"דוח מצב המדינה - חברה כלכלה ומדיניות 2013" בעריכת ד"ר דן בן-דוד שפרסם לאחרונה מכון טאוב מגלה, אומנם שלא בכוונה, מדוע אחרי עשרות שנים שבהם הוקצבו מאות מיליארדים לתשלומי העברה ולקצבאות סעד (כ-55 מיליארד מתקציב של 400 מיליארד בשנת 2013) הבעיות החמורות של עוני ואי-שוויון בישראל לא רק שלא נפתרו, אלא אולי אפילו החמירו.
הדוח ממחיש כיצד נטיות אידיאולוגיות הנסמכות על "מחקרים" המבוססים על הנחות שנויות במחלוקת ועל סטטיסטיקות מוטות, עיצבו מדיניות ממשלתית שניסתה להגשים מטרות כמו השגת "שוויון" או "צדק חברתי" שאיש אינו מסוגל להגדירן או להסביר כיצד מתאפשר לביורוקרטיה ממשלתית להשיגן ובעלות של מאות מיליארדי שקלים. מדובר במדיניות שגרמה ליותר נזק מתועלת.
למרות הכישלון החוזר ונשנה של מדיניות הסעד הישראלית, שבה נקטו בצורה זו או אחרת כל ממשלות ישראל, המתבטא בגידול במספר העניים, ולדברי ה"לובי החברתי" אף בהחרפת מצבם, איש מבין מעצבי מדיניות זו לא טרח לבדוק את הסיבות לכישלון היקר והמסוכן הזה. אפילו מרבית הכלכלנים שהצביעו עליו, ושדולת הרווחה המסתמכת על עבודותיהם, לא שאלו אם שפיכת עוד מיליארדים רבים של ש"ח, כהמלצתם, למימון אותה מדיניות היא אכן הפתרון, או שמא היא רק מעצימה את הבעיה. שכן אם מדיניות הסעד היקרה לא הצליחה להתמודד עם בעיות חברתיות סבוכות כבעיית העוני, הרי זה מפני שמקבלי ההחלטות ממאנים ללמוד מהכישלון החוזר ונשנה של מדיניות זו. הללו גם נרתעים מלבחון אותה מנקודות מבט חדשות העשויות להציף פתרונות יותר רציניים ואפקטיביים, כמו למשל מציאת דרכים לזירוז הצמיחה הכלכלית, שרק בכוחה ליצור תעסוקה רבה ומשכורות גבוהות יותר, שהיא, כדברי הנשיא האמריקני ג'ון קנדי, "כמו הגאות בים המעלה את הספינות כולן".
מה הפלא שמרבית המשפחות בישראל בקושי גומרות את החודש?
אף על-פי שניתן לטעון כי לישראל יש ההון האנושי הטוב בעולם, כפי שג'ורג גילדר הוגה הדעות הכלכלי החשוב טוען בספרו "The Israel Test", ואף על-פי שמדינת ישראל זכתה בהשקעות מבחוץ של למעלה מ-300 מיליארד דולר, סכום כלל לא מבוטל, כלכלת ישראל רחוקה מאוד ממיצוי הפוטנציאל העצום שלה. פריון העבודה של העובד הישראלי המיומן הוא רק כשני שלישים מזה של העובד האמריקני, והשכר שהוא משתכר נמוך בהרבה מזה של האמריקני. לעומת זאת יוקר המחיה בישראל גבוה לפחות פי-שניים מזה האמריקני. כתוצאה מִצבת זו של שכר נמוך ומחירים גבוהים, גלשו מרבית העובדים אל מתחת לקו העוני או קרובים אליו.
הסיבה העיקרית למצב ביש זה היא הפוליטיזציה הכמעט מוחלטת של המשק הישראלי. הממשלה, כלומר הפוליטיקאים, המשתפים פעולה עם קבוצה קטנה של אוליגרכים ואלפי משרתיהם, מקצים להם את מרבית המקורות במשק, בייחוד את האשראי, ומספסרים במחיריהם של המוצרים והשירותים. הסקטור הציבורי הבלתי יעיל והבזבזני הוא המעסיק והקניין הגדול במשק. מעורבות רחבה של הממשלה בכלכלה, והפיקוח עליה הנתון בידי ביורוקרטיות מעיקות ולפעמים גם מושחתות, מונעים יצירה של תחרות בריאה הגורמת להתייעלות וצמיחה כלכלית. הם גם מעודדים את התופעה של שלטון-הון-
עיתון, שבמקום לתגמל את המוכשרים, מתגמלת את בעלי הקשרים, "המחוברים" בלשונו של
גיא רולניק, את בעלי הפרוטקציה והמסוגלים לקבל "הטבות" בעזרת כוח פוליטי ובעזרת עיתונות מפנקת - מתכון בלתי נמנע לשחיתות הגוברת.
ממשלות ישראל עודדו מטעמי נוחות ביורוקרטית ומטעמים אחרים, הרבה פעמים מושחתים, את יצירת חברות הפירמידה הענקיות הממונפות באופן מסוכן (כמו אי.די.בי. של
נוחי דנקנר הטיפוסית למבנה המשק הישראלי). בעזרת הפוליטיקאים, יצרו חברות אלה מחסומי כניסה בלתי עבירים למתחריהם (זכרו כיצד חסמה שטראוס את הפצת שוקולד קדבורי בישראל). בעזרת ידידיהם הקרובים בבנקאות ובשוק והון (רובם אנשי ממשל לשעבר) ניתנה להם מרבית האשראי במשק. זאת, בריבית נמוכה מאוד (על חשבון משקי הבית המשלמים ריבית נשך) וללא כל ערבויות, כפי שהתגלה בסדרת השערוריות סביב אי-יכולתם של הטייקונים להחזיר למשקיעים קרן וריבית מלאים על האג"חים בעשרות מיליארדים שהם מכרו לרוב לקרנות הפנסיה, כך שחוסכים קטנים איבדו חלק נכבד מחסכונותיהם ב"תספורות" שערכו להם הטייקונים.
הפניית מרבית האשראי ל"מחוברים" שעשו בכסף ספקולציות מסוכנות (כמו בנייה של בתי-קזינו בלאס וגאס או מרכזי קניות במוסקבה ובבוקרשט) הביאה לא רק לאובדן חלק נכבד מהפנסיות של הציבור. היא גם יצרה מחנק אשראי לחברות קטנות, שאין להן קשרים ופרוטקציה. חברות קטנות הן מנוע הצמיחה של כל משק. האפליה נגדן הייתה הסיבה לדשדוש ולחוסר צמיחה (עד לרפורמת בכר ששברה חלקית את הדואופול הבנקאי של הפועלים ולאומי), בייחוד בנגב ובגליל שבהם רוב החברות הן קטנות.
עקב הצורך לממן את התרחבות פעולותיה המיותרות, נעשתה הממשלה לאחראית הראשונה במעלה להאמרת יוקר-המחייה. היא מטילה מיסים גבוהים ומזיקים על ימין ועל שמאל, היא שומרת על מחירי הקרקעות המופקעים (למרות כל הדיבורים על הצורך להוזיל את מחירי הדיור) והיא מאפשרת לפירמידות - החסינות מפני כל הרגולטורים הממשלתיים המפחדים להתעסק איתן עקב קשריהם הפוליטיים - לעשות בשוק מה שמתחשק להן, ולהפקיע מחירים בעשרות אחוזים עקב חוסר תחרות מיבוא חפשי. מה הפלא שמרבית המשפחות בישראל בקושי גומרות את החודש?
הטייקונים שלנו אינם לבד. יש להם אלפי סייענים - פוליטיקאים, עורכי דין ורואי חשבון "מהשורה הראשונה" - המאפשרים להם לעקוף את החוק ולהנפיק מצגים מעוותים על מצבם הכספי. זאת הם עושים בגיבויים של יחצנ"ים למיניהם, אנשי תקשורת המועסקים בכלי התקשורת שבבעלותם ואקדמאים שטייקונים מממנים את מחקריהם, ועוד אלפי נותני שירותים הסמוכים על שולחנם. הללו מקצים לעצמם ללא בושה שכר עתק ובונוסים ממינים שונים במיליונים רבים, וכל זאת מרווחים שנעשו על-ידי עושק הציבור. הם הורסים ערכים בכלכלה, כולל את הפנסיות של אנשים קשי יום, בלי לבנות דבר.
לא חלשים אלא מוחלשים
כל אלה יוצרים בישראל פערים גבוהים ביותר בהכנסה לעומת כל המדינות המערביות. הפערים הללו מפרנסים את "פוליטיקת הקנאה" המזיקה שניצתה בישראל. אנשים מרגישים שללא השתייכותם לקבוצת אינטרסים, אין להם סכוי להתקדם. במקום להתמקד בעבודה פוריה, נלחמות קבוצות האינטרסים מלחמת חורמה על קבלת "הטבות". עובדים על הקו לירושלים במקום על קו הייצור. כולם מבקשים העדפות מסוג זה או אחר ועושים זאת בעזרת הדרישה ל"שוויוניות". סיסמת "השוויוניות", שאיש אינו יכול לומר כיצד מממשים אותה במשק מתוחכם הבנוי על התמחות, הפכה קרדום לחפור בו שמטרתה להגדיל את ההקצבות לתעשיית הרווחה. תקציבי הענק שהיא מקבלת מוּצָאים בעיקר על משכורות למפעיליה ולמקורביהם, ורק פירורים נשארים למוחלשים שלמענם לכאורה היא פועלת.
התלות בתשלומי סעד - ששדולת הרווחה מבקשת תמיד להגדיל גם כשהם כבר מכלים כ-14 אחוזים מתקציב המדינה - הייתה אולי הכרח בשנותיה הראשונות של המדינה כשהיה על ישוב יהודי קטן לקלוט מסות גדולות של עולים חסרי כל. תשלומי הסעד ללא ספק גם עוזרים לעניים לשמור זמנית את ראשם מעל למים הגואים של המחירים המופקעים. אך תקציבי הסעד גם מממנים צבאות של פקידים, מפני שאי-אפשר לחלק את תשלומי הסעד ללא עזרתם וללא הדחיפה שהם מקבלים משדולת הרווחה המשתלמת מאוד למפעיליה הרבים, לתומכיה באקדמיה ובמכוני מחקר כמו מכון טאוב, ולעיתונאים רבים שזה "השטח שלהם".
תרבות הסעד הזו, המתעסקת בכפייתיות בנושא ה"שוויון" המדומיין והחוגגת תדירות בפסטיבלי עוני שונים ומשונים, גובה מחיר יקר מהעניים. היא גוזרת עליהם תלות מזיקה בפוליטיקאים ואינה מאפשרת להם להיחלץ מהעוני ולהתפרנס בכבוד כבני אדם אוטונומיים, כפי שהיו יכולים לעשות בכלכלה משגשגת. מדינת הסעד מסיטה משאבים מהסקטור הפרטי היעיל יחסית (יחסית, כי בישראל אין סקטור פרטי אמיתי) לסקטור הציבורי הבלתי יעיל בעליל. על-ידי עיוות בהקצאת המקורות, פוגעת תרבות הסעד בצמיחה במשק וגורמת לו לדשדש, כך שאין באפשרותו לספק למוחלשים (ולא החלשים כפי שמכנים אותם בציניות) תעסוקה מתאימה בשכר המאפשר קיום בכבוד. כבר שלושה דורות היא דנה אותם לעוני מתמשך ולתלות, לאובדן כבוד עצמי ולחיי קנאה ומרירות, והיא ממשיכה לעשות זאת גם בימים אלה, חרף הפתולוגיות החברתיות הקשות שהיא גורמת.
גרוע מכך, תרבות הסעד באה אחרי עשרות שנים של משטר סוציאליסטי קיצוני שזרע הרס בכלכלת הישוב והמדינה (זכרו את פשיטת הרגל המוחלטת של חברת העובדים, הקיבוצים והמושבים שהיוו חלק נכבד מכלכלת היישוב והמדינה, ואת העובדה הנשכחת שהקיבוצים פשטו רגל בכל עשור מאז שנות ה-20', על-אף שזכו בסובסידיות ענק שהצילו אותם מכלייה מוקדמת). הסוציאליזם המרקסיסטי שהיה מקור השראה לקברניטי המדינה ממפא"י ועד מפ"ם חִייב הלאמה כמעט טוטאלית של כל "אמצעי הייצור". השמאל עשה אז הכל כדי להרוס את הסקטור הפרטי על-ידי "מלחמת מעמדות" אלימה ונחרצת. דוד בן-גוריון שהיה בראשית שנות ה-20' לניניסט מושבע, הצהיר כי מטרת הציונות היא להיות חוד החנית של המהפכה הבולשביקית במזרח התיכון, ואפילו בשנות ה-50', אחרי שהתמתנו השקפותיו, כתב אל כנס המדינות הבלתי מזדהות בבנדונג שבאינדונזיה כי מדינת ישראל הלאימה יותר אמצעי ייצור מכל מדינה סוציאליסטית אחרת, כי היא הלאימה את מרבית הקרקעות, את המים, החשמל, התעבורה, הבנקאות ומה לא.
כך נוצרה התרבות הכלכלית שהייתה נתונה לחלוטין לשליטה פוליטית. הריכוז הגדול של הכוח הכלכלי בידי הפוליטיקאים גרם לכך שאנשים יכלו להצליח כלכלית רק בעזרת קשרים עם השלטון ולא על-ידי מתן שירות טוב וזול לצרכן, כפי שנהוג בכלכלת השוק. הסקטור הפיננסי נעשה למשמיד ערך, והתעשיה הישראלית (חוץ מההיי-טק שממומן מבחוץ ומוכר אל החוץ, ואינו נתון לשליטת ההסתדרות ולכן חי בבועה משלו) אינה יעילה ומתקשה להתמודד בתחרות העולמית.
שוק העבודה סבל מהפוליטיזציה הגרועה ביותר. ארגוני העובדים של מונופולים ציבוריים (כמו נמלים, וחברת החשמל) השתלטו בכוח הזרוע על רכוש המדינה והצליחו להקצות לעצמם משכורות גבוהות בהרבה משאר העובדים, על חשבונם כמובן. זאת, למרות תפוקתם הנמוכה והסכסוכים הרבים והשביתות הפוקדים אותם חדשים לבקרים. ההסתדרות שאמורה לייצג את כלל העובדים היא כלי שרת של ועדים אלימים ופורעי חוק אלה, ובתי הדין לעבודה המאוישים על-ידי אנ"ש - אנשי שלומנו - של ההסתדרות, בדרך כלל נותנים גושפנקא חוקית להפרות החוק שלהם.
ההסתדרות הפכה את מקומות העבודה לגיהנום שבו עובדים נסחפים למערבולת סכסוכים בין חברי הוועד ומבלים הרבה מזמנם בדיונים ובמריבות במקום להתרכז בייצור, מה שמסביר את הפריון הנמוך של עובדי ישראל המוכשרים.
אשר לדיור: כשהממשלה שולטת בכ-93 אחוז מהקרקעות, ותעשיית הבניין נשלטת בידיהם של מונופולים חמסניים כ"נשר" ו"חברת התעבורה" המפקיעים את מחיר המלט, כמה
מאכערים, לרוב עורכי דין בשטח הנדל"ן היודעים לעשות מניפולציות ב"שחרור" אדמות לבנייה בעזרת מנהל מקרקעי ישראל והבנקים, הפכו למיליארדים. רבים יותר, בייחוד קבלנים, נעשו מיליונרים כבדים. זאת בעת שמשפחות צעירות, ביניהם של צעירים שהגנו על האדמות האלה בנפשם, אינן יכולות לרכוש דירה צנועה בפחות מסכום השווה בממוצע ל-130 משכורות.
נצמדים לאידיאל כוזב של שוויון בהכנסות
לא תמצאו אפילו מילה אחת מכל הסיפור הקשה הזה בדוח של מכון טאוב, על-אף שהדוח מתיימר לספק "תמונת על חברתית וכלכלית של ישראל"... זאת חרף העובדה שבשנים האחרונות, ובפרט מאז "מהפכת הקוטג'" שיזמו יצחק אלרוב וחבריו (ש"הקרן לישראל החדשה" ניסתה להשתלט עליה בהזרקת כספים רבים ובהפעלה של פעילי חד"ש במטרה להפוך את המחאה למסע להפלת הממשלה הנבחרת), רבים מודעים לבעיית הריכוזיות הממאירה בכלכלת ישראל. אולי השם הנכון לדוח של מכון טאוב היה צריך להיות "דוח על מצב מדינת הסעד" ולא "על מצב המדינה".
לפי שמכון טאוב נתמך על-ידי ה"ג'וינט" שהוא מוסד צדקה אמריקני המקדיש את עצמו ל"רווחה", אולי אין זה מפתיע שהדוח פותח את החלק העוסק ב"תמונת המקרו" של הכלכלה הישראלית בפרק בן 46 עמודים המוקדש ל"עוני ואי שוויון בישראל" בהשוואה עם מדינות ה-
OECD - הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי. (מעניין מדוע רוב הכלכלנים, מעצבי המדיניות ודעת הקהל בישראל מתעקשים לאחוז כמוכי דיבוק בהשוואה עם המדינות הללו שרובן כושלות כלכלית; האומנם על ישראל לשאוף להידמות ליוון או לספרד או לאיטליה ואפילו לצרפת?). לאחר פרק זה בא "מבט מאקרו על המשק והחברה בישראל" שעיקרו "התפתחויות שוטפות במשק הישראלי" וסקר של "המדיניות הפיסקאלית". אך כאמור, גם בסקירה זו בעיית הריכוזיות שעליה סערה הארץ אפילו אינה מוזכרת.
מיד לאחר הסקירה הכללית, חוזר הדוח לנושא המרכזי המטריד אותו - ההתעסקות הכמעט אובססיבית בנושא השוויון בין קבוצות אוכלוסייה שונות, ובפרט במתן שירותי חינוך ובריאות. הדוח קובע כי ענייני השוויון הם "סוגיות סוציו-אקונומיות ראשונות במעלה", אך מתעלם לחלוטין מהשאלות הקריטיות כיצד נוצרו בעיות אי-השוויון על-ידי אותם תהליכים בעייתיים שחוללו ממשלות ישראל בכלכלה, ומהי התרופה להן.
אחרי שנים רבות שהדוח השנתי של מכון טאוב, כמקובל אצל מרבית הכלכלנים, שם את הדגש על בעיות בתפוקה הכלכלית הנובעת מאי-שיתופם של דתיים ושל ערבים בתעסוקה (קביעה המוטלת מאוד בספק, היות שהיא מסתמכת על סטטיסטיקות של תעסוקה מדווחת, ומתעלמת מכך שבשני מגזרים אלה יש פעילות כלכלית אינטנסיבית שאינה מדווחת כדי שלא לשלם עליה מס) גילו חוקרי טאוב את העובדה הקשה והבולטת שתפוקתם של אלה שכן עובדים, בייחוד של עובדים יהודיים, היא נמוכה מאוד ומצביעה על בעיה הרבה יותר חשובה ומאיימת על הכלכלה מאשר אי-ההשתתפות לכאורה של חרדים וערבים.
אבל ההסבר שלהם לבעיה שגוי, מפני שהם התעלמו כמעט לחלוטין מן המבנה האנטי-תחרותי והבלתי יעיל של המשק הישראלי ומהפוליטיזציה של מקום העבודה, בייחסם וייחסו את התפוקה הנמוכה רק לגורם אחד: חוסר שוויון בחינוך.
חינוך גרוע אומנם מביא נזק רב לכלכלה, אבל בעיקר לא בשל חוסר שוויון בחינוך, אלא בשל חינוך לקוי המסופק על-ידי המונופול הממשלתי שהפך מערכת חינוך בעלת תשתית מפוארת של חינוך מצוין - בייחוד בבתי הספר התיכוניים שהיו בעבר פרטיים ונתונים לתחרות, או מנוהלים חלקית על-ידי עיריות - למערכת כושלת ובזבזנית.
הדוח גם מתעלם מהעובדה שהמחלקות למדע המדינה ומדעי הרוח באוניברסיטאות, שעליהן השתלטו חבר פרופסורים ניאו-מרקסיסטיים או פוסט-מודרניסטיים כמצוות האופנה באקדמיה, מנפיקות מאות אלפי תארים שאינם שווים פרוטה כהכשרה לתעסוקה במשק מודרני. אפשר אולי להרשים בחורות בבר בהרצאה אזוטרית על לאקן ודרידה, או בניתוח מרקסיסטי מפוקפק של הקפיטליזם הנחשל, אך איך מתפרנסים מזה? הסטודנטים מקדישים הרבה זמן וכסף ללימודים באוניברסיטה, ומשלם המיסים מוסיף סובסידיות נכבדות, ואילו האוניברסיטאות, בחוסר אחריות משווע, מדירות מכל תוכן של ממש ומכל ידע שמיש, את המשאב החשוב ביותר של ישראל - ההון האנושי שלה.
באובססיה של מכון טאוב וחוקריו עם נושא הסעד ועם השאיפה הבלתי ניתנת למימוש לשוויון בהכנסות שהוא המדד שלהם לקידמה חברתית, הם מקלקלים את השורה בדוח שלהם. במקום להתמקד בשאלה איך מתגברים על החסמים המונעים מישראל להגשים את הפוטנציאל העצום שלה, שהיה אמור לעשותה אחת המדינות העשירות בעולם; במקום לחקור מה יעודד צמיחה כלכלית שתיצור שפע שייטיב עם הכל, גם אם לא באופן שוויוני מוחלט, ובמקום לחשוב איך יוצרים קודם כל ערכים כלכליים, הם עסוקים אך ורק בשאלת "חלוקת ההכנסות" (שכאילו ירדו כמו מן מהשמיים) וממליצים על מדיניות של קנאה ותחרות על הקצבות מהממשלה, זו המונעת צמיחה והמרוששת את ישראל. שוויון בהכנסות הוא אידיאל כוזבה. אין דרך בכלכלה מורכבת לתגמל את כולם באותה מידה בלי לפגוע ביזמות וביצירתיות.
במאמר משנות ה-30' של המאה שעברה "אנחנו הבורגנים" כתב זאב ז'בוטינסקי: "הגורם האינדיווידואלי נתגלה כסוד היצירה העיקרי, והקפיץ היחיד, המניע את הגורם הזה, היה, הווה ויהיה יסוד הדחף, להתנשאותו של הפרט מעל למישור ההווי של הקולקטיב. היצירה נתגלתה כבלתי אפשרית בחברה, שממנה נעקר יסוד דחף זה: היצירה אפשרית רק באותה חברה, שבה מחייכת התקווה ליוזמה הפרטית ומבטיחה גמול פרטי".
ועוד כתב: "מהיום בו באו לקיצם ימי הביניים ונתחדש בעולם מחזור הדם של היצירתיות, מהיום בו התחיל איש הרנסאנס לחפש דרכים חדשות לייצור ולחליפין - מאותו היום מנהיג את העולם נושא חזון היוזמה הפרטית, היוזם, המארגן. הוא יצר את כל מה שהעשיר את התרבות האנושית: הוא בנה ערים וסלל דרכים, יצר את המשפט, המדע והאומנות. הוא יוצרה של הקדמה ונושאה: אם יש למישהו זכות ראשונים לתואר "השאור שבעיסה", הרי זה הוא והוא בלבד".
ולסיכום: אפילו אפשר היה לממש את חזון השווא של שוויון בהכנסות, בני אדם עדיין לא היו שווים. מזל, כישרון, תורשה ובריאות, מקום הלידה והתקופה שבה נולד אדם קובעים את גורלו לא פחות, ואולי יותר, מרמת הכנסתו. אך הרדיפה אחרי אידיאל שאין לו תכלית גורמת לאנשי מכון טאוב להמליץ על צעדי מדיניות הפוגעים בצמיחה הכלכלית. אגב כך הם מונעים מהעניים להיעזר בתהליך הצמיחה הכלכלית שיותר מכל תהליך היטיב את מצבם. כך מלמדת ההיסטוריה של אירופה שהייתה נחשלת כאפריקה רק לפני 300 שנה, וכך אנו יכולים להסיק ממה שמתרחש כיום לנגד עינינו בסין ובהודו.
בפני ישראל ניצבת הברירה: מדינה של כלכלת שוק משגשגת שהמסורת היהודית של "כל ישראל ערבים זה לזה" תבטיח שתהיה גם מדינה הנוהגת בצדק ובחסד עם אזרחיה, או מדינת סעד נחשלת המייצרת יותר ויותר עניים אגב נסיונה להתגבר לכאורה על העוני.
זוהי שאלה קיומית, כי ללא כלכלה משגשגת, לא נצליח ליצור לילדינו עתיד מבטיח, מקצועית ואנושית, ולא נוכל לממן את הוצאות הביטחון שילכו ויתרבו עקב המצב באזורנו המוכה שנאה ומלחמות.
אפשר להוסיף ולדון בלקח שיש ללמוד מהכישלון בן כ-100 השנים של הדבֵקות בכלכלה הנשלטת על-ידי הפוליטיקאים, המבטיחה לכאורה שוויון, בהשראת הסוציאליזם. אפשר גם להפיק לקחים מתרומתם של אחינו באמריקה שחונכו להתייחס לישראל כאל מקרה סעד, לבניית משטר כלכלי הרסני בישראל. הללו הקדישו את כל התרומות שנאספו באמריקה בשנות ה-20' ואילך לפיתוח המגזר הקולקטיביסטי הנחשל, אחרי שד"ר חיים ויצמן, מעריץ הסוציאליסטים, הרחיק מההסתדרות הציונית את השופט היהודי האמריקני לואי ברנדייס ובני בריתו, ואחר כך את אנשי ז'בוטינסקי, שרצו לבנות את ישראל על בסיס איתן של כלכלת שוק שוחרת חופש.
כמה אירוניה טמונה בהיסטוריה של ההסתדרות הציונית שרצתה להפוך את העם היהודי לעם יצרני החי מיגיע כפיו, אך יצרה בו מדינת חלוקה שבה קבוצות אינטרסנטיות נאבקות על חלוקת "הטבות" מהפוליטיקאים.
