הכאפיה של מנשק'ה

לפני שלושה שבועות בקירוב קבלתי מייל מידידי פרופסור שלמה ארונסון על מות חברו אמנון ז'קוב. הכרתי את ז'קוב, בעיקר מן הכתובים שלו, מאמרים או ביקורת או התייחסות ליצירת שלו. וככה פותח שלמה ארונסון את המסר: "מדובר באמנון זקוב ז"ל, שהלך אתמול לעולמו. מי היה אמנון זקוב? היה מתמטיקאי? מוסיקאי? הומוריסט? סופר ומשורר? דרמטורג? ליטראט? או כולם יחדיו בפרקים שונים של חייו, אשר בהם קנה לו חברים שהוקירו מעל לכל אלה את חינו – את החן ואת אהבת הבריות שלו. חייו לא היו קלים, ופקדו אותו ואת רעייתו לוסי אסונות שלא אפרט אותם ככל הניתן. היה מי שכינה אותו 'איוב' וטעה בכך, שכן איוב בא בטרוניה לקדוש ברוך הוא, ועל כל פנים לאיוב לא היה חוש הומור. ולאמנון זקוב היה. הוא לא התגרד בחרס פצעיו הרבים, אלא התעניין באמת ובתמים במעשיהם ובפצעיהם של אחרים. וזוהי תכונה נדירה בימינו".

בשעתו התייחסתי לתופעה שרווחת אצלנו, בכול הנוגע לאנשים שהולכים מאתנו לנצח.או שאנו לא שומעים על כך כי זה לא "מעניין" במידה מספקת את המדיה( כלומר את צרכנייה) או שאנו משופעים בגשם של שבחים ותהילות שעליהם לא שמענו בימי חייהם.

אני רוצה להתייחס לאדם אחר שאף הוא הלך לעולמו לפני שלושה שבועות. פרופסור מנשה הראל,חתן פרס ישראל לגאוגרפיה,לוחם אגדי, מן הסוג הטוב, סופר פורה שכתב עשרות ספרים ומחקרים ועוד הישגים רבים.אני הכרתי אותו כמנשקה.

בעיתון הארץ יש טור בשם "אחרי מות". בו מובאים פרטים על אנשים בולטים אשר לא זכו לכותרות בערוב חייהם,לא זכו למאמרים עם מותם, ולא זכו למודעות אֵבֶל גדולות. בשעתו ערך אותו אורי דרומי. כיום עורך אותו עופר אדרת, עיתונאי פורה מאוד בתחומים שונים,מהם היסטוריים ומהם עכשוויים. הוא מצטט את מאיר בראלי שכתב עליו בשעתו בעיתון דבר:

"הוא היה מן העליזים שבחבורה (ב "מחנות העולים"), אלוף טיולים, מרקיד חברים. הוא היה כורה אשלג, חורש שדות בקיבוץ,שליח ההגנה והמוסד לדמשק, מבריח יהודים לארץ ישראל, סייר ו"דרוויש", צעיר משולהב המכה בתופי פח ומרים, מספר אגדות,איש רעים להתרועע".

כאוטודדקט הוא הגיע לדרגת פרופסור וחוקר פורה. הוא פרסם עשרות ספרים ומחקרים וקבל את פרס ישראל. הוא נפטר לא מכבר בשיבה טובה.לי יש סיפור משלי על מנשקה הראל.

לקראת סוף מלחמת העצמאות, בספטמבר 1949 הגתה מחלקת הנוער והחלוץ רעיון לשלוח לאמריקה, הצפונית והדרומית, שליחים מקרב תנועות הנוער השונות במאמץ להביא צעירים לארץ. אני, בעודי במדים, נבחרתי כנציג "הנוער הציוני",נעמי חזן, כנציגת "השומר הצעיר" נועה אשכול "ממחנות העולים", פנחס פלאי ויחיאל אמתי, מתנועת "המזרחי" ו"הציונים הכלליים". בינינו היה גם אורי גלין, לימים הטייס שהטיס את המטוס הקל "פייפֶר קאָב" באירוע המוני בקיבוץ מעגן ביולי 1954 וגרם לאסון שבו נספו 17 אנשים ונפצעו 25. אורי גלין נמנה עם משתתפי הסמינר. הוא היה שותפי לחדר. פעם בשעות הבוקר המוקדמות בשעה שהפתח בחזית הבניין היה עדיין נעול, הוא השתחל דרך חלון. מן הרעש התעוררתי בבעתה וראיתי לפני בחלון סוליה של נעל באורך שליש מן החלון. חטפתי כיסא כדי להכות את הגנב ואם אפשר לדחוף אתו חזרה. ואז הוא צעק "צבי, צבי זה אני אורי". הוא "הגלה" את עצמו לחו"ל. למד רפואה כדי לסייע לנזקקים רפואית. הוא כיום פרופסור בארץ.

הסוכנות דאגה לכך שחלק מן הצעירים שעדיין היו מגויסים, יקבלו חופשה כדי להשתתף בסמינר לשליחים שנערך בבית ביקל בבית הכרם בירושלים .בסיום הקורס של קרוב לחודשיים התקיים מסע לנגב ולערבה בהדרכת יוסף ברסלבסקי, גיאוגרף ומורה ידוע לגאוגרפיה ובייחוד לנגב ולערבה, ומנשקה הראל שהיה עד אז מפקד בכיר בפלמ"ח וממייסדיו. הרכבים היו שתי משאיות, האכסניות - מלונות של מיליוני כוכבים. הציוד כלל אבזרי מטבח ואוכל, כמה אוהלים לצרכי השירותים: מטבח,עזרה ראשונה ושירותים אחרים.

המסע התחיל בירושלים, לאורך ים המלח, עין חוצוב (חצבה) ומשם חתכנו מערבה למצפה רמון, לעובדת, נחל צין, מעלה עקרבים, בדרכים סלולות מעט ובדרכי עפר ולאורך עשרות נחלי אכזב, שמעטים שמעו עליהם.למדנו על המקום, על יושביו ובעיקר על הנבטים שמהם למדו הרומאים את מלאכת ההשקיה (האקוודוקטים) על הבדווים לסוגיהם במדבר. מלבד זה המדריכים היו מצויים היטב במרכיבים הגאולוגיים של הנגב והערבה. המדריכים הצביעו על כתובות עתיקות של משתתפי שיירות שעשו את דרכם בנגב ובערבה מאפריקה לאסיה.ולא אכנס כאן לפרוט יתר מה התורה ששני המדריכים הרביצו בנו ומה אנו אמורים "להרביץ" חזרה לנוער האמריקני. בערבים הצלולים והקרים במדבר, לקח מנשק'ה את התוף והנעים לנו בשיריו המגוונים, בקול הבאריטון שלו והרעיד את השטח. באחד הערבים לאחר שלגמנו יין, כנראה בערב שבת, השמיע מנשקה את שירו של שלמה אבן גבירול "ככלות ייני תרד עיני פלגי מים". והשיר הזה עדיין מהדהד באוזני כמזכרת יקרת ערך מן הטיול הזה.

בסיום הטיול כאשר נפרדנו בחום שאל אותי מנשק'ה: "על מה אתה מסתכל - העיניים שלי, האף. בדיוק לאיזה אבר בחלק העליון המבט שלה מכוון?"

עניתי לו: "לשום אבר מאבריך מנשקה. רק על הכאפיה .שמתי לב שיש לך כמה. אני מבקש כמזכרת אחת מהן"

מנשקה הוריד את הכאפיה ונתן לי אותה, תוך ציון "הכאפיה הזאת כיסתה כבר הרבה מאוד מלבד הראש שלי".

כעבור חצי שנה, ואני לפני השליחות לארה"ב. הציעו לי לשהות לזמן מה במקום סמוך לחבורה של צעירים מתנועת "מכבי הצעיר - הנוער הציוני". בארה"ב שבאו לקורס לקיבוץ תל יצחק בשרון. המקום הטוב ביותר בשבילי לצורך זה היה להיות מדריך בכפר הנוער "נווה הדסה" שהוא צמוד לקיבוץ. בערב גשום אחד כאשר באתי לנווה הדסה לראות את המקום, ונכנסתי לצריף של חדר האוכל שבו אכלו החניכים בשעה זאת והמנהל משה שדמי, פתח ב"יערב ויבשם". שמתי לב לקבוצת צעירים בני 16-17. הם היו מהונגריה. גם הבחורים היו צעירים נאים אבל הבנות היו כמעט כולן יפות. אחת מהם הייתה יפהפייה שמשכה לא רק תשומת לב, אלא את כולי.

בפברואר 1950 אני כבר מדריך ב"נווה הדסה", ירד שלג כבד על הארץ, וכיסה את כול החוף מן הצפון ועד לנס ציונה. באותו יום החלטנו שלא ללמוד אלא לצאת לחוף "יקום" כדי להשתעשע בשלג. עוד אנו מתרוצצים, וצעירה עברה אותי וחטפה את הכאפיה. זאת הייתה אותה צעירה שנתתי בה את עיניי. יהודית קון מבודפשט. לימים רעייתי, מתכננת ומעצבת פנים שבין עבודותיה, חדר הישיבות הקיים של ממשלת ישראל.

רעייתי נפטרה לפני 11 שנה בגיל 67 מסרטן ריאה. הכאפיה נעלמה. עכשיו הלך גם בעליה, המקורי, מנשק'ה הראל. אבל בזיכרון הכול קיים ומתועד. עכשיו גם ברשומה הזאת.