ממזרח, ממערב, ומדרום לרובע היהודי של צפת היו רבעים ערביים. מצפון לו, במרחק שני קילומטרים, היו הכפרים עין-זיתון וביריה הערבית. כפרים אלה שלטו על הכניסה לרובע היהודי, ורק בלילות יכלו כוחות קטנים להסתנן אליו ברגל. כדי לתקוף את הרבעים הערביים מתוך הרובע היהודי היה על משה קלמן לחדור אליו, על כן תכנן לכבוש את עין-זיתון וביריה. אלון אישר כאמור את התוכנית הזאת.

בפקודת המבצע (27 באפריל) לא קבע אלון את לוח-הזמנים, אבל קלמן הבין שעליו לבצע אותה בהקדם. ב-28 וב-29 באפריל לא תקף הגדוד השלישי את ביריה ועין-זיתון. גשמים עזים ירדו וקלמן חשש שפקודיו יחליקו על הסלעים כשיסתערו במדרון על הכפר. ב-29 באפריל נרשם ביומן של הכשרת עין-גב: "הפעולה נדחית שוב בגלל מזג-האוויר החורפי והקור שנפל עלינו לפתע"¹. אלון שלח את מולא כהן להאיץ בקלמן, והמג"ד החדש הסביר לקודמו שהוא מחכה להפוגה בגשמים שבוודאי תבוא בקרוב, שהרי כבר סוף אפריל. מולא כהן לא השתכנע ודרש מקלמן לתקוף בו בלילה, אבל קלמן עמד על דעתו: "פרשת נבי-יושע לא תחזור", קבע. כהן הודיע לקלמן שהוא מדיח אותו מתפקידו, בגלל סירוב פקודה, וממנה במקומו את סגנו, מאיר דרזדנר; אבל מעמדו של קלמן בגדוד השלישי היה חזק מזה של מולא כהן, ואף אחד מאנשי הגדוד – ודרזדנר בכלל זה – לא ראה אותו כמודח. כהן קלט, חזר בו מההדחה, הסביר שלא התכוון ברצינות, וחזר לראש פינה. גם הסמג"ד, דרזדנר, ומפקד הפלוגה, נצר, סברו שכדאי לחכות להפסקת-הגשמים². ב-30 באפריל נפסק הגשם.

"עם חשכה יצא הגדוד (שתי פלוגות ומחלקה מסייעת) לעין-זיתון", סיפר קלמן, "המרחק היה שני קילומטרים. הובילה חוליית-סיור, בפיקודו של קצין המודיעין אריה גל, אני הלכתי אחרי הסיירים, ואחרי צעדו בשתי שורות הפלוגות של ראובן נצר ושמואל כתבן. אחרי שעה הודיע לי גל שהגענו ליעד, ואני התקדמתי וראיתי שהגענו לא לעין-זיתון אלא לביריה הערבית. חזרנו על עקבותינו, ואני הובלתי את הגדוד ליעד"³.

ב-3 אחרי חצות, אור ל-1 במאי, הגיע הגדוד לרכס שמעל עין-זיתון. נצר סיפר: "התקדמנו, מפקד המחלקה, אברהם ליכט, ואני, לכיוון הכפר, וקבענו את דרכי ההסתערות וההשתלטות. היה ליל ירח מלא. שמענו קול: 'מין הדא?', לא עניינו וחזרנו למקום ההערכות. הדווידקה והמקלעים הבינוניים ירו, ואנחנו הסתערנו. לא הייתה התנגדות וחשבנו שהכפר ריק, אבל רק הלוחמים הערביים ברחו, רוב התושבים נשארו בבתיהם"⁴.

אליעזר (לדיס) כהן, חייל בפלוגה של נצר, סיפר: "רימונים התפוצצו בזמן ההסתערות וכיתה שלמה נפצעה. מפקד-הכיתה משה עזרא שכב פצוע וצעק: 'ערביות השליכו עלינו רימונים!' היה ויכוח אם לירות בערביות, ונצר אסר עלינו לירות בהן". אהרון יואלי אמר: "לדעתי השליכו את הרימונים אנשים שלנו, לא כמו שצריך, ונפגעו. כשהסתערנו ירד שוב גשם, והיה קשה מאוד. מרדכי סלומון מת מפצעיו"⁵.

משה גרין ושבעת פקודיו, עולים מיוון, חברי הכשרת אפיקים, חסמו את הדרך בין ביריה הערבית לעין-זיתון, והתפרסו על גבעה החולשת על הדרך. עין-זיתון לא קיבלה תגבורת מביריה, אבל ממשטרת הר-כנען ירו ערבים על אנשי החסימה. גרין סיפר: "המרחק בינינו ובין ביריה (הערבית) היה כמה מאות מטרים. היינו במוקד האש. פקדתי על אנשי להתקדם אל הכפר, לכבוש את הבתים הקיצוניים ולהתבצר בהם. עברנו בריצה את השטח המת, הגענו לכפר, המטרנו אש והסתערנו. התושבים ברחו. אנחנו, שמונה אנשים, כבשנו את ביריה"⁶.

משה קלמן: "נצר נתקל בעמדה קדמית ערבית בעין-זיתון, ואני צעקתי למפקד הסיוע, יוסף בולבוס (חוטר-ישי), לפתוח באש. ירינו פגז דווידקה, והוא הסתובב באוויר. שמענו רעש מוזר, הרבה זמן עבר, ולפתע הואר כל האזור באור בהיר ומסנוור, אור יום, וקול נפץ נשמע. לאור הפגז ראינו שעל המדרון ממול יושבים רבים מתושבי צפת וחלק מאנשי המחלקה של אלעד פלד שחנתה בעיר, וצופים במחזה. הם מחאו כפיים והריעו אחרי כל פגז שנורה. מחיאות-הכפיים עודדו את הלוחמים, אבל זאת הייתה הפתעה לא-נעימה. הבנתי שהמידע הסודי על מועד ההתקפה, ששלחתי לפלד במברק לצפת, הסתנן והגיע לכל התושבים, ואם כך ייתכן שהגיע גם אל הערבים. חמישה פגזי דווידקה נורו. הם לא הגיעו לעין-זיתון ולא גרמו נזק פיסי, אבל הייתה להם השפעה פסיכולוגית מהממת. כבשנו את הכפר כמעט בלי התנגדות.

כשעלה השחר ראיתי שהמטה שלי והמחלקה המסייעת חשופים לאש מביריה הערבית. משה גרין והיוונים שלו, כיתת החסימה, הסתערו על ביריה הערבית עם סכינים פיניות בפה, וכבשו אותה. העורף של הרובע היהודי נפתח. שלחנו לשם צעירים צפתיים, עם אספקה בשביל הגדוד שיבוא לשם. פקדתי לפוצץ את כל הבתים בשני הכפרים, עין-זיתון וביריה, ולירות בכל שעה פגז אחד מדווידקה לכיוון אזור המגורים של הערבים בצפת, ופקודותיי בוצעו בדיוק. מעין-זיתון גרשנו את כל הילדים, הנשים והזקנים. הם הפיצו סיפורים. כך הבשיל המהלך הבא, כיבוש צפת"⁷.

ביומן הכשרת עין-גב נכתב ב-1 במאי: "כל היום פיצוצים מכיוון עין-זיתון, עשן ושריפות... במשך כל היום מגיעים חבר'ה עם שלל, עזים, פרות, סוסים, חמורים"⁸. נתיבה בן-יהודה כתבה שהיו שמועות "על כל מיני גניבות גדולות של מפקדים גבוהים, למשל שכל מטבעות הזהב שנמצאו בעין-זיתון ברצפה של אחד מהתושבים שברחו, ונלקחו על-ידי מטה של הגדוד, המטה הקרבי, באותו לילה, נעלמו כולן. עוד בדרך חזרה מעין-זיתון להר-כנען הן היו בפחים, כך הלך הסיפור, מוטענות על אלונקות של הפגזים, ועד שהגיעו לכנען, כל הפחיות האלה כבר היום ריקות"⁹.

ב-1 במאי בשעה 11.30 לפני הצהריים דיווח מפקד המבצע יגאל אלון למטה הפלמ"ח שמאה שבויים נתפסו בעין-זיתון¹⁰. ב-11 במאי התפרסמה ב"על המשמר" ידיעה: "חמישים אנשי כנופיות נהרגו בקרבות ביריה ועין-זיתון". בכתבה שהתפרסמה חמישים יום אחרי האירוע, ב-20 ביוני, בכתב העת של ארגון "ההגנה", "במחנה", כתוב שיותר ממאה מתושבי עין-זיתון נהרגו עם כיבוש הכפר. בספר הפלמ"ח כתב יגאל אלון: "האויב השאיר בשטח עשרות חללים, רובם מתנדבים עירקיים"¹¹.

באותו בוקר (1 במאי) הותקף המושב רמות-נפתלי שבגליל העליון ויגאל אלון חשש שמגניו לא יחזיקו מעמד, לכן פקד על משה קלמן לתפוס שבויים בעין-זיתון, במטרה להחליפם בחברי רמות-נפתלי העלולים ליפול בשבי, אבל אנשי רמות-נפתלי הדפו את ההתקפה, והשבויים מעין-זיתון היו "מיותרים"¹².

הראשונה שסיפרה על רצח השבויים בעין-זיתון, כעדת ראיה, היא נתיבה בן-יהודה, בספר "מבעד לעבותות", שהופיע ב-1985. אבל נתיבה חיברה ספר זיכרונות בלא לציין את השמות האמיתיים של האנשים שעליהם כתבה. לחברה הישראלית היה נוח להתעלם מעדות מפורשת של הטבח בעין-זיתון.

נראה שהיו כמה רציחות-שבויים בעין-זיתון.

ראובן נצר, שפיקד על כיבוש הכפר ועל הכוחות שחנו בו אחרי כניעתו, אמר לי בשנת 1981, בראיון שנערך בקיבוצו משמר העמק של השומר הצעיר: "זה מעיק על מצפוני עד היום. אחרי שכבשנו את הכפר התברר שהפלאחים נשארו בבתים עם נשיהם וילדיהם ולא ברחו. ריכזנו אותם בחוץ, בשני מקומות, אמרנו לחבר'ה לא לקחת שלל, ולרכז במסגד כל שלל רציני. היינו שם כל היום, ושוחחנו עם הערבים. לא ראינו בהם אויבים. לפני שלקחנו שבויים, כדי להחליפם בשבויים אפשריים, חברי רמות-נפתלי, אמר לי משה קלמן, בנוכחות כל החברים, 'קח את כל הצעירים, תעלה אותם על קומה שנייה של בניין ופוצץ אותם מלמטה'. התאספנו, כמה חבר'ה והחלטנו ללכת למטה של קלמן בפסגת ההר שמעל עין-זיתון ולומר לו שלא נעשה מעשים כאלה. כשהגענו אליו הוא אמר שהתוכנית הזאת בטלה מפני שיגאל אלון פקד לקחת שבויים כבני-ערובה. בחרתי שלושים, אולי יותר, ערבים צעירים, כמה חיילים הובילו אותם, בידיים מורמות, לבסיס שבהר-כנען. לא ידעתי שבחרתי אותם למוות. אני אמרתי לצעירים הערבים, אתה ואתה ואתה, וכו'. אחר-כך סיפרה לי נתיבה שהרגו אותם על המדרון של הר-כנען, זה שפונה לכיוון ראש-פינה"¹³.

אהרון יואלי סיפר: "לעין-זיתון הגיעו שלושה אנשים מצפת, לקחו עשרים ושלושה ערבים, ואמרו שאלה פורעים ורוצחים, קשרו להם את העיניים, לקחו מהם את השעונים ושמו בכיסיהם, הובילו אותם אל מעבר לגבעות והרגו אותם. זאת הייתה נקמתם של יהודי צפת. הבנתי שהמפקדים שלנו מחפשים עוד 'קילרים' שיעשו עבודה כזאת. בצפת לא כולם היו חסידים. לדעתי זה לא היה רצח שבויים, זה היה הרג של רוצחים ערבים. את השאר גרשו לכיוון הג'רמק באותו ערב, וכדי לזרז אותם ירו בהם"¹⁴.

יצחק גולן מהגדוד השלישי סיפר ששלושים שבויים הובאו לחקירה בהר-כנען: "אנשי הש"י חקרו אותם, ואחרי החקירה הייתה בעיה, מה עושים איתם. כולם היו לוחמים. אמרו לנו להוריד אותם למשטרת ראש-פינה. בדרך הם ניסו לברוח ואז ירו בהם. לא הייתה ברירה. הייתה סכנה שהם יברחו לצפת ויספרו שם כמה מעט נשק וכוח-אדם יש לנו. יכול להיות שהם נהרגו קשורים. למחרת בבוקר נשלחה כיתה לקבור אותם"¹⁵.

וכך תיארה נתיבה בן-יהודה את הטבח: "כשהחבר'ה נכנסו לכפר הם אספו את כל אלה שנראו להם חיילים אמיתיים, או שהיו ממש קצינים, כלומר, נראו ממש כמו קצינים, אז הם לקחו את כל אלה, קשרו להם את הידיים ואת הרגליים וזרקו אותם למטה, בוואדי העמוק מתחת לעין-זיתון וככה הם שכבו שם שני ימים. כל הזמן הייתה תלויה באוויר הבעיה, מה לעשות איתם... אחרי שלושה ימים התברר שכולם הרוגים, אבל שני פלמ"חניקים שרצחו אותם בפקודת המג"ד השאירו את הגוויות עם ידיים ורגלים קשורות, והיה חשש שאיזה עיניים זרות¹⁶ עומדות לראות מה קורה כאן עם השבויים האלה".

לפי עדותה של בן יהודה חיפש המג"ד אנשים "שדם לא מבהיל אותם", ובחר בה. חוליה בפיקודה ירדה לוואדי, פיתחה את הקשרים וסילקה את החבלים שהגוויות היו קשורות בהם. בשיחה עם כותב שורות אלה אישרה נתיבה בן-יהודה שאכן כך עשתה. "אולי זה היה הרגע ששינה לי את כל החיים", כתבה בספרה. "הכי נורא היה... שהסתירו את כל העסק. אף פעם, אבל אף פעם, שום דבר לא יצא החוצה". היא ניסתה להבין את קלמן: "בן עשרים ושלוש, נזרק בלי שום הכנה למלחמה נוראה, שהיה תחת לחצים איומים, שרק שבועיים קודם נהרגו לו עשרים ושניים איש¹⁷ 'ובכל זאת הוא התגבר על האסון והמשיך לעין-זיתון, ועוד לקח על עצמו את כל התפקיד הגדול של שחרור צפת עם מאות אלפי ערבים באיזור, והעיקר, אף אחד, בכל הגדוד לא נתן יד לדבר"¹⁸.

אחרי כשלושים שנה אמר משה קלמן למחבר שאחרי כיבוש עין-זיתון היה עליו לכבוש את צפת ולא היה לו "זמן להתעסק עם שבויים", ושאילו היה משחרר אותם ודאי היו מצטרפים ללוחמים הערבים בצפת¹⁹.

הסמג"ד מאיר דרזדנר סיפר שהוא התקדם עם פקודיו לכיוון צפת מיד אחרי כיבוש עין-זיתון ולא ידע על הטבח. אחרי ימים אחדים הגיעו אליו השמועות, אבל אז כבר היה עסוק בצפת, ועד ההפוגה נלחם ללא הפסקה. הוא מעולם לא דיבר עם קלמן על הפרשה הזאת²⁰.

ב-6 במאי קלטו אנשי יחידת האזנה של הש"י בירושלים שיחת-טלפון בין מפקד הצבא הבריטי הגנראל מקמילאן ובין מפקד הצבא בצפון הארץ. מקמילן ביקש דוח על הטבח בצפת²¹.

מכל העדויות האלה עולה שהיה טבח בעין-זיתון. כמאה שבויים נרצחו אחרי כיבוש הכפר. הרוצחים היו יהודים מצפת שבאו לעין-זיתון כדי להרוג פורעים ערבים, מאבטחים שהובילו שבויים בדרך מהר-כנען לראש-פינה וסברו שהם בורחים, ושני אנשים מהגדוד השלישי של הפלמ"ח, שמילאו את פקודת המג"ד משה קלמן.

ב-1991 פרסם ד"ר אביהו רונן בירחון של מפקדת קצין חינוך ראשי "סקירה חודשית", מאמר בשם "טוהר הנשק" ובו התייחס בין היתר לפרשת דיר יאסין ולטבח בעין-זיתון. על דיר יאסין כתב רונן: "כל בעלי הגרסאות מסכימים כי במהלך הקרב, לנוכח ההתנגדות הערבית הבלתי צפויה, פציעת מספר מהמפקדים, ומספר הנפגעים הגדול של הכוח התוקף – איבדו התוקפים את עשתונותיהם ירו ללא הבחנה, והרגו נשים, זקנים וטף" את דבריו על הטבח בעין-זיתון הוא ביסס על ספרה של נתיבה בן יהודה בלבד. כך הוא סיכם:

• בן יהודה, אולי בשל כנותה, חושפת בבהירות רבה את הבעייתיות העצומה שלפנינו: המלחמה מאפשרת פורקן יצרים, ונותנת לגיטימציה לנטילת חיי אנוש. היצר, הצורך, קיים תמיד, אם לא בפרט זה, הרי בפרט אחר. הלגיטימציה להרג נובעת גם מיצר ההתגוננות או הנקמה. ובמקרה של המג"ד, גם מאותה תחושה מוכרת כל כך לחיילים קרביים, של בדידות הלוחם בשטח, על כל בעיותיו, הסכנות שהוא עומד מולן, וההכרה הודאית, כי לא יוכל לשרוד אם לא יאבק בבעיות בכוחות עצמו: בבחינת "אני פה - אני המחליט!".
  
  אך ערכי מוסר, מהצד השני, הרי הם אותו בלם המגביל את מעשה ההריגה ומנתב אותו לפעולה הצבאית. הם ההופכים את האדם בקרב לחייל ומבחינים בינו לבין רוצח גרידא. והנה, די במפקד אחד, ודי באדם אחד שיתירו מעצמם מגבלות אלה, כדי להכניס בקרב על צפת את מימד הרצח. ממילא מזדקרת דמות המפקד, כמי שמחזיק בידו את הכוח להתיר ואת הכוח למנוע. המג"ד במקרה זה, מטעמיו שלו, התיר את הרסן, ומסתבר כי למרות האווירה הכללית המנוגדת לתפישתו, נמצאו אותם שני פרטים שמילאו את הפקודה. מצד שני, בהקשר זה גם בולטת מידת אחריותו של הפרט למעשיו, ובפרט אחריותם של כל המפקדים בשרשרת הפיקוד. המ"פים שסירבו או שנמנעו מלהטיל את המעשה על אנשיהם, התייחסו בכך בפועל להוראת המג"ד, כאל 'פקודה בלתי חוקית בעליל.' בכך הם הראו שגם חובת הציות כפופה להגבלות מוסריות".
  
  הצד המשותף של אירועי דיר יאסין ואירועי עין זיתים, הוא אפוא אובדן המעצורים של האדם בקרב. נראה כי לא מקרה הדבר, כי בשני המקרים המדובר הוא ביחידות שזו הייתה להם הפעולה הצבאית הראשונה או בין הראשונות; כי בשני המקרים מדובר על לוחמים שחבריהם נהרגו לעיניהם; ובתחושה הנרמזת מתיאורי שני הסיפורים, כי מבחינתם של הלוחמים הייתה זו מלחמת קיום לחיים ולמוות"²².
  

רונן התעלם מן השאלה מדוע הטבח שלא היה בדיר יאסין נחשף כביכול והוקע למחרת, בעוד שהטבח שכן היה בעין-זיתון נרמז רק אחרי 37 שנים ונחשף במלואו בספר על עלילת הדם בדיר יאסין רק אחרי 58 שנים. אם היה שואל את עצמו לפשר הדבר אולי היה מטיל ספק בעלילת הדם בדיר יאסין. אבל רונן היה זקוק לטבח בדיר יאסין כדי לפתח את התזה שלו על טוהר הנשק.

ביולי 1995 התפרסם תחקיר על פרשת עין-זיתון במקומונים של רשת עיתוני שוקן. כך נכתב ב"צומת השרון", באזכור לתחקיר, בכריכה הקדמית: "הטבח בעין-זיתון. מאי 48. גדוד 'יפתח' (השלישי) של הפלמ"ח כובש את עין-זיתון, כפר ערבי ליד צפת, ושובה עשרות לוחמים ערבים. אחרי יומיים מוציאים את השבויים הכפותים להורג. למחרת מעלימים את החבלים, כדי שהאו"ם לא יגלה. סיפור אמיתי על טוהר הנשק".

עורכת התחקיר, העיתונאית בתיה פלדמן, שאלה את נתיבה בן-יהודה: "אף אחד לא שאל שאלות, איש לא חקר?" ובן-יהודה השיבה: "אז לא עשו רישומים ולא חקירות. בשנת 1949, כשהשתחררתי, כבר היה ענף היסטוריה בצה"ל. הם פנו אלי והזמינו שלושה פרקים לדוגמא. כשהבאתי, והם קראו, נאמר לי שהעברית שלי לא הולמת. אז כתבו בשפת עגנון ומעלה, אני כתבתי דוּגרי, אבל זו לא הייתה הסיבה. היו אז צנזורות בלי סוף, צבאית, פוליטית. הייתה הרגשה של מדינה קטנה וחלשה, ומה יגידו אם סיפור כזה יצא החוצה. עין-זיתון לא היה הגרוע מכולם. היו גרועים יותר. הרי ישבו אנשים בבית-סוהר אחרי שהואשמו באונס קבוצתי, בזזו בתים כבושים, נלחמו והרגו"²³. ראוי לזכור שאחדים מאנשי מחלקת היסטוריה של צה"ל באותם ימים שמשו אחרי כך מרצים באוניברסיטאות לרבות פרופסורים וראשי אוניברסיטאות. כדי להסתיר את תפקודם כקרנפים הם טפחו באוניברסיטאות את תרבות השקר הביטחוני המאפיינת את מערכת הביטחון ואת החברה הישראלית עד היום.

בספרו "קוממיות ונכבה" שיצא לאור ב-2004 כתב פרופ' יואב גלבר: "להיטותה של מפ"ם לנופף בפרשת דיר-יאסין ולהטיח האשמות בפורשים נבעה מתחושה הלא-נוחה על חלקם של מפקדים וחיילים בפלמ"ח – שהיה מזוהה עם מפ"ם, לפחות בעיניה שלה – במעשים דומים, כגון רצח עשרות שבויים בעין-זיתון לפני הפלישה"²⁴.

בתחילת שנות השמונים השתתפתי בדיון על חקר מלחמת העצמאות בכנס של ארגון עובדי ארכיון מקצועיים. בכנס טענתי שבספרים ובמחקרים על מלחמת העצמאות לא נכתבה כל האמת. ד"ר סא"ל אלחנן אורן ממחלקת היסטוריה של צה"ל, שכתב דוקטורט על מלחמת העצמאות, שאל אותי למה אני מתכוון. השבתי: לטבח בעין-זיתון לדוגמא. אורן ומשתתפים אחרים בדיון טענו שלא היה טבח כזה. הדיון הוקלט ושודר אחרי ימים אחדים בגלי צה"ל. באותם ימים הרצאתי באופן קבוע מספר שנים בקורס הדו-שנתי בקורס החצי שנתי ובקורס השליחים של התנועה הקיבוצית ביד טבנקין ברמת אפעל והייתי בקשר הדוק עם ישראל גלילי. האחרון זימן אותי לשיחה, אמר לי שראשי הפלמ"ח רותחים מזעם על דברי, דורשים לסלק אותי מעבודתי בקורס הדו-שנתי ולנתק כל קשר איתי. הוא טען שלא היה טבח בעין-זיתון ויעץ לי להכחיש את דברי בפומבי, ולא, אסולק מיד טבנקין והתנועה הקיבוצית תנתק ממני מגע. דחיתי את הצעתו ואמרתי: "תרבות השקר של הפלמ"ח שאותה אימצה התנועה הקיבוצית, תביא לקריסתה. על כך אינני מיצר. לבי נחמץ על כך שצה"ל אימץ תרבות זאת ועל כך נשלם כולנו מחיר כבד מאוד". גלילי התבונן בי בעצב ואמר: "זה לא תלוי בי, זה לא תלוי בי". במקביל ספרה לי חה זמר, עורכת העיתון "דבר" שמפקדים בכירים לשעבר בפלמ"ח לוחצים עליה לא לפרסם מחקרים שלי בעיתון.

אחרי זמן לא רב, ואחרי שפרסמתי את פרטי תפקודו הלקוי של יוסף טבנקין והגדוד הרביעי של הפלמ"ח בקרב שיירת חולדה, סולקתי מהיום להיום מעבודתי בקורס הדו-שנתי, ויד טבנקין חדלה לשתף איתי פעולה בחקר מלחמת העצמאות. הקיבוצים חדלו להזמין אותי להרצאות. התחיל תהליך מאורגן של החרמתי באליטה הישראלית של אותם ימים, שעד אז הייתי אחד מיקירי בניה. התלוננתי באזני מזכיר התק"ם דאז, אהרון ידלין, על החרמתי ועל פעולות שונות שנעשו נגדי. ידלין סיפר לי שאיש קיבוץ בית-השיטה נחום שריג שפיקד במלחמת העצמאות על חטיבת "הנגב" דרש לפעול נגדי. "אני התנגדתי למהלך הזה אך אצלנו לא ניתן לסרב לנחום שריג" אמר ידלין.

כששמעון פרס נבחר ליו"ר מפלגת העבודה פניתי אליו, ביקשתי שיחקור את הנושא ויבטל את החרמתי שכן הקיבוצים היו אגף במפלגת-העבודה. אחרי זמן מה הודיע לי פרס בכתב שבירר את הפרשה עם אהרון ידלין והלה אמר לו שסולקתי מסמינר אפעל בגלל רמה ירודה של הוראה ודרישת משתתפי הקורסים לסלקני. תהיתי מדוע הם גילו את "כישורי הירודים" כמרצה אחרי שבע שנים של הרצאות שם. התנהגותם של ידלין ופרס שכנעה אותי שהם מתאמצים להסתיר את תפקוד מפלגתם ומנהיגיהם במלחמת העצמאות וחזקה את רצוני לחקור את אירועי אותה מלחמה ואת היסודות הרעועים של מערכת הביטחון של ישראל שהם בין האחראים להם.

________

[בפרק הבא: אתחיל לפרסם סדרת משנה שתעסוק בכתיבה המגויסת וממילא המעוותת והשקרית של ההיסטוריונים הישראלים שמלוא כל הארץ כבודם, על מלחמת העצמאות. הפרק הראשון יעסוק בפרשת הלמד-הא על-פי ההיסטוריון נתנאל לורך.]

1. ארכיון קיבוץ פלמחים.
2. ארכיון המחבר, ראיונות מוקלטים עם מולא כהן, מאיר דרזדנר, ראובן נצר ומשה קלמן.
3. ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם משה קלמן.
4. ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם ראובן נצר.
5. ארכיון המחבר, רב-שיח מוקלט עם אליעזר (לדיס) כהן, אהרון יואלי ועמיחי קדוש.
6. ספר הפלמ"ח ב', מתי מגד, "הבחירה שהכריעה – מפי לוחמים", עמ' 318-314; ארכיון המחבר, סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן
7. ארכיון המחבר, סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן.
8. ארכיון קיבוץ פלמחים.
9. נתיבה בן-יהודה, שם, עמ' 286.
10. ארכיון צה"ל תיקי יפתח, ידיעות הגדוד השלישי.
11. ספר הפלמ"ח ב' עמ' 279.
12. ארכיון צה"ל. תיקי יפתח.
13. ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם ראובן נצר.
14. הרב-שיח הנ"ל בהשתתפות אהרון יואלי.
15. ארכיון המחבר, ראיון עם יצחק גולן.
16. הכוונה למשקיפי או"ם ולעיתונים זרים.
17. בהתקפה השנייה על משטרת נבי יושע. ממצאי מחקר על אותו קרב יתפרסמו כאן בעתיד.
18. בן-יהודה, שם, עמ' 248-243; בסדרת ראיונות עם המחבר אישר משה קלמן את עיקרי הדברים.
19. ארכיון המחבר, סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן
20. ארכיון המחבר, סדרת ראיונות עם מאיר דרזדנר.
21. ארכיון "ההגנה", ידיעות טנא.
22. רונן א., "טוהר הנשק – גלגולי המושג והתפתחותו", סקירה חודשית, מספר 3-2 (אפריל 1991) עמ' 24-5.
23. בתיה פלדמן, "הטבח של הפלמ"ח", "צומת השרון" (ומקומונים נוספים), 21 ביולי 1995.
24. גלבר, י. קוממיות ונכבה, דביר, 2004, עמ' 302.