לפני כמה ימים הייתה לי נסיעה ארוכה לצפון, ושעות הקשבתי לשירים ולמוזיקה בערוצים שונים של הרדיו. סוף-סוף ניצלתי במלואה את האגרה אותה אני משלם כל שנה בזמן חידוש רישיון הרכב. הודות לגלגל"צ נהניתי משירו המפורסם של זוהר "הפרח בגני". אחרי זה עברתי לרק"ע הרוסית אשר פינקה אותי בשירים של הזמרת הענקית הרוסית אלה פוגצ'בה. בהמשך מצאתי בערוצים נוספים כמה משיריהם הנפלאים של שלמה ארצי ואריק הגדול מכולם. כשעליתי לכביש 85 איבדתי את רוב הערוצים ועברתי לקול המוזיקה - שם לשמחתי שידרו את הבלט האהוב עלי פרי עטו של סרגיי פרוקופייב - "רומיאו ויוליה". בדרך החזרה שוב התחברתי לערוצים פחות יוקרתיים כדי לשמוע את הגבעטרון, את הביטלס, את סינטרה ואלביס המלך. 100 אף-אם באותו היום שימח את ליבם של מעריצי לאדי גא-גא, ביאונסי וויטני יוסטון המנוחה. לקראת ערב העברתי ל"פרבויי רדיו" הרוסי אשר שעה שלמה שידר שיריו של גדול האומנים הרוסיים ולדימיר ויסוצקי.
למה אני משתף אתכם בחוויות המוזיקליות שלי? יש סיבה. בזמן האחרון התרבו המאמרים שכותביהם מכריזים בגאווה שהם לא אוהבים את המוזיקה המזרחית. כנראה זה כבר הופך לאופנה. אני מרגיש את עצמי מפגר, לא מפותח, דפוק (סליחה על הביטוי). כי יחד עם זה שאני נהנה מהמוזיקה האשכנזית, הרוסית ואפילו מהקלסיקה הפופולרית והכבדה - אני אוהב גם את המוזיקה המזרחית ונהנה לשמוע את אביהו מדינה, קובי פרץ, את לוזון, את אביבה אבידן - שלא לדבר על המלך זוהר ארגוב-עורקבי. אוהב גם את מרגול ואייל גולן. מצקצק בלשוני כששומע על המעשים הלא יפים שלהם - אבל זה לא משפיע על היחס שלי לשיריהם. ואין פה קטע של סלחנות כלפיהם בגלל מוצאם: אני אוהב את השירים של
מייקל ג'קסון - למרות שיודע מה הוא אמר על היהודים ונוטה להאמין כי היו לו נטיות פדופיליות נתעבות...
אך במחשבה שניה - ממה יש לי להתבייש? איזה פסול יש בכך שהאוזן שלי והנשמה פתוחות לצלילים אותם לא סובלת האוזן הסנובית של מחברי המאמרים אשר דורשים בתוקפנות לא להאשים אותם בגזענות? לפני שאני אאשים את שונאי המוזיקה המזרחית בגזענות אני אאשים אותם בדברים אחרים - חמורים פחות אך גם משמעותיים.
פעם פגשתי באיזה סעודה איש שהציג את עצמו כמוזיקאי מקצועי, חוקר מוזיקה. הוא עלה ארצה מליטה באמצע שנות השבעים וסיפר לי שזמן קצר אחרי עלייתו מכון מחקר אחד שכר את שירותיו כדי שהוא יעביר על הנייר בתווים המוזיקאליים המקובלים את מנגינות המוזיקה המזרחית ששרים ומנגנים אומנים אשר עלו מארצות ערב. לדברי אותו המוזיקאי הוא גילה לעצמו דבר מדהים: המוזיקה המזרחית (שלה הוא קודם לכן לא נחשף) שונה בתכלית מזאת של המערב באפיון אחד חשוב ביותר: המנגנים והזמרים המזרחיים לעומת האירופיים מבחינים בחלקיקי התווים, שלא קיימים בסרגל התווים של פסנתר אירופי. במילים אחרות - הסולם "המזרחי" ארוך יותר מהסולם האירופאי הקלאסי. כדי לנגן שיר מזרחי נכונה אתה צריך להכניס עוד כמה חצאי תווים לסולם המסורתי. זאת אחת הסיבות למה האנשים הרגילים למוזיקה האירופאית לא נהנים מהמוזיקה המזרחית אשר נשמעה להם כקקופוניה מוחלטת. כלומר כעיקרון האוזן ה"מזרחית" יותר חדה מהאוזן ה"אירופאית".
אני אוהב אותך
וכשאני נתקל במאמר שמחברו מתוודה בחוסר אהבה למוזיקה מזרחית אני חושב לעצמי: "עוד מסכן אחד עם שמיעה לא מפותחת". לכן אני לא ממהר להאשים אותם בגזענות. אולי - בחובבנות ובהתגרות מיותרת לחלוטין. רוצה להתבטא בענייני המוזיקה - עדיף לך קודם ללמוד קצת על הנושא.
את אי-האהבה לזמר המזרחי מנמקים בכך שהטקסטים אצלם פרימיטיביים. "אני אוהב אותך, אתה אוהב\לא אוהב אותי" - זה כל מה שהם שרים כבר עשרות שנים. שוב אי-הבנה. יש כמה סוגות, ז'אנרים של השירים. בסוגה אחת הטקסט הוא העיקר, בסוגה אחרת - המנגינה. שני הסוגות לגיטימיות לגמרי. לכן, חבר'ה - רדו מהטקסטים של השירים המזרחיים. בדקתם פעם בעין הביקורתית שלכם את הטקסטים אותם שרים ושרו הביטלס, אלביס, זמרים מערביים גדולים אחרים? לפני שמביאים סלידה מהטקסטים של השירים המזרחיים כדאי להתייחס לפינק המערבית ששרה בכול ערוצי הרדיו שלנו: "קיס מאי אס", או לשקירה עם "היפס דונט לאי". מה עם לילי אלן והלהיט שלה "זה לא פייר" - הקשבתם פעם מה היא שרה שם? משום מה לא נתקלתי באף מאמר שמתייחס לטקסטים הגאוניים האלה. לעומתם השירים המזרחיים עם "אני אוהב אותך, את אוהבת\לא אוהבת אותי" פשוט יצירות מופת. ובכלל - תעזבו אותם בשקט: בכול דור ודור יוצא איזה בחור שבפעם הראשונה מתאהב, הוא בטוח שאיש לפניו לא אהב באמת - ומוציא את רגשותיו בשיר. זה תהליך טבעי, אין בזה שום פסול. ואם כבר מדברים על הביטלס - יודעים על השפעתה של המוזיקה ההודית עליהם?
נניח לרגע שכותבי השירים המזרחיים יושפעו מהמאמרים האלה, "יתאוששו" ולשם שינוי יכתבו סוף סוך שיר עם מסר כבד - חברתי או מדיני. מה - המאמריסטים שלנו יפרגנו וגידו: יישר כוח?! יפצחו בריקודים ויתחילו לשיר יחד איתם תוך מחאת כפיים? קדחת. הם שוב יתקפו ובהתאם להשקפות שלהם יכריזו שזהו שיר פשיסטי, או - "סמולאני", או שד יודע מה.
עוד נקודה מסתורית: יש לא מעט מאמרים בהם יוצאים נגד טענות על הקיפוח של המוזיקה המזרחית. אבל משום מה לא שמעתי תלונות פומביות על הקיפוח. דווקא בהתבטאויות גזעניות נתקלתי לא פעם. אני אביא שתי דוגמאות מובהקות. לפני כמה שנים באחד העיתונים המרכזיים קראתי כתבה נרחבת על שלמה ארצי. הוא זמר ומלחין דגול. והכתבה הייתה מפרגנת. כאן הכול בסדר. אבל הכותרת.... "הקיסר האחרון". הכוונה הייתה: ארצי - הזמר האחרון שהצליח למלא את האמפיתיאטרון בקיסריה. מיד נדלקה אצלי נורה אדומה: "הכותרת - גזענית". למה? היא טוענת שאין יותר בארץ זמרים ברמתו של ארצי. מה פתאום? יש לא מעט זמרים שהצליחו אז ומצליחים עכשיו למלא את אמפיתיאטרון קיסריה - שרית חדד, מרגול, גולן ואחרים. אלא מה - הם כולם מזרחיים ולכן לא נחשבים. הם סוג ב'.
בורות מוחלטת
דוגמה שניה. העיתונאי המכובד, הכוכב בלתי מעורער
גבי גזית ביותו המגיש של התוכנית "הכול דיבורים" ברשת ב' הממלכתית החליט להתייחס לרשימה של עמותות הנתמכות ע"ל-ידי המדינה. "למה אנחנו צריכים לממן כל כך הרבה עמותות? מה הן עושות? למשל - מי צריך את העמותה "תמיכה למוזיקה בוכרית"? - הכריז המנחה. זה קרה ב-23 במאי 2006 ב10-20 בבוקר. אני מיד פניתי למערכת התוכנית ולגבי גזית עצמו במייל וביקשתי לדעת מה יש לו נגד המוזיקה הבוכרית, האם הוא יודע במה מדובר, האם יש עוד סוגים של המוזיקה אותם הוא חושב למיותרים? את התגובה לא קיבלתי עד היום.
האמירה של מר גזית לא רק גזענית - היא מפגינה בורות מוחלטת, התנשאות של איש שחינוכו לוקה בחסר. כשבארץ אומרים "מוזיקה בוכרית" הכוונה למבצעי הששמקומים. הששמקום - חלק מהתרבות המוזיקלית האדירה של עמים רבים באזור ענקי - מהאויגורים במזרח ועד הטורקים לידינו דרך האוזבקים, הפרסים, הערבים. יש לסגנון עוד כמה שמות - תלוי במדינה: "מאקאם", "מוגם". מנגינות המאקאם נחשבות לנכס צאן ברזל עולמי ונמצאות תחת הגנתו של הארגון אונסק"ו. באסיה התיכונה הזמרים הטובים ביותר היו יהודי בוכרה. ממשלות שם העריכו זאת וקראו על שמם רחובות בערים גדולות. צאצאיהם ותלמידיהם של אותם הזמרים ממשיכים את המסורת בארץ. העמותה מנסה לעזור להם - לא בטוח שמצליחה. בוויקיפדיה בעברית יש מאמר קצר בנושא - אפשר ללמוד ממנו משהו. האם מר גזית היה מעז לשאול: "מי צריך תיאטרון אידיש?"
אני בכורח הנסיבות חונכתי על המוזיקה המערבית. אך בבית נחשפתי לששמקום - אותו אהבו לשמוע ולשיר הוריי. כשבארץ מזמינים אותי לערב המוקדש לששמקום - אני מבטל כל התחייבויות קודמות וכל הסידורים אחרים - המוזיקה עושה לנשמתי לא פחות מאופרה הטובה ביותר או הופעת פופ או רוק. שני העולמות אצלי לא מתנגשים - הם מעשירים זה את זה.
אני בכלל מתקשה להבין את הצורך להכריז בפומבי על אי-אהבה למוזיקה מאיזשהו סוג לפי מוצאה. לא אוהב - לא אוהב, למי אכפת? אני. למשל, לא אוהב סושי. נכון, יש לי זכות לא לאהוב - אבל את מי זה מעניין? מה זה אומר על המאכל? אם זה מעיד על משהו - אז רק על הרגלי האכילה שלי - ולמה לי לספר על זה לכול העולם ואשתו? ולעמוד בפוזה של מישהו שמקופח בגלל שלא רואים בעיין יפה את רצונו לא לאהוב סושי. אם יש מישהו שגילה בסושי או במאכל אחר מרכיבים מסרטנים - בבקשה - תביאו עובדות, מחקרים, תזהירו, תרתיעו.
עושר מוסיקלי
או אתם סבורים שצריחת המוזיקה המזרחית משפיעה לרעה על ההתנהגות של הפרט? אולי אתם גם חושבים שדווקא אהבה למוזיקה של בך ובטהובן גרמה לנאצים לשלוח מיליוני חפים מפשע לתאי גזים? כמה שנות לימוד נדרש למאמריסט מצוי כדי שהוא יבין שלמוזיקה בסוגיו אין שום ערך מוסרי או פוליטי. אנשים מעניקים לה משמעות כזאת - ותתמודדו איתם - לא עם המוזיקה.
אז תנמיכו קצת את הפתוס שלכם. תאמינו לי - באווירה הקיימת אין שום אומץ להכריז על אי-אהבה למוזיקה המזרחית. זה הליכה בתלם, ואומץ נדרש דווקא כדי להכריז שאתה אוהב את המוזיקה המזרחית ולהסתכן בכך שידביקו לך סטיגמה של פרימיטיבי וברברי.
ועצתי לכותבי המאמרים על אי-אהבה למוזיקה המזרחית: אתם כבר מקרה אבוד - אבל אם יש לכם ילדים קטנים או נכדים - תחשפו אותם למוזיקה המזרחית - וזה יעזור להם להבין יותר טוב גם את המוזיקה המערבית, יעניק להם עושר מוזיקאלי חוויתי.
ברור שכולנו רוצים שחובבי החפלות יאהבו גם את המוזיקה האירופאית; את המטרה הזאת לא משיגים בהעלבת המוזיקה המזרחית. יש לדאוג שהילדים מגיל הרך יאהבו את המוזיקה הקלאסית האירופאית - וגם את המוזיקה הקלאסית המזרחית. רוצים שיותר ויותר ישראלים (גם ממוצא לא אשכנזי) יבקרו באופרה, בפילהרמונית - יש לפעול בכיוון; לא להילחם במה שהם אוהבים - אחד לא שולל את השני.
מבחן מדינה - נורבגיה
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
