יוסי אולמרט נחקר באפריל 2010 בוושינגטון בידי אנשי ה-FBI ומשטרת ישראל. הוא אישר בחקירתו, כי בשנת 1996 קיבל מדכנר תרומה של 5,000 שקל כאשר התמודד על ראשות עיריית רעננה, אך הכחיש כל מגע ביניהם לאחר מכן. רק כאשר סבר יוסי שבידי המשטרה יש ראיות מוצקות, "נזכר" שקיבל מדכנר 500,000 שקל בסוף 2002. אמרנו "נזכר", כי אין זה סביר שאדם יזכור סכום קטן מ-1996 וישכח סכום גדול פי מאה מ-2002. יוסי גם חזר על הפרטים המוכמנים שמסר דכנר: הכסף ניתן בשישה-שמונה צ'קים דחויים, בעקבות פגישה בין השניים בקפה אפרופו בבית הבימה שבתל אביב, ואברהם נתן היה עד לפגישה בינו לבין דכנר במשרדו של האחרון.

כאשר העיד יוסי במשפט הולילנד, הוא חזר בו מאותה אמירה במשטרה ודרש שוב ושוב: "תראו לי את הצ'קים" – ביודעו שהללו לא נמצאו. יוסי הוכרז כעד עוין, ובהסכמת ההגנה הוגשה הודעתו המלאה משנת 2010. כך נחשף השופט דוד רוזן להתפתחות גירסתו, המלמדת שהוא ידע שהמתת מדכנר הייתה בעייתית ורצה להרחיק עצמו ממנה. יתרה מכך: יוסי גם אמר במשטרה, כי ברור לו שהמתת ניתנה על-מנת להתקרב לאחיו אהוד.

בסיכומי ההגנה טען עו"ד רועי בלכר, כי אישורו של יוסי אינו מעלה ואינו מוריד, שכן הרשומה המוסדית – דפי החשבונות של דכנר – אינה מגלה שום סימן לאותם צ'קים. רוזן לא התמודד עם טענה זו, אך קבע שהצ'קים ניתנו – מהסיבה הפשוטה שיוסי אישר את קבלתם וחזר על הפרטים שמסר דכנר. ברור, כי אם ייקבע שהכסף לא ניתן – לכל שאר הראיות אין כל משמעות.

בהמשך עסק רוזן באפשרות שיוסי לא אמר לאהוד מילה על הכסף שקיבל מדכנר, ופסל אותה. יוסי לא היה צריך לחשוש שמדובר בשוחד, שהרי הוא עצמו אמר שביקש מאהוד שיפנה לחבריו העשירים כדי שיעזרו לו. ואילו חשש שכן מדובר בשוחד – אין זה סביר שהיה מסכן כך את אחיו מבלי לגלות את אוזנו. כאן באה ההתייחסות לנימוסיו של יוסי שתפסה כותרות: אדם כזה לא היה נעזר במקורב לאחיו מבלי להודות לו, אומר רוזן.

אברהם נתן, לשעבר נציב שירות המדינה ומנכ"ל רשות השידור, הועסק בשנת 2002 בידי דכנר. במשטרה העיד, כי ראה את יוסי יוצא מפגישה עם דכנר במשרדו בתל אביב ובידו צ'ק, וכי יוסי אמר לו שקיבל צ'ק מדכנר. בבית המשפט טען נתן, כי אינו יודע מה היה בידו של יוסי. רוזן לא חסך במילים כדי להוקיע את עדותו של נתן כשקר גס, ולקבוע בצורה חד-משמעית שהוא מקבל במלואה את עדותו במשטרה. זהו סיוע חיצוני חשוב ובלתי תלוי למתן הכסף.

עדות נוספת הייתה זו של שולה זקן, הרבה לפני שפנתה עורף לאולמרט. דכנר טען, כי יצא מלשכתו של אולמרט וסיפר לזקן שסיפר לאולמרט על סיועו ליוסי. זקן – העיד – הגיבה בכעס ואמרה משהו כמו "מוטב שיטפל קודם בחובות של עצמו". בחקירתה במשטרה אמרה זקן שייתכן שאירוע כזה התרחש; על-פי מה שמכנה רוזן "מפת הדרכים" של זקן עצמה, המילים "יכול להיות" פירושן "זה היה". זוהי עדות חיצונית חשובה מאוד, שכאמור ניתנה מפיה של מי שהייתה אז אשת אמונו של אולמרט.

ההגנה טענה, כי יוסי לא סיפר לאיש מבני משפחתו על הסתבכותו הכלכלית – לא לאֶחיו, לא לאשתו-דאז לינדה. לא סביר, קבע רוזן, שהוא סיפר דווקא לדכנר או לנתן (מקור מידע אפשרי לגירסת ההגנה). הרבה יותר סביר שהוא כן סיפר לבני משפחתו; לינדה אולמרט הייתה עדה מטעם, שעשתה הכל כדי לסייע לאהוד. החוט המקשר היחיד בין יוסי לבין דכנר הוא אהוד; היה קשר מושחת ארוך שנים בין אולמרט לדכנר, שבא לידי ביטוי גם בהעברות כספים בסך 1.5 מיליון שקל שבהן לא הואשם אולמרט בשל התיישנות (ומכאן החשיבות הרבה של פרק הרקע שבכתב האישום ובפסק הדין). שני אלו מתיישבים היטב עם פנייה של אולמרט לדכנר בבקשה שיסייע ליוסי.

אולמרט טען עוד, כי אילו היה יודע ב-2002 על מצבו של יוסי, היה משיג לו בקלות סיוע חוקי מחברים בעלי אמצעים. רוזן מגיב: עובדה שב-2004, כאשר לשיטתו-שלו נודע לו על עומק חובותיו של יוסי, הוא לא עשה זאת.

עכשיו נשאלת השאלה, מדוע דכנר בכלל עזר ליוסי – אותו כאמור לא הכיר, למעט אותה תרומה קטנטנה חמש שנים קודם לכן. רוזן קובע, כי ההסבר ההגיוני היחיד הוא שאהוד ביקש ממנו – או שדכנר סייע מיוזמתו ורץ לספר לאהוד. דכנר היה סוחר, שהוציא כסף בצורה שקולה למטרות ברורות. הוא לא היה זורק ככה-סתם חצי מיליון שקל לגמ"ח לאדם שאין לו שום קשר איתו. וכזכור, יוסי עצמו אמר שדכנר סייע לו כדי להתקרב לאהוד.

זוהי נקודה מכרעת. דכנר לא היה נותן כסף ליוסי ושומר את זה לעצמו, אומר רוזן, כי הרי כל מטרת הנתינה הייתה שאהוד יידע על כך ויתן לו תמורה. אז אפילו אם אהוד לא ביקש זאת (ורוזן קובע שהוא כן ביקש), דכנר היה מספר לו על כך בהזדמנות הראשונה. היה לדכנר "דחף לאו בר-כיבוש" לספר לאהוד, בלשונו של רוזן.

טוענת ההגנה: לדכנר לא היה כדאי לסייע ליוסי בסוף 2002, כי זמן קצר לאחר מכן עזב אהוד את ראשות עיריית ירושלים ועבר לשמש כשר התמ"ת. ואם הוא כן סייע, היה מקום שיבטל את הצ'קים הבאים – גם משום שכבר לא היה לו צורך באהוד, וגם משום שמצבו הכלכלי החל להידרדר.

על כך משיב רוזן: היא הנותנת. דכנר ניצל את הרגעים האחרונים בהם יכול היה להיעזר באולמרט, ובהמשך גילה עד מהרה שידידו הוותיק הופך להיות הממונה על מינהל מקרקעי ישראל – תפקיד בו עזרתו יכולה להיות גדולה פי כמה מאשר בעיריית ירושלים. ועובדה שדכנר לא ביטל את הצ'קים; איך אנחנו יודעים זאת? – כי יוסי אישר שהוא פרע את כולם.

גם משה טלנסקי העביר כסף ליוסי – 30,000 דולר שכיסו את יתרת החובה בחשבונו בבנק מזרחי. כאן קיים תיעוד מלא ואין חולק על כך. ההגנה טענה, כי אולי יוסי הוא שפנה לטלנסקי, שוב מאחורי גבו של אהוד – אך טלנסקי העיד שהתבקש בידי אהוד לעשות זאת. אולמרט אמר שהיה זה מטופש להעביר את הכסף דווקא לבנק שאינו הנושה הגדול – אך האם סביר להניח, שדווקא יוסי ימסור לטלנסקי את מספרו של חשבון זה?

רוזן מתייחס לעדותו של טלנסקי כאל עדות שיטה: אולמרט פונה לחבריו העשירים ומבקש מהם לסייע ליוסי. גירסתו של אהוד, הוא אומר, בלתי סבירה בעליל, ולפיה אנשים צדיקים תורמים בסתר לאחיו יוסי, מבלי שהתבקשו ומבלי לומר לו מילה על כך, ומצפים לקבל את שכרם מידי הקדוש ברוך הוא.

נניח שיוסי כן קיבל את הכסף – אמרה ההגנה – אבל אין זה מוכיח שאהוד ביקש או ידע. זה מוכיח שדכנר פעל בשיטת "שלח לחמך" כדי לגבות יום אחד את התמורה מאהוד. רוזן משיב: דכנר היה נותן 50 או 100 אלף שקל כהשקעה לעתיד, לא חצי מיליון. ולשיטתו של אולמרט עצמו, דכנר מעולם לא פנה אליו ומעולם לא אמר לו שסייע ליוסי – גם לא בשנות המצוקה הקשות ביותר שלו. אז איזה מין "שלח לחמך על פני המים" זה, אם הטובע אינו נאחז באותו לחם? כך ששוב, על-פי פסק הדין, ההסבר ההגיוני היחיד הוא שדכנר לא פנה לאולמרט משום שידע היטב שכבר קיבל את התמורה בזמן אמת, שכן היה זה שוחד.

בלכר גם טען, אומר רוזן, שדכנר היה טיפש וזרק סתם כך את כספו. רוזן בתגובה מקבל את אימרתו של דכנר עצמו: הוא גנב וזייפן ושקרן – אבל לא אידיוט. כל מי שנכח באולם יכול היה להתרשם שאין המדובר באדם חסר בינה הפועל ללא מחשבה ותכנון. נכון, לא תמיד ניתן היה לרדת לעומק דעתו; אבל תמיד היו לו סיבותיו-שלו לפעול. וגם אין זה סביר שהוא סיפר על המתת לנתן ולזקן – אבל לא לאולמרט, שהיה היעד האמיתי של אותו מתת.