א. נו טוב, אז חלף כמה זמן וחשבתי, וחשבתי, וקיבלתי החלטה: אני לא מוכן ל"ויתורים כואבים"... כאב הוא הדרך של הגוף להגיד לך שמשהו לא בסדר, או במילים אחרות, שהגיע הזמן לתקן משהו. אז יסלחו לי כל מיני מזוכיסטים, ובכלל כל מיני הדיוטות שחושבים שמשום מה זה נאצל לסבול, שזה נחמד שכואב. לי, זה לא נחמד בכלל. בעניין של ויתורים, לפעמים אני מוכן. אבל גם לוותר וגם שיכאב לי? לא ולא. לא אוהב כאב ובטח שלא מרצוני החופשי.
ובאותו עניין, כשלמישהו כואב - הוא רץ לרופא. זה הגיוני, זה הדבר הנכון לעשות. הכאב הוא לא המצב הטבעי לבני האדם. למעשה, מי שחושב שזהו המצב הטבעי הוא קצת חולה נפש. אז בפעם הבאה שמישהו יגיד לי "אני מוכן לוויתורים כואבים", אשאל אותו למה, ואם הוא חולה במחלת נפש. ויותר מכך, כשמישהו יגיד לי שישראל צריכה לבצע "ויתורים כואבים", אשאל אותו מדוע? האם ישראל היא מדינה נוצרית? מזוכיסטית?
מישהו לא הבין? אני חושב שזה מספיק!
ב. על-פי רוב אני משתמש בלשון נקייה. חזקה עלי כבודו של העומד מולי גם אם אני חולק על דעתו. מה כל שכן דוברי השמאל הרהוטים דוגמת
עמוס עוז, דוד גרוסמן וכולי ששפתם, איך לומר, מבהיקה מצחצוחי לשון ורהוטה עד בלי די. אבל, לאחרונה נתקלתי בכתביו של אחד מדוברי השמאל המובהקים ביותר - יגאל סרנה. מה אומר ומה אדבר, האיש שופע פנינים ספרותיות, ושפתו הכתובה יוצאת מגדר הרגיל.
והיות שמאז ומתמיד היו דוברי השמאל להוטים לחנך אותי (ואת העם) לדבר ברמתם, בסגנונם, ובעיקר באיכות ומבנה השפה כמותם, אחזיר למר סרנה את דבריו, באותה הרהיטות שבה הוא כותב, ובעיקר באותו הערך הסמנטי: מוקדש בחיבה לאותם עלובי נפש: יש חיים גם בזמן סרנה וחבריו. אבל האוויר מורעל. הנפש קצה. המשאבים מתדלדלים. אתה רואה גם בחדרי מיון, כמו הערב, את המאמץ ואת קוצר המשאבים. הכל נשאב מאיתנו, האזרחים ההגונים, לחבורת הביזה של החלאה סרנה וחבריו. השמאל שונא האדם שצמח כפטריות רעל משלוליות הדם של המתנחלים ואוהבי הארץ. קצנו בסרנה, השקרן העלוב שביציו הקטנות כאפון אחוזות בידי הוזי אוסלו. שייעלמו כבר סרנה וחבריו. די. גדשה הסאה.
בכל ליבי, הייתי רוצה שכל מה שאתה מאחל לראש הממשלה שלנו יקרה לך.
מישהו לא הבין? אני חושב שזה מספיק!
ג. עבר קצת זמן מאז, אבל נדמה שהרב פינטו ומעלליו קצת נעלמו, וראוי לטעמי להרחיב מעט. ובכן, אם הרב פינטו מואשם בכך שהוא שיחד מישהו, הרי שהסבירות אומרת שכנראה זו לא הפעם הראשונה, וסביר להניח שהוא עשה זאת לכמה וכמה מבאי חצרו. פרקליטיו טוענים שיש להם עוד ועוד הוכחות על מקרים נוספים. ובכן, איני רוצה להאשים איש, אבל באי חצרו היו משמנה ומסלתה של הארץ, ויש אומרים אף אנשים רבי כוח והשפעה. ולכן, הייתי רוצה לראות רשימה של כל באי חצרו של הרב ולשאול אותם אישית כמה שאלות לא נעימות. האם המשטרה מתכוונת לעשות את זה? תמהני. ודבר נוסף: לכולם יש מקורבים, אף אחד לא מדבר יותר בעצמו. "מקורביו מוסרים", "מקורביו מדברים", "נמסר מאת מקורביו". לכולם יש מקורבים - לזמרים, לשוטרים, לרב פינטו, לעוזרת של אולמרט, לחברי כנסת ולשרים. מתי סוף סוף יגידו בתקשורת את שמותיהם של ה"מקורבים"? ואולי הגיע הזמן לבטל את מושג ה"מקורבים", ושהתקשורת תהיה מוכנה לומר: אנחנו לא מפרסמים יותר דברים מאת "מקורבים". יש למישהו מה להגיד? יתכבד ויגיד. ולא, נאמר שהנ"ל מסרב להגיב, ויחשוב הציבור מה שיחשוב על כך ועל כל אותם האנשים.
מישהו לא הבין? אני חושב שזה מספיק!
ד. ובכן, קתרין אשטון, שרת החוץ של אירופה, הופיעה לצילום באירן מכוסה בבגד מוסלמי מקומי. האמת, מתאים לה מאוד. באירופה האנטישמיות זוקפת את ראשה יותר ויותר. חיילי צה"ל (למורת רוחם של השמאלנים המקומיים) מצליחים לעצור משלוח רקטות ותחמושת אירני לידידינו הפלשתינים. נשיא ארצות-הברית לא אומר מילה אחת רעה על אירן, ומאידך מפריח איומים לא מוסווים על מדינת ישראל בעת שהנשיא הרוסי פוטין לוקח לעצמו את חצי האי קרים.
מישהו לא הבין? אני חושב שזה מספיק!
ה. ואחרון, ולא חביב כלל וכלל: אני מייחס חשיבות רבה לאמנות על גווניה השונים. יתרה מכך, אני חושב שניתן לגזור מביטויי האמנות הבנה עמוקה על טבעה של העילית האינטלקטואלית בחברה שבה היא מתקיימת. כך למשל אמנית חולפת של לא כלום כמו אחינועם ניני יכולה, בתמיכת חבריה, לשלול מיוצר גדול כמו אריאל זילבר את ההכרה האמנותית. כך למשל מוענק פרס ישראל לאמנים שניתן לתאר אותם כשונאים את המדינה.
ובכן, ראיתי בטלוויזיה כשעה מוקלטת של סטנד-אפ של מי שנחשבו כטובי היוצרים האמריקנים בשנות ה-80', למילה האחרונה בתחום ההומור. ובכן, מרבית החומרים שהצחיקו את הקהל היו ענייני מין, הפרשות שונות ודברי הבל על כלום. כך התדרדר לו ההומור. ובכן, עברו מאז כ-30 שנה, ואותם בדרנים ואותו קהל התבגרו מאז. הדעת נותנת כי אלה ודומיהם הם האנשים העומדים היום בחזית היצירה הקולנועית/אמנותית/טלוויזיונית/אינטלקטואלית. יותר מכך, אותם המאזינים להם נמצאים היום בשיא כוחם והשפעתם. חשבתי על זה קצת, והבנתי.
הבנתי מדוע כך נראים ה"אינטלקטואלים" האמריקניים המודרניים. מדוע הסדרה "סיינפלד", שהגדירה את עצמה מראש כ"סדרה על שום דבר", נחשבה לגאונית. הבנתי מדוע מרבית הקומדיות האמריקניות מתמקדות בבדיחות עלובות על הפרשות. הבנתי גם מדוע ארה"ב של אמריקה הפכה לרוח אחת גדולה של הצהרות ללא שום משמעות. הבנתי גם מדוע הנשיא האמריקני נבחר על סמך הסיסמה "אנחנו יכולים", בלי להגיד מה הוא יכול. ובכן, פעם ארה"ב הייתה "מולדתם של האמיצים", ועכשיו היא ארצם של הלא כלום, של ההצהרות הדיפלומטיות, של האיומים חסרי הבסיס, של ההבטחות חסרות הכיסוי.
מישהו לא הבין? אני חושב שזה מספיק!
