מקבת ב"טרנס"

זו הפעם השנייה בשנתיים האחרונות שבה קניתי כרטיסים לשורה ראשונה בתיאטרון, כדי לראות מחזה של שייקספיר. זה העצים את ההתאהבות שלי בויליאם שייקספיר, התאהבות מאוחרת, אבל יציבה ומתגמלת. בפעם הראשונה צפיתי מן השורה הראשונה במחזה ריצ'ארד השלישי, הצגה מצוינת בקאמרי, עם איתי טיראן בתפקיד ראשי וצוות שחקנים נפלא, עם טקסטים אלוהיים, בתרגום נפלא וכולי וכולי.

בפעם השנייה, בימים אלה, באולם קאמרי 3 (עיצוב בהשראת תיאטרון גלוב העתיק בלונדון), ישבתי בשורה הראשונה, באולם בנוי כחצי עיגול, מול הבמה הנמוכה שצוות שחקני מקבת יוצאים ובאים מתוך הקהל אליה וממנה. יכולתי לראות את הנקבוביות בעור הפנים של השחקנים, את ברק השיניים הנוצצות, את ה"טרנס" שבו נמצא גיל פרנק, מקבת, בתוך התפקיד של איש הצבא המצטיין שהפך לרוצח סדרתי, שהדם נוטף מכפות ידיו ויצר-השלטון מציף את מוחו, מחשבותיו ומעשיו.

מלכים ושואפים לכתר

רבים הם המחזות של שייקספיר על מלכים ומקורביהם ומעשי הרצח שמתרחשים בזה אחר זה, של שליטים ובני משפחתם, נשים וילדים, בדרך אל הכתר. מקבת הוא מחזה של דם, בו הרציחות הרבות במסע אל הכס מאפיינות את המחזה, כמחזה של דם נוטף מפגיונות, נמרח על הבגדים והגלימות, על הידיים והפנים, נשפך כמו יין מבקבוקים אמיתיים או מדומים. שביל הדם מוביל - זרוע גופות שסועות - את מקבת לכס המיוחל של מלכות סקוטלנד, הופך אותו ואת אשתו לרדופי טירוף שאין אף יום של אושר במלכותם.

במחזה הנוכחי בקאמרי, בבימוי עמרי ניצן, לבושים הגיבורים הסקוטים מן המאה ה-11 לספירה בגדים עכשוויים, מה שמרכך חלק מהאימה שאליה התכוון שייקספיר בסיפור המעשה. שלוש המכשפות, גיבורות תיאטרון כה מפורסמות בהיסטוריה של מחזות, הפכו כאן למכשפות מחמד, לבושות כמו רקדניות קברט ורק שערן הפרוע והמוזנח מרמז על הדמויות הקלאסיות. המכשפות שמנבאות את השתלשלות העלילה הרצחנית מעודדות בעצם את מקבת ואת רעייתו חובבת השלטון לרצוח במו ידיהם את מלך סקוטלנד שהעלה את מקבת בדרגה, לאחר הצלחותיו של מקבת בשדה הקרב ולרשת את כתרו. האישה, השחקנית רות אסרסאי - ליידי מקבת, היא המעודדת הראשית, שנעזרת בצד הסקסי של אישיותה כמו גם בשליטה שיש לה על בעלה.

רוצח סדרתי

אחרי שרצח את המלך שהתארח בביתו, ממשיך מקבת לרצוח עוד כמה חברים שנראים לו כאבני-נגף בדרך למטרה; לעתים רוצח במו ידיו ולעתים בעזרת שליחיו שלא בוחלים ברצח גברים, נשים וילדים.

כס המלכות שמוענק למקבת ולרעייתו מתגלה כרב-כוח ובעיקר כמקור ייסורי מצפון, שמחה קטנה מול פחדים ואימה גדולה. הדם רודף אותם, האישה מאבדת את שפיותה ומקבת מחפש רגע של שלווה ולא מוצא אותו.

מחזה פוליטי

העולם בן זמננו, שהחלק הפוליטי שלו נעשה חשוף לפני רוב בני אנוש הצורכים טלוויזיה ומדיה מכל הסוגים, מוצא בשייקספיר את מי שמספר בלשונו המושחזת, מנקודת מבטו החודרנית, בחדירה של מומחה בנפש האדם, תמונה עכשווית אקטואלית להווה, לעבר ולעתיד. כל קשת הרגשות האנושיים - אהבה ותאווה, יצר הבצע, תאוות שלטון, נאמנות שכמעט לא קיימת, אינטרסים וחנופה, שחיתות ורצח כאמצעי זמין, פחדים ושקרים, יצר שלטון וחרטה, הכל נמצא כאן, יחד עם פחדים ואמונות בכוחות עליונים, בשכר ועונש וכדומה. מקבת של הקאמרי היא הצגה שמתאימה גם לנוער, שכבר מבין את מכלול רגשות האנוש, את החטא וגם את עונשו.

מבחר השחקנים עושים מלאכה של שייקספיר-מעובד, במשחק נלהב ומתמסר, הקהל מקבל את האינטרפרטציה העכשווית, המעובדת, עם פרטי הפרטים אליהם התכוון המחזאי לפני חמש מאות שנה, בעיבוד אקטואלי, שניתן להצמיד לאירועים פוליטיים מוכרים. כמו כל במאי בעולם שמתמודד עם שייקספיר, גם עמרי ניצן מנסה את כוחו באקטואליות הבלתי נגמרת של מחזה שייקספירי פוליטי. מקבת, מרגע שזכה בכס המלוכה, הוא דמות אומללה, שלא ידע להשתמש בהצלחתו כדי להיות מאושר, וחטא ההיבריס המניע את האדם להיות שאפתן, יהיר ואץ למלא את תאוותיו, הופך את חייו למסע של עצב וייסורים.

בני אלדר, רות אסרסאי, אלי גורנשטיין, אוהד שחר וכל אחד מהשחקנים, תורמים את חלקם המיוחד במשחק מצוין. המכשפות קופחו במעמדן ובתפקידן על הבמה ולא נשאר הרבה מכוונת המחזאי. גיל פרנק הוא חוויה נהדרת של מקבת כשחקן גדול.