מה הקשר בין משרד פרסום לבין ההכנות לשנת השמיטה? מה הידע של פרסומאי במיפוי השדות שיימכרו לגוי? מה מבין קופירייטר בהדרכה ההלכתית להפעלת אוצר בית דין? ההיגיון שלנו אומר: כלום ושום דבר. ההיגיון של המשרד לשירותי דת אומר: אפשר להפקיד בידיהם את כל המערך המורכב של הכנת חקלאות ישראל לשנת תשע"ה. רק התערבותו של בית המשפט המחוזי בירושלים עצרה, לפחות זמנית, את ביצוע ההחלטה ההזויה הזו של ועדת המכרזים.

הבעיה עם המקרה הזה היא, שקשה לייחס אותו לסתם טמטום או לרשלנות רגילה. נשים את זה על השולחן: המקרה הזה כל כך קיצוני בחוסר סבירותו, עד שהוא מסריח משחיתות. את המקרה הזה צריך לבדוק מיד מבקר המדינה, ובמידת הצורך - לערב את המשטרה. דומה שיש כאן הזדמנות נדירה מאוד לתפוס את השחיתות על חם, או לכל הפחות לאתר מיידית את הטמבלים שעומדים מאחורי ההחלטה המטופשת הזו.

גם במקרה הזה, אני מקווה שמדובר רק בטמטום, למרות ששוב יש כאן צחנה מאוד לא נעימה. מדובר בהקמת הסינמה סיטי בירושלים, ואני לא מדבר על כן שבת או על לא שבת, אלא על מיקומו של הקומפלקס הענק הזה: בלב קריית הלאום.

מי שיביט על קריית הלאום ממזרח, יראה את הכנסת, אחריה את בית המשפט העליון, ובצמוד אליו - את הסינמה סיטי. השכן מדרום של הסינמה סיטי הוא בית המשפט העליון, השכן ממערב הוא משרד החוץ, שכן עתידי ממערב הוא משרד ראש הממשלה, והשכן הצפוי מצפון הוא משרד מבקר המדינה. ובצנטרום של הפיילה: בית קולנוע. אני לא יכול לדמיין משהו דומה בווייטהול בלונדון או בשדרות פנסילבניה בוושינגטון, אבל אצלנו - אהלן וסהלן.

על פרויקט הולילנד אמרו, שדי להסתכל עליו כדי לחשוד שמשהו לא בסדר. אותה תחושה הייתה לי השבוע כאשר ראיתי את הסינמה סיטי וכיצד הוא משתלט על כל סביבותיו. כאמור, במקרה הטוב ביותר - האישור שניתן להקימו כאן ובצורה הזאת הוא טמטום קולוסאלי.

מי שמבין איזה רב-קו פועל באיזה אמצעי תחבורה - מתבקש לפנות אלי, כי אני איבדתי את הצפון. יש רב-קו של דן, אבל אפשר להשתמש בו גם בקווי אגד בגוש דן. יש רב-קו של אגד, אבל אפשר להטעין בו רק לפי מספר נסיעות ולא בסכום עגול כמו בזה של דן. יש רב-קו של קווים, והוא טוב גם לקווי דן. יש רב-קו שטוב לרכבת ישראל ויש כזה שמתאים לרכבת הקלה בירושלים. יש רב-קו של אפיקים ויש של מטרופולין, ואני לא בטוח האם הם תקפים גם בקווים של דן ואגד.

ההיגיון הפשוט היה, שיונפק כרטיס אחד בכל הארץ, שניתן יהיה לטעון אותו בכל מקום בכל סכום, ושההתחשבנות בין מפעילי התחבורה השונים תיעשה באמצעות מערכת מיחשוב מרכזית. מסובך? ממש לא. זה עובד מצוין במשך עשרות שנים ובסכומי עתק בין הבנקים: אפשר למשוך כסף בכל כספומט, אפשר להפקיד צ'קים בכל בנק. אז למה זה לא נעשה ברב-קו? משום שזה תלוי בגורם ממשלתי, ומה לעשות שמשרד התחבורה כבר לא יהיה מועמד לפרס היעילות והשכל הישר.

החלטתה של מועצת עיריית תל אביב לאפשר פתיחה מוגבלת של מרכולים וקיוסקים בשבתות, היא גם טיפשות וגם צפצוף על בית המשפט העליון. ההחלטה של העליון לפיה אין לפתוח חנויות בשבתות בעיר, לא נבעה ממניעים דתיים אלא באה בעקבות עתירה של בעלי חנויות מכולת, שטענו שהם מופלים לרעה אל מול המרכולים הפתוחים בשבת באין מפריע. העליון קבע, כי על העירייה להסדיר את הנושא, וההחלטה השבוע נועדה למלא אחרי אותו פסק דין.

אז מה עשו רון חולדאי ושות'? קבעו שניתן יהיה לפתוח מרכולים וקיוסקים בצירים מרכזיים ובשלושה מתחמים מוגדרים. זה כמובן מנציח את הקיפוח של חנויות המכולת, הנמצאות ברחובות צדדיים ובאיזורי מגורים - לא בצירים ראשיים ולא במתחמי הבילוי. כלומר: האפליה לרעה תהיה כעת רשמית ומכוונת. כאמור, זה גם אידיוטי וגם עומד בניגוד מוחלט להיגיון שמאחורי פסק הדין. לכן, הסיפור עוד רחוק מלהסתיים, ומותר לקוות שביהמ"ש העליון ישוב ויעמיד את העירייה על חומרת התנהגותה.

כבר יצא לי לספר כאן על עלילות שיפוץ רחוב בלוך בתל אביב, והנה השורה התחתונה. הרעיון היה להוסיף שני שבילי אופניים - אחד צפון-דרום ואחד דרום-צפון. מאחר שאת הבתים אי-אפשר להזיז, באו כמובן השבילים הללו על חשבון אחד ממסלולי החניה.

מה קורה בפועל? האופניים ממשיכים לנסוע על המדרכות - קצת מתוך הרגל, קצת מחוסר תשומת לב, קצת מתוך חשש מפני פתיחת דלתות המכוניות החונות בצמוד לשביל. דיירי הרחוב זקוקים לחניה, אז מדי ערב חונות כתריסר מכוניות על המדרכה בצד ממנו נשללו החניות. כלומר: הולכי הרגל עדיין צריכים להיזהר מהאופניים הדוהרים על המדרכות, ועכשיו גם יש להם הרבה פחות מקום בגלל המכוניות החונות.

זה לא שהתוצאה הזו לא הייתה צפויה מראש. יש לי עדים שאמרתי, שזה מה שיקרה בסוף. אני לא כזה חכם, וגם לא כזה טיפש שאהיה נביא; אני פשוט גר בתל אביב כל ימי חיי וברחוב בלוך למעלה משני עשורים, ואני יודע עם מי יש לי עסק. אז למה העירייה לא חשבה על זה? משום שזו סתירה במונחים: עיריית תל אביב ומחשבה מראש.

על הטמטום של משרד הפנים בכלל ושל לשכת רשות האוכלוסין בתל אביב כבר כתבתי בתחילת השבוע, ולא אחזור על הדברים. מה שכן, אחד משלושת הקטעים שהרכיבו את הפיליטון של אפרים קישון בשנות ה-60 בדבר נצחונם של השלטונות על השכל, עסק ב... משרד הפנים.

קישון סיפר, כי ביקש להאריך את דרכונו, התברר שאין לו מספיק דפים לוויזות ולכן ביקש דרכון חדש. אז הוא נדרש להביא שני עדים שיאמתו את זהותו. אם אני רוצה לברוח עם היהלומים שגנבתי, אני יכול לעשות את זה בעזרת הדרכון הישן - טען באוזני הפקידה. זו השיבה: אני יודעת שההוראה אידיוטית, תפנה לשר. הפתרון נמצא בדמותו של אזרח אחר שישב בלשכה, שנזקק גם הוא לאותו אישור והסכים לחתום שקישון איננו הרוזן ממונטה-קריסטו.

50 שנה חלפו, משרד הפנים עובר לתעודות חכמות - אבל הגוף כולו נותר מטומטם. מה שמלמד, שטיפשות ביורוקרטית היא מחלה תורשתית חשוכת מרפא.