצבות משום העדר הסתפקות... אמנם, הענו הוא תמיד בשמחה ושמחתו היא שלמה, דמצד שאינו מחשיב את עצמו לבעל מעלה, ולא מגיע לו כלום, אם כן כשיש לו מה שיש לו, הנה הכל הוא בדרך מתנה, ועל כן הוא שמח מאוד בזה... וזהו 'יספו ענווים בה' שמחה' - הענווה היא כלי וסיבה לשמחה".

חידוש גדול: אין שמחה באמת ללא ענווה. גאוותן לא יכול לשמוח באמת. התמקדות האדם בעצמו מביאה לעיסוק בדברים החסרים, במה שאין לו ובמה יש לאחרים יותר ממנו. השאלה מאיזו נקודת מבט אדם בוחן את "חלקו". ענווה היא קודם כל נקודת מוצא שלא מגיע לי כלום. כל מה שניתן לי הוא חסד. אני נושם, אני הולך, זה חסד. יש לי פרנסה, זה חסד גדול. רק אז האדם יכול לשמוח באמת.