כשויקטור הוגו כתב את ספרו הנודע "נוטר דאם דה פארי", וכיוון לעורר את דעת הקהל לשימור אתרים היסטוריים שנפגעו במהפכה הצרפתית, משימתו צלחה והפכה מרעיון למציאות. במחזה שמעלה תיאטרון באר שבע, כיוון הבימאי הכה ייחודי עידו ריקלין את תשומת הלב לסערת הנפש שמעוררת הצועניה היפהפיה אסמרלדה בלב כל רואיה כשהיא מחוללת, ובעטיה של תשוקה חסרת רסן מתפרצים מכל הכיוונים כל הרוע, האכזריות והזוועות שקימים בלב בני האנוש, אז וכיום.
רגשות מכמירים והומניים מתגלים למעשה רק כתשובה למעשי חסד שעושים בני אדם איש לרעהו. כשתינוק בעל מום, תבלול על עינו, ומכוער, מתגלה על מדרגות הכנסיה המעטירה, וכולם דורשים להמיתו - רק הכומר מציל אותו באמצו אותו אל הכנסיה. הגיבן קוואזימודו, שגדל לאדם עם מראה מפלצתי, הוא למעשה זה שמחזיר לאסמרלדה את החסד כשנתנה לו מים, בעת שעינו אותו ועמדו להמיתו. וכשרוצים להמיתה אלה שחשקו בה בטירוף ולא מימשו זאת - הוא מציל אותה וחוטף אותה לנבכי הקתדרלה המונומנטלית, שרק הוא מכיר כל כך טוב.
אלון אופיר, בתפקיד הכפול של המשורר-המספר, ושל קוואזימודו הגיבן, מגלם כאן את הגיבור והאלתר-אגו שלו. שניהם, מהווים אותה דמות מצדדים שונים: הפואטי מול המעשי. כאשר שניהם סמל לטוב שבלב האדם. אלון אופיר מביא דרך תפקידו הכפול את הדרמה לשיאים כאלה, שאפילו הוא, עם כל פרסי התיאטרון שקיבל, ותפקידיו כמוצרט, כקצין בריטי, ככלב יהודי ומה לא - לא עשה עד היום. כאן הוא ניצב בפיסגת רשימת השחקנים בתיאטרון הישראלי כמופלא ביותר. אלון עושה פה את משחק חייו, ואת הקהל הוא מכניס לתוך אווירת שלהי ימי הביניים, על כל האמונות התפלות של שנאת הזרים, המכשפות והשדים. כולל עינויי האינקוויזיציה (שרון ביטרמן עושה בין יתר התפקידים המרשימים שהוא עושה).
מבוכי הנפש
אך לא רק מאלון אופיר הצליח עידו ריקלין להוציא את המירב שבו. אמיר קריאף, בשורת תפקידים כה שונים במהותם אחד ממשנהו - מלך הקבצנים הצוענים, המזכיר את דמות פייגין מ"אוליבר טויסט", שתלטן, אגואיסט, שמלבד אוכל ומילוי תשוקת הבשרים שלו לא מעניין אותו דבר. מאידך-גיסא, הוא גם מגלם את הכומר שלבו חס על התינוק הנכה ולכן גידל אותו בתוככי הכנסיה. בהמשך, תשוקותיו החבויות אל הצועניה דוחפות אותו לניסיון רצח אהובה. הוא גם מלך צרפת לואי ה-11, שבהנף יד ובאדישות נוראית חורץ את גורל אסמרלדה למוות, באשמת רצח שטפלו עליה. הוא פשוט משתמש בה לצרכים פוליטים כדי לספק את ההמון הרעב לקורבנות אדם, והפריט דמוי אבן-ריחיים המשמש לכמה מטרות בהצגה ונראה כמזבח - מדגיש בסצינות שונות את היותה של אסמרלדה קורבן לעולה. אמיר, שמאז ששיחק כבנה-מאהבה של "המלכה
מרגו" בהצגה בבית צבי, לא הזדמן לו להחצין עושר כזה של רגשות, יצרים מודחקים בהתפרצויות כה אכספרסיביות כמו ב"הגיבן מנוטרדאם". גם אותו הצליח ריקלין להביא לשיאים תיאטרליים שהקהל לא ידע ולא הכיר אצל אמיר ("הצמה של אבא"). נראה שמיקומו בשורה הראשונה של השחקנים כעת איתן מתמיד, ולקהל נקווה תהיינה האפשרויות להינות ממשחק כזה עילאי, שלו, כמו גם של אלון אופיר, המוכר גם כבימאי.
אך לא רק שני אלה זהרו בהצגה. הדס מורנו כאסמרלדה, יפה, חושנית ומשכנעת גם בתומתה ובתמימותה, כשהיא מתפתה חרף כל האיסורים "לא לגעת באסמרלדה", ונופלת כפרי בשל לידיו של הקצין האציל (גל אמיתי יפה התואר) העומד להינשא בנישואי נוחות לפלר דה ליס (תמר לווין המצוינת והכשרונית). מה שמביא במהלך ההתעלסות לניסיון לרוצחו, למזה - גזר דין המוות עליה. רון ביטרמן כה מתאים לתפקיד הדמויות האכזריות שהוא ממלא כאן - האינקיזיטור (שמכונה כאן "המענה"), התליין ובסה"כ 4 תפקידים. גם תמר לווין הכה מוכשרת ורבגונית (שיצאה מבית היוצר של ביה"ס גודמן, הצמוד לתיאטרון באר שבע), וכך אורי מזעקי ב3 תפקידים שונים; וכן כובש את תשומת הלב זיו זוהר שמפליא בששה תפקידים, מתוכם - שנים של נשים: אצילה, ובעלת מלון לנואפים - כולם מקבלים את האפשרות להדגים את מלוא כשרונותיהם וצדדיהם הרבים.
במקום להתמקד במסר של הוגו על הקתדרלה המיתולוגית, לתאר את חרכיה, עיטוריה והמבוכים שלה - בחר עידו ריקלין לתאר את מבוכי הנפש של הדמויות במחזה. בכשרונו לחדור באופן מעמיק ורגיש לתוכן ומהות הדמויות בהצגות שהוא מביים, הוא בונה עולם שלם, כשלעזרתו - התלבושות הכה מגוונות של פאר האצולה והדת, ובתלבושות הצוענים הכה מעוצבות להפליא אף בהיותן מרופטות ועשויות סחבות, אותן עיצבה סבטלנה ברגר; התפאורה העשויה פרגמנטים של עיטורים מהכנסיה, והרוזטה הענקית התלויה מעל, שמסמלים את הארכיטקטורה הגותית, אותה שאף ויקטור הוגו לשמר - ואותן עיצבה טליה אוטולונגי.
הצגה שהפעימה אותי כל כך, עד שכל מילותי דלות מכדי לתאר את החוויה. חובה על כל אוהב תיאטרון לראות במו עיניו, כדי לחוות ולהאמין לשמץ השבחים שהעטרתי עליה, ולהכביר אותם בלב כל אחד כפי שיחוש בעצמו. בקיצור - יש לנו תיאטרון שראוי להתפאר ולהתגאות בו.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
