שנים רבות לפני שפרש כגמלאי מעבודתו ב"מוסד", טיפח גדעון שׂוֹרֵק בחובו את הרעיון, שבהגיעו לגמלאות יקדיש את זמנו הפנוי לכתיבת ספר. ולכן, מתמיהה העובדה שנטש רעיון זה כה מהר, אחרי שחלפה שנה מהיום שבו הכיר את אַלְמָה וֶבֶּר - סופרת שכתבה רומן אחד, אם כי מצליח, מנחה של סדנאות כתיבה ובעלת מעבדה קטנה להמרת קסטות נושנות לאמצעי מֶדְיָה עכשוויים.
בניגוד לגמלאים אחרים, שאם הם בוחרים למלא את זמנם החופשי בכתיבה, כותבים את סיפור חייהם, התכוון גדעון "באומרו ספר... לא לאוטוביוגרפיה אלא לרומן שעלילתו ודמויותיו הן מעשה מִבְדֶה...נטועות במקום ובזמן ריאליים מכאן ויונקות מחוויותיו ומניסיונו העשיר מכאן" (ע' 25). הגיבורים הבדויים של ספרו היו אמורים לאסוף מודיעין ולהכין את "תוכנית הצפון" -ההתבצרות של "היישוב" על רכסי הכרמל למלחמת גבורה בנוסח מצדה נגד הדיוויזיות של הפלדמרשל הנאצי רומל, שעמדו "לפרוץ במלחמת בזק את השערים הדרומיים של הארץ ולהמשיך בשעטה שלהם צפונה" (258). כידוע, חלפה סכנת ההשמדה של "היישוב", אחרי שהמצביא האנגלי מונטגומרי גבר על רומל בקרב באַלעַלַמֵין באוקטובר 1942.
יתר על כן: בניגוד לגמלאים הכותבים אוטוביוגרפיות, הפטורים מהשקעת זמן ניכר במחקר נוסף, נערך גדעון ביסודיות לכתיבת ספרו: קרא בעיון את ספרי זכרונותיו של "מונטי", הגנרל הבריטי המהולל, גדש במשך שנים בחדר עבודתו ובמרפסת המצורפת אליו מסמכים, ספרים ומפות צבאיות - למגינת ליבה של רעייתו עופרה. בעודו פעיל כבכיר ב"משרד" (הכינוי שרווח בין סוכני "המוסד" למרכזם רב-התהילה), גם ארגן לעצמו, אחרי שנחתם הסכם השלום עם סאדאת, ביקור באַלעַלַמֵין ובמֶרְסַא מַטְרוּח שבמצרים (הפרק בע' 383).
זיהוי "הנקודה הפנימית"
כאמור, היכרותו של גדעון עם אלמה הסיטה אותו מן המסלול שקבע במשך שנים לספרו, כי בניגוד לציפיותיו ממנה, לא האיצה בו להתחיל בכתיבה שהתעכבה אצלו, אלא שכנעה אותו לחפש תחילה אחיזה לעלילת ספרו בקורות חייו. וכך הסבירה לו את משנתה הספרותית: "בכל ספר יש נקודה סמויה שטמונה עמוק בתוכו... קוראים לה 'הנקודה הפנימית'. אם תרצה, משהו שמזכיר מאוד גרגיר של חול שחודר לצדפה, שמגרה את הרכיכה להפריש מסביב לו חומרים שונים שעם הזמן נעשים הגוּלה המרהיבה שהיא הפנינה" (68). "הנקודה הפנימית" הזו, הסבירה לו, מוצפנת בביוגרפיה של הכותב, ולכן לא יוכל להתחיל בכתיבה, וודאי שייכשל בה, אם לא יקדים לזהות אותה ואם לא ירכז את כל חומרי העלילה מסביב לה.
בו-במקום חשפה אלמה לגדעון שגם ברומן שלה, "רק חיכתה שהילדים יגדלו", קיימת "נקודה פנימית" ביוגרפית כזו, שהורכבה מההתנסות הכפולה שלה ושל אמה: מ"העלבון החונק" שנצבר אצל אמה "במשך שנות הנישואים הכושלים שלה, נישואים מלאים השפלה, דיכוי וכניעה", ומ"תחושת האכזבה והתסכול, הזעם והמרי שהולידו חיי הנישואים הכושלים" של עצמה עד שאזרה אומץ והתגרשה מבעלה (70-69).
בהזדמנויות נוספת הרחיבה אלמה את פרישת משנתה הספרותית והסבירה לגדעון ש"הנקודה הפנימית" תורמת לא רק לתוכנה האמין של העלילה, אלא גם מסייעת לארגון הנכון שלה: "כשאני בונה דמות ספרותית, אני משתדלת שהיא תהיה קוֹהֶרֶנְטִית, כלומר: שכל הפרטים המרכיבים אותה יתלכדו באופן, סביר, הגיוני, עקיב" (107). כלל זה, שלפיו "כל מכלול הפרטים חייבים לעלות בקנה אחד", למדה מפי חגי זוסקין, כאשר השתתפה אצלו בסדנה לכתיבת פרוזה.
מיהו חגי זוסקין?
מאחר שאת חגי זוסקין מזכיר חיים באר פעמים רבות ברומן זה ("חלומותיהם החדשים", עם עובד/ ספריה לעם, 2014), סביר להניח שבאמצעות דמותו בחר באר להנכיח את עצמו בעלילתו. לפחות שלוש ראיות מבססות השערה זו.
הראָייה הראשונה - זוסקין מוצג בעלילת הרומן הזה כחברו הטוב של הסופר חיים באר, היודע לספר מפיו על המכתבים שקיבל מקוראים אחרי שפרסם את הרומן "חבלים". אחד מהם היה מכתב נזיפה שקיבל מחברתה של אמו המנוחה: "כאבתי שכל מה שמצאתי שם לא הייתה אלא הכביסה המלוכלכת של המשפחה שלכם שתלית אותה בגלוי כנגד השמש על 'חבלים'" (122).
הראייה השנייה - זוסקין מוצג בעלילה כמנחה סדנת כתיבה בבית אריאלה "אשר נהנה לחמוד לו לצון, לערב אמת ובדיה ובעיקר לספר סיפורים שלא היו ולא נבראו שנראים אמיתיים לגמרי. ...והוא הזדרז לפרסם אותם בטור השבועי שלו בעיתון" (52). בכך הוא דומה לבאר, שאלו היו אחדות מפרנסותיו ושעודנו מרתק את הקהל על-ידי תיבול אנקדוטות וסיפורים במאמריו ובהרצאותיו.
הראייה השלישית - משנתו הספרותית של זוסקין, המוצגת ברומן הזה והקובעת כי הישענות על הביוגרפיה של הכותב היא תנאי הכרחי להצלחת הכתיבה, מוגשמת כלשונה בכל חמשת ספריו העלילתיים הקודמים של באר (מ"נוצות" ועד "אל מקום שהרוח הולך") וגם בשני ספריו המחקריים ("גם אהבתם גם שנאתם" ו"מזיכרונותיה של תולעת ספרים") ובמבואות הרבים שהוסיף לספריהם של אחרים (מהם מומלץ במיוחד הפרק "נֵס אָפֵל" שכתב למבחר מסיפורי גרשון שופמן - "שלכת").
עלילת החקירה והבילוש
אחרי שאלמה ובר הסיטה את גדעון מתוכנית הכתיבה המקורית, שאליה נערך במשך שנים, אל הכיוון החדש שהוועידה לו - לחפש תחילה בביוגרפיה שלו את "הנקודה הפנימית" לעלילה משנת 1942 שהתכוון לספר - עולה רומן זה של באר על המסלול שכבר הניב הצלחה מוכחת למחברי רומנים לפניו, שגם הם השכילו לבחור בעלילת החקירה והבילוש כמתכונת למבנה העלילה בספרם. הדוגמאות היותר טובות ליצירות שמחבריהן ניצלו בתבונה את המתכונת של עלילה הבילוש והחקירה בסיפורת הישראלית לפני הרומן הנוכחי של באר, ימצא הקורא בשני רומנים של אהרון מגד: "החי על המת" (1965) ו"עוול" (1996), ובשלושה רומנים של נתן שחם: "צלו של רוזנדורף" (2001), "קרן אקסודוס" (2006) ו"חשבון רדום" (2013).
עלילת החקירה והבילוש מלווה את השלבים שבהם מבצע החקירה (בן משפחה או סופר שנשכר למטרה זו) אוסף מידע על נשוא החקירה (בדרך כלל אדם שהיה נודע למדי בעבר ומעורב באירועים החשובים של דורו, אך מרבית הפרטים על חייו האישיים נותרו בלתי ידועים לציבור מעריציו). בפגישותיו עם אלה שהכירו אישית את נשוא החקירה, חושף מבצע החקירה מידע נסתר על הנחקר המפורסם, הסותר את הדימוי החיובי התקבע עליו בדורו מפעילותו הציבורית. מאליו מובן שעלילת החקירה והבילוש מחייבת סופר לא לסמוך רק על יכולת הדמיון היוצר שלו לבדות דמויות ואירועים מעניינים, אלא גם להסתייע בספרים ובארכיונים כדי להכיר את התקופה שעל-רקעה יספר את העלילה שהוא בודה מדמיונו.
שרלוטה שטרוק
אלמה ובר לא שיערה שעצתה לגדעון שורק, לחפש תחילה את "הנקודה הפנימית" לספרו בביוגרפיה שלו, תעסיק אותו במשך כשנה, שבה יקרא מסמכים נושנים בארכיונים, ייפגש עם אנשים שהיו בקשר עם אמו ויטוס מספר פעמים לחו"ל כדי לבקר במקומות שהיו תחנות חשובות בחייה. פעילות חקירה ובילוש זו תניב לו מידע רב לא רק על אמו, אלא גם על הוריה, הסבים שלא זכה להכיר, ותפענח לו תעלומות שונות בחייהם. באופן זה הסב באר את הרומן מעלילת האהבה שפיתח בפרקים הראשונים, בין אלמה המתקרבת לשנת ה-50 לחייה ובין גדעון שזה מקרוב חצה את שנת ה-70 בחייו, לעלילת החקירה והבילוש המצרפת מפיסות מידע את סיפור חייה של אמו, לוטה, שהיא הדמות המרכזית ברומן זה.
לוטה נולדה בדרזדן וגדלה כבת יחידה במשפחה שבה לא זכתה לאהבת הורים רגילה. אמה הייתה חולת נפש ולבסוף התאבדה ב-1933, כשבוע אחרי הלילה שבו שרפו ספרים גם בלייפציג. כחודש אחרי התאבדותה, עבר אביה להתגורר עם הגוֹיָה הצעירה שהייתה אהובתו הסודית במשך שמונה שנים קודם לכן (249). אביה היה סדר-יד מיומן שעבד בבתי הדפוס הגדולים שפעלו בלייפציג וגם נשכר כמומחה לספרי יודאיקה ישנים ועתיקים בבית מסחר של הפירמה "הוגו קרלוביץ ובנו", שהתמחתה בתחום זה. הוא נהרג בהפצצה שספגה לייפציג ב-1943 במחבוא שלו בבית המסחר של הפירמה, שהתמוטט עליו ועל הספרים הנדירים שהיו סביבו (276).
ללא אהבתם ותמיכתם של הוריה, סללה לוטה בעצמה את מסלול חייה, ואלמלא פרצה מלחמת העולם השנייה, הייתה ודאי נעה במסלול זה בגרמניה גם בהמשך חייה. למזלה, סיימה את לימודי האדריכלות רגע לפני שעלו הנאצים לשלטון, וגם הספיקה לעבוד תקופה קצרה במקצוע שרכשה, אף שכבר ננעלו בפניה הדלתות לעשות בו סטאז' (138). אך אחרי שב-1934 רמס בעל וילה את גן השושנים שתכננה עבורו, כי נודע לו שהיא יהודייה, החליטה, ולא ממניעים ציוניים, לצאת מגרמניה ולעלות לפלשתינה-א"י (248). מאז הייתה שגורה בפיה האימרה "הֶעָבָר עָבַר והעתיד גָבַר" (195).
אדריכלית נופים וסוכנת ריגול
בארץ החלה לוטה לעבוד כארכיטקטית שהתמחתה באדריכלות נוף, תחילה כשכירה במשרדם של עמנואל וילנסקי ויוחנן רטנר, ואחרי מלחמת השחרור - כעצמאית במשרד משלה עד שמלאו לה שבעים וחמש (128). את חייה סיימה בבית אבות בחיפה. עובדות אלה היו ידועות לגדעון קודם לכן, אך הוא ידע דבר על הפרק המרכזי בחייה בתקופה שבה פעלה במודיעין של הצבא הבריטי בתפקיד דומה לזה שהוא עסק בו ב"מוסד". מאחר שמידע זה מפוזר במרחב עלילת הרומן ונאסף על-ידי גדעון במהלך החקירה והבילוש, נרכז להלן את פרטיו המרכזיים.
בארכיון ההגנה בתל אביב מצא גדעון את שמה של אמו כלול ברשימת עוזריו של וילנסקי בתיק "המשרד לחקירה חיפה" (179). עמנואל וילנסקי ("מנולה" בפיו ידידיו) היה אדריכל, מרצה בטכניון וגם איש מודיעין חכם ומוכשר (243) שנבחר לעמוד בחיפה בראש הש"י (שירות הידיעות של ההגנה - ממנו התפתח "המוסד" - ארגון הריגול הממלכתי של מדינת ישראל).
ב-1940 הקים וילנסקי את "המשרד לחקירה", "כדי לחקור פליטים יהודים מגרמניה ומהארצות הכבושות ולהפיק מידע שעשוי לסייע למאמץ המלחמתי של בעלות הברית" עבור שירות המודיעין החשאי של בריטניה וגם עבור המחלקה המדינית של הסוכנות (185). ולכן צירף שתי נשים שהגרמנית הייתה שפת אמם - את לוטה שטרוק ואת נלי פרנקפורט (נילי פורת). עד מהרה הפכה לוטה לעוזרת הבכירה של וילנסקי, והוא שיתף אותה בפגישות החשאיות שקיים במשרד וביניהן גם עם קצין המודיעין הבריטי אורד צ'רלס וינגייט (203), איש הלוחמה הזעירה שזכה לכינוי "הידיד הלוחם", שהפך להיות גם ידיד אישי של לוטה.
לוטה כבר השלימה בהצלחה את ההריון עם גדעון, כאשר נענו ראשי המחלקה המדינית של הסוכנות לבקשת מפקדי האינטליג'נס הבריטי, שלוטה, שהתפרסמה כחוקרת קשוחה ויעילה, תגויס למשרדם במצרים כדי לחקור חיילים של רומל שנפלו בשבי ותספק מידע מודיעיני שהיה כה חיוני להם. לוטה נענתה להצעה וסיפקה מידע איכותי ביותר בשתי השנים שבהן השתייכה לשירות המודיעין הבריטי במצרים (294). בשנתיים אלה מסרה את גדעון בן השנתיים למשפחה ארמנית, שבחנות התכשיטים שלהם בחיפה עבדה כשעלתה לארץ.
התפייסות בן עם אמו
המידע העלום הזה על אמו הציף אצל גדעון שאלות שלא שאל קודם לכן: מדוע ילדה אותו כאם חד-הורית בתקופה שתופעה כזו הייתה נדירה? מדוע הייתה מוכנה אמו לנטוש אותו אחר-כך למשך השנתיים שבהן שירתה במודיעין הבריטי במצרים? ומדוע לא גילתה לו עד מותה מי היה אביו, הגבר שממנו התעברה?
תשובות לשאלות אלו סיפקה לו נילי פורת בשתי הפגישות שקיים איתה גדעון בדירתה. לוטה הייתה לסבית וקיימה קשר קבוע עם יוליאנה רייס, אם חד-הורית ואקונומית מקיבוץ מזרע (297), שהייתה מתארחת מדי פעם בביתם ברח' סירקין 3 בחיפה (217). ואשר להריונה - היא התעברה מקפטן פטריק דומוויל, אירי פרוטסטנטי שעלה לגדולה בשירות הביון הבריטי, שגם הוא היה הומוסקסואל (295).
עוצמת הכעס שהצטבר אצל גדעון במשך שנים כלפי אמו, משתקפת בדברים שאמר לאלמה באחת מפגישותיהם הראשונות, הרבה לפני שקיבל את התשובות על שאלותיו אלה מפי נילי פורת: "במרכז הרומן שלך עומדת השאלה איזה מחיר שילמה אישה שהקריבה את חייה למען הילדים שלה ודחתה למשך עשרים שנה ויותר את הגשמת המאוויים והחלומות שלה, ואילו במרכז החיים שלי עומד ילד ששואל מדוע אימא שלו הקריבה את שנות ילדותו ונעוריו למען מימוש הקריירה שלה" (23). כעס זה גם מסביר מדוע לא פתח את המזוודה שהעבירו אליו מבית האבות, אחרי פטירת אמו, ומדוע גם לא האזין לשלוש הקלטות שמצא בעיזבון של אמו בצירוף פתק בכתב יד המבקש ממנו "להקשיב סוף-סוף לדבריה" (11), שמהן ודאי יכול היה לשמוע בקולה את העובדות הללו.
אף שתבנית החקירה והבילוש מספקת ברומן הזה הרבה עובדות, היא גם מותירה מספיק פערים להשלמת הרגשות הטעונים שהצטברו אצל גדעון בשנים שבהן פילס לעצמו את דרכו בחיים בלי תמיכתה של אם אוהבת. כגון: כיצד הרגיש כילד כשחזרה אמו ממצרים וניתקה אותו מהמשפחה הארמנית, שבה קיבל אהבת אם ואהבת אחים שלא זכה לקבל אחר כך מאמו כבנה היחיד? האם לא הייתה מסירותו לעבודה ב"מוסד", זו שקידמה אותו לתפקיד בכיר בארגון, צורה של בריחה מהיחס המנוכר שהתפתח אצלו כלפי אמו, שלא שיתפה אותו בסודותיה ולא סיפקה לו תשובות לשאלותיו על זהות אביו? האם הינתקות הבת, מעיין, ממנו ומעופרה ופעילותה המופגנת נגד המדינה אינם תוצאה מתגלגלת מבית ללא אהבה שהיה ללוטה בילדותה ובנעוריה בגרמניה ומההשתקעות שלו בתפקידו כבכיר ב"מוסד" כמפלט מחסך באהבת-אם מצד לוטה כלפיו?
שאר ירקות
בצד סיפור מרתק ונשכח על התקופה הדרמטית בתולדות "היישוב" במלחמת העולם השנייה, הניב השימוש במתכונת הבילוש והחקירה לבאר גם סיפור אנושי מעניין על יחסי בן ואמו - אומנם יחסים בגירסה שונה מזו שפרש ברומן "חבלים" על יחסיו עם אמו, אך בהחלט לא מנותקת לגמרי ממנה. הגירסה המסופרת ברומן "חלומותיהם החדשים" מתמקדת בהתרפקות החוזרת של גדעון על תמונת המדונה המחזיקה עולל בזרועותיה שנחקקה בזכרונו מביקוריו בכנסיה הארמנית עם המשפחה שאצלה גדל כילד ארמני. ולכן כה חבל שבאר לא התרכז רק בשני הסיפורים האלה, אלא התפתה לכלול בעלילת הרומן המעניין הזה גם נתחי-תוכן שאהובים עליו מספריו הקודמים.
אחרי התיאורים המפורטים והמוצדקים של אתרים היסטוריים, תרבותיים ונופיים בשני הרומנים הקודמים ("לפני המקום" ו"אל מקום שהרוח הולך"), מתבלטים תיאורים דומים מביקוריו של גדעון בערי גרמניה (לייפציג ודרזדן) ובמספר מקומות באנגליה ברומן זה כמפורטים ותיירותיים מדי. היקפם של תיאורים אלה מעכב את קידום עלילת החקירה והבילוש שלא לצורך ופוגע בקצב המתאים לה, שאמור להיות שוטף יותר.
כמטעני-תוכן עודפים, המשהים גם הם את קידומה הנמרץ של עלילת החקירה והבילוש ברומן הזה, מתבלטים ברומן הזה הפרק הנרחב שהוקדש בו לאביה של לוטה והשילוב המאולץ של סיפורו הנודע של קפקא, "הגלגול" - שני תכנים שבאר כבר פיתח בהרחבה ברומן "לפני המקום". אביה של לוטה, המתואר כבּוּקוֹניסט שבגלל אהבתו לספרים נשאר עם הספרים בבניין הפירמה בלייפציג ונקבר שם תחת הריסותיו, מזכיר מאוד את מיגוון הבוקיניסטים שהופיעו בעלילת הרומן "לפני המקום".
ואשר לסיפור "הגלגול", הוא משולב ברומן הזה כהסבר לידידות שהתפתחה בין גדעון ובין סוכן המודיעין הסקוטי מק'קול (149) - שניהם אספנים של מהדורות נדירות של היצירה הזו של קפקא - ועל-פי ההסבר של גדעון, גם תרם המשפט מסיומו של "הגלגול" לרומן הנוכחי את שמו - "חלומותיהם החדשים". וזהו הלקח שלמד גדעון מסיפורו של קפקא: "רק אם נרחיק מהחדרים הדחוסים של חיינו את הפגרים של הזיכרון כמו שמסלקים ג'וקים מתים, אפשר יהיה להתחיל להשתקם, אפשר יהיה להתחיל לחיות, אפשר יהיה להתחיל לחלום חלומות חדשים" (434). כזכור, הציל אביו של רפפורט ב"לפני המקום" שלושה דפים חרוכים של "הגלגול" בליל שריפת הספרים בכיכר האופרה בברלין בשנת 1933, הורישם לרפפורט, ששמר עליהם בחדר מיוחד בדירתו כתזכורת לדבריו של היינה "במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו בסוף גם בני-אדם".
מאולצת למדי בעיני היא התחבולה שבעזרתה שילב באר את עגנון בעלילת הרומן הזה (מע' 278 ואילך). מתברר, כי לפני שנשרף בית הדפוס, הספיק אביה של לוטה לאסוף משם דפי הגהה של ספרי עגנון, שנדפסו באותו זמן בלייפציג, והעבירם בחבילה לידיו של ידידו הנזיר הדומיניקני כדי שהלה ישלח אותם בסיום המלחמה אל לוטה בישראל. הנזיר אכן שלח את החבילה אל לוטה, וגדעון מצא את תכולתה, החשובה כל כך למחקר יצירתו של עגנון, במזוודה שקיבל מבית האבות אחרי פטירת אמו. גם פרק זה אינו מתחבר אורגנית לעלילת הרומן הזה, והיה על באר לשמור אותו לכרך המשך לספרו המחקרי "גם אהבתם גם שנאתם", כדי להדגים באמצעותו עד כמה גדול ומופרך דמיונו של חוקר עגנון בשלב הזה, אחרי שכבר "עיגננו" את יצירת עגנון מכל כיוון אפשרי.
לצערי, גם סיפור האהבה בין גדעון ובין אלמה לא השתלב בטבעיות ובצורה קוהרנטית בעלילת הרומן. יסלח לי אלתרמן, אם אנמק את חולשתו של סיפור האהבה הזה בעזרת פרפרזה על בית אחד מתוך שיר ב"כוכבים בחוץ": שניהם לא "יצאו מן הדעת" אל אורו הבוקע בשער של הזולת. אלמה אומנם מתכרבלת בחיקו של גדעון וגם מקפידה לשמור קשר קבוע איתו בסקייפ כשהוא נמצא בחו"ל, אך בעיקר היא מדריכה אותו כיצד להגיע אל "הנקודה הפנימית" שלו שלדעתה בלעדיה לא יוכל לכתוב את ספרו.
תר על כן: בקשר האהבה בין גדעון ובין אלמה מיחזר באר דגם ביחסיהם של זוגות אוהבים בשניים מהרומנים הקודמים שלו. בדגם הזה יוזמת היחסים היא האישה החזקה והנועזת, בעוד שהגבר מהסס ליזום את הקשר הארוטי ואת מעשה האהבה שהוא כה נכסף להגשימו. כזה היה ליל האהבה שהתממש לבאר עם קתרינה זיגל, הגרמנייה היפה, ברומן "לפני המקום". וכזה הוא קשר האהבה שהתפתח ביו "השיקסע" הצעירה ד"ר סֶלֶנה ברנרד, זואולוגית ומומחית ליאקים הטיבטיים, ובין האדמו"ר של חסידות אוסטילה מבני-ברק, יעקב-יצחק הלוי הורוביץ, המבוגר ממנה בשני עשורים.
אף שנתחי תוכן אלה הוגדרו כ"שאר ירקות", ניתן בהחלט ליהנות מקריאתם, גם אם כבר השיג הרומן את תכליתו בשני הסיפורים הראשיים שסופרו בו: סיפור של תקופה דרמטית בתולדות "היישוב" בעיצומה של מלחמת העולם השנייה וסיפור ההתפייסות של בן עם אמו, שהייתה גיבורה אלמונית של התקופה ההיא.
