"תפקידי הרשות הם:
(1)...
(2)...
(3) לפקח על תחום התעופה האזרחית, ובכלל זה על שמירת רמה נאותה של בטיחות הטיסה בכלי טיס ישראלים ובכלי טיס המצויים במרחב האווירי של ישראל...".
מתוך: "חוק רשות התעופה האזרחית, תשס"ה-2005"
הדברים נפלו על אוזני כמו מטר פצצות, בעיצומה של הפגזה שהפגיזו המצרים, חדשים לבקרים, התעוזים והמעוזים, במהלכה של מלחמת ההתשה. מאיר אהרונסון התקשר אלי למשרד - ובין חתימה על הבג"ץ שצריך להגישו, חיש-מהר למזכירות בית המשפט העליון, לבין הגשת תביעה נדרשת בשל פגיעה בסודות מסחריים, לפי חוק עוולות מסחריות, חלחלו הדברים, עמוק עמוק בתוכי. עמיר שלום אינו עוד איתנו. הוא נפרד מאיתנו, לאחר ששלח יד בנפשו.
אהבתי אותך עמיר ואוהב אותך, אהבת נפש. אהבתי ואוהב אותך, על שום הרצון להגיע לשלמות - בכל - שהיה טבוע בך. הרצון שהיה חלק בלתי נפרד ממך. אהבתי ואוהב אותך אהבה שלמה בשל היושרה וחוסר הוויתור על קטנה כגדולה, שהיו בך. אהבתי ואוהב אותך עמיר, על חוש הצדק שדומה נוצק בדמך, עת החל הדם לפעפע - לראשונה - בגופך. הכרנו, עוד אז, בימים התמימים וחסרי הרוע, במטבח של עדנה ברמת-גן - מטבח שהיה ה"פרלמנט" שלנו. מקום זה שימש כר פורה לויכוחים שניהלנו אז, בימים שעוד חשבנו, תמימים שכמותנו - שהכל נחלק לשנים, לשחור ולבן. לצדיקים ולרשעים.
לאחר מכן שקעתי אני אל עומק לימודי המשפטים שלי ואתה - אתה לאחר תקופת לימודים קצרה בטכניון, ניסית מזלך בתחום המשחק. וכרגיל - בכל דבר שבו היית מעורב - נתת בו נשמתך עד תום. זוכר אני היטב הימים בהם הזמנת אותי, חופשי חופשי, על תקן של "צופה מועדף" לחזות בהצגות בהן הופעת עם חבריך בתיאטרון הניסיוני - או אולי היה קרוי התיאטרון בשם אחר. איני זוכר עוד דברים טוב, כבעבר. כטווס מנופח חזה, כמו אב המתגאה בבנו יחידו, המוכשר כשד, לוויתי בצמידות קריירת משחק זו שלך.
סופם של דברים מצאת עצמך, סטודנט מן המניין בפקולטה למשפטים. וכהרגלך - גם שם, דרשת מעצמך המיטב. לא היית מוכן להסתפק בפחות ממאה אחוזים מוחלטים, בלימודי המשפטים שלך. היה זה, אך ברור מאליו, כי את תקופת ההתמחות שלך תעשה במשרדי, כמתמחה מן המניין. לאחר שהבעת רצונך זה, באופן גלוי, קיבלת אותך כמתמחה אישי שלי, ללא כל הרהור או פקפוק שהוא. רק תנאי אחד התנית עמי והוא - כי תסיים יום עבודתך במשרד, בשעה 16:00 בדיוק. קריירת המשחק שלך תבעה ליטרת הבשר שלה ואתה לא נתכוונת להניח לתקופת ההתמחות שלך, לקטוע - באיבה - קריירת המשחק ותקופת עיצובך, כשחקן מן המניין, באיבה. כמו שעון שוויצרי משוכלל, עזבת - בשעה ארבע אחר-הצהריים, בדיוק - עבודתך במשרד.
חלק מעורכי הדין במשרד התרעמו ועיקמו את אפם אל מול המתמחה "שיוצא הביתה באמצע היום", שעה שהם היו שקודים על צו מניעה דחוף או על ליטוש עתירה לבג"ץ שהיו הם נתונים בה - לפני ולפנים. כאז, כן היום, עסק המשרד בעניינים של סעדים דחופים. על דלתות המשרד התדפקו - וממשיכים להתדפק, השבח לאל, גם כיום - לקוחות המבקשים סעד משפטי דחוף (ואולי אף זכייה בקמצוץ של צדק) שלשום, או קלים שבהם, הסתפקו בסעד משפטי שכזה, יום אתמול, קודם שאפילו נפגשו עמי, לשטוח כאבם ומרירותם על עוול שנעשה להם.
על-רקע לחץ עבודה מטורף זה, כאז כן עתה, ניתן היה להבין היטב טרונייתם של מי שיצאו המשרד בשעת ליל מאוחרת, כשהלבנה במילואה. ואתה - אתה יצאת המשרד, כשהשמש טרם חישבה ליטוש מקומה ומיקומה, קרוב למדי לאמצע הרקיע. התעלמנו שנינו מטרוניות אלה. לימים השלימו בעלי הטרוניות ומעקמי האף עם התנהגותך והתנהלותך זו. הם למדו ולימדו עצמם לאהוב אותך. דרכך - ודרכך בלבד - הבינו הם, כמי שכפאם שד, שהעולם אינו בנוי רק על משפטים, משפטים ועוד פעם משפטים.
בסיום תקופת התמחותך אצלי הענקת לי מתנת פרידה, שלא אשכח אותה לעולם. רכוב על אופנוע כבד מסוג סוזוקי או שם יפני דומה, קרוב לצליל זה, עם מספר בן שלוש או ארבע ספרות לצידו, הצמדת אותי אל גבך והורית לי שלא להרפות ממך - ולו גם לרגע. עשיתי כמצוותך, שהרי אני - יורם וחנון מוחלט שכמותי - הבטתי תמיד, בהערצה גלויה, כיצד התגרית, חופשי חופשי, במוות, בביצועיך "האופנועיים". ביצועים אלה הזכירו לי ימי ילדותי בגני התערוכה. באותו מקום הפליא לעשות וללהט בלהטוטיו, להטוטן אופנוע, ברכיבה מסוכנת, לקול הכרזות הכרוז: "בואו. בואו ראו את הביצועים על קיררררר המוות". תוך כדי כך משך הוא בלשונו האות "ריש" וגלגל אותה, כמי המסרב להיפרד ממנה, אפילו לדקה אחת.
רכוב על אותו אופנוע יפני חסר שם, חוויתי חוויה רבה עוצמה, שרק טיסת מזל, שזכיתי בה - פעם - בימי נעורי, כחייל מן המניין, באחד מבסיסי חיל-האוויר, יכולה הייתה להשתוות לה.
מעוצמת הפחד ומעוצת המהירות, כשקסדה לראשי וכל גופי עטוף בבגד עור שיגן עליו, בעת נפילה, מחבטות קשות, נצמדתי בכל כוחי אליך, שעה ש"קרעת" את הכביש, בדרך אלוף שדה מתל אביב אל כיוון רמת-גן. "איך? איך היה, חיים?", פנית אלי בשאלה מתגרה, כשחיוך ממזרי מבצבץ בשולי פיך, עת ירדתי חיוור והמום כולי, ממקום מושבי על האופנוע. דומה היה שמוסמרתי למושבי, במסמרות ברזל, מחמת מהירות הנסיעה - הטיסה, ליתר דיוק - והפחד, גם יחד.
לאחר מכן נפרדנו דרכנו, אבל לא נפרמה - לחלוטין - חברותנו. אתה פיתחת לך תחביב הדאייה באוויר, הפכת למדריך לאחרים, בתחום זה וגררת אותי לחזות בביצועיך המרשימים, כגולש אווירי.
ביצועים אלה, תחילתם הייתה בקפיצה מהר גבוה, אי-שם במרחבי ישראל וסופם איסופך - איקרוס שמוט כנפיים כשחיוך גדול קורן ממך - מאות קילומטרים, ממקום הנסיקה שלך. משם קצרה הייתה דרכך אל קורס הטיס שעברת וכרגיל - בהצלחה רבתי. לא היינו חברים של יום יום ורעים של שעה שעה, אבל אתה הקפדת לטפח חברותך עמי, הקפדת יתר.
בתקופה זו, שוב לא עשית שימוש בשמי הפרטי, אלא - מכאן ואילך - עשית שימוש נרחב בשם משפחתי. "שטנגר", נשמע קולך הרונן - אחת לכמה חודשים, בטלפון - "יורדים הערב על בירה או ששוב איזה בג"ץ תופס אותך בגרון, כמו סרטן-ים מצוי?", ספק שאלת, ספק התגריתי בי. מי? מי יכול היה עליך. יהיו עיסוקיי הדחופים, אשר יהיו. כוסות הבירה במחיצתך, זכו תמיד- תמיד - לעדיפות מוחלטת על כל תיק משפטי דחוף יותר או דחוף פחות שהיה על השולחן ועל הכוונת. אין ספק, שמי מהשכירים שלי, קילל אותך, מעומק לב, עת "נחתה" עליו בפתאומיות - ללא כל הכנה והודעה מוקדמת - מלאכת הכנת תיק זה או אחר, מתחום הסעדים הדחופים ועוד, מעכשיו לעכשיו.
מותך בא לי פתע. כרעם בלתי צפוי ובאופן מטריד, נתגלגל הוא - באחת - אל תוך חיי השירה וחיי המשפט הסוערים שלי. מתברר, כי בטיסתך האחרונה בשדה תימן, פגעת בנחיתתך, בעמוד שעליו היה תלוי שק רוח, ששימש, ככל הנראה למדידת כיוון וגם/או למדידת עוצמת הרוח. איני בטוח. לא סיימתי - מעולם - קורס טיס, כמוך. מתברר עוד, כי כחצי שנה, קודם לכן, אירעה לך תאונה אווירית, שבעקבותיה קורקעת בידי רשות התעופה האווירית או "רת"א" - כפי שקראת אותה, בחיבה - כאילו מדובר בחיית מחמד שלך. בעקבות קרקוע זה, עברת - ככל הנראה - מבחני כשירות ולאחר מכן, שבת, מחדש, אל מרחבי האוויר, חסר גבולות פחד וגואה מרחקים, כחלק בלתי נפרד מאופייך.
מתברר עוד, כי חששת שהפעם תקורקע, באופן קבוע, בידי מי מהאחראים לבטיחות טיסה ברת"א. ידעת כי - במצב דברים זה - חייך יהיו שווים, ללא חווית הטיסה שהפכה לחלק בלתי נפרד מאישיותך, לחיים נטולי ערך. חיים ששווים כשוויה של קליפת שום, אם לא פחות מכך. עשית שימוש נחרץ ופתאומי, באקדח הפרטי שהחזקת ברישיון ועזבת אותנו. כך פתע פתאום עזבת, בלי להיפרד מאיתנו, בצורה מסודרת, מדודה ושקולה, כהרגלך. מכלול הפרטים על ימיך האחרונים לקטת, מעט מעט, מיצחק'לה אותו הכרתי - רק אחר מותך - ומחברים נוספים אחרים.
בפורום תעופה קלה באתר תפוז, כתב איתי לנואל - תחת לכותרת "בקשתו האחרונה של עמיר שלום", דברים אלה: "במכתב שהשאיר אחריו עמיר הוא ביקש לא לקיים לוויה ולא לשבת שבעה (יש בקשה מה כן לעשות). למרות זאת ובניגוד לשאר המשפחה מבקש אחיו הגדול לקיים לוויה. כחבר של עמיר אני לא אגיע ללוויה במידה ותתקיים. שכל אחד יחליט לעצמו רק רציתי לעדכן אתכם בפרטים".
חבל שלא ראית מאות האנשים שבאו לחלוק לך
כבוד אחרון. בלטו בקהל במספרם הרב, אנשי רת"א, כלשונך וטייסים רבים, שסמל הטייסת שהיה מודבק על רכבם, בידל והבדיל אותם, מהשאר. השתתפתי בימי חלדי, במאות, אם לא באלפי הלוויות. בכמות נכבדה כזו של אנשים - בהלוויה שאינה הלוויה ממלכתית-רשמית - טרם זכיתי לחזות בימי חיי, שהינם בני כמה וכמה עשורים.
יצחק'לה שהיה חברך לטיסות וחברך, בחיי היומיום, לא ויתר. הוא נלחם מלחמתך האחרונה. כשספד לך, אלוף (מיל.), גיורא רום, מנכ"ל רשות התעופה ומנה שבחיך, אחד ואחד, ערב ראש חודש ניסן - שהינה תקופה שעוד מותרת בהספדים - רטן הוא. רטינות אלה לוו, בזעם כבוש ובכאב עצום ובלתי ניתן לשיכוך, תוך כיבוד האירוע.
הוא סינן וירה משפטים כואבים שנורו מפיו, כתת-מקלע, היורה שפעת כדורים, זה אחר זה, תוך שרכן לעברי ואמר לי: "אלה. אלה ממש גרמו למותו ועכשיו מספידים אותו". כאן הוסיף הוא מספר מלים, אודות צביעותו של ממסד שלא נרחיב בהם. נפשי יצאה אל יצחק'לה, שהינו נצר ושורש לשועי ארץ ולא אחשוף דמותו - כאן וברבים. מי שמכיר אותו, מכיר אותו ודי בכך.
ימתקו לך רגבי עפרך עמיר. ימתקו לי ימיך, אי-שם, בשמי שמים, ארץ וימים. ימתקו לך חייך החדשים, פיטר-פן נצחי שלי ואיקרוס שאינו מוכן לקבל כוחה של שמש. תמיד. תמיד אזכור ואנצור אותך, בליבי, יפה תואר, עם שער זנב הסוס שלך, נושא ומושא הערצתם של נערות, זה אתה באו בסוד ההורמונים ונשים בשלות, כאחת. כולן. כולן באו עדיך וכרכרו סביבך, עד כי קזנובה, לו היה מזדמן, באקראי, למקום, סובל היה - אל וודאי ואל בטח - מרגשי נחיתות בעטייך.
כך - ורק כך אזכור ואנצור אותך בליבי, כשהחיוך, היושרה ואהבת האדם הבלתי נפרדים, מאישיותך הקורנת, נטמעו, עמוק עמוק בליבי. הייה שלום חבר אמיתי. אם תרצה לרדת - מפעם לפעם - על כוס בירה אחת ואפילו יותר, אל תשכח להתקשר. מאז פגישתנו האחרונה, החלפתי נייד אחד - ואולי גם שניים - אבל מספר הטלפון שבידך לא הוחלף ולא נחלף. באותיות אש נצרבה חברותנו ודבר - דבר לא יוכל לה. יהי זכרך ברוך.
