אינני מאלה השמחים לאידם של אותם עברייני ה"צווארון הלבן", כאשר האחרונים נשלחים לכלא. למרות כל מה שעשו הרי שכל אחד יודע מהי התחושה להיכלא ועוד כאלה שנפלו מ"איגרא רמה" לבירא עמיקא".
ההשפלה וההתעללות שבאים אח"כ אינם מותירים ואינם מתירים לאיש לשמוח בנפול הקרבנות שהאשמים גם יחד. אבל מנגד ישנם כאלה שנופלים לבור העמוק מפסגת החיים וגם אינם מותירים רצון אצל הסובבים להצטער יותר מדי על הנפילה, גם אם השמחה לאיד אסורה.
כך חשתי גם אני השבוע כאשר שמעתי על הרשעתם של
אהוד אולמרט ועדה זקן. מאחר שמעולם לא הייתה לי הכרות אישית עם השניים הרי שבודאי שאין לי כאן מניע אישי לאי רצוני להצטער עבורם ולאי הרחמנות שלי כלפי עונשם. פשוט לשניים הללו זה הגיע, ובמיוחד לאהוד אולמרט.
זוכרני היטב את הימים שבהם נבחר אולמרט לראשות עיריית ירושלים וכאשר הוא וגב' זקן הסתובבו כטווסים שרמסו בדרכם גם אריות ונמרים. רוח השחצנות של השניים וגוום הזקוף - כי לעולם חוסן, הביא אותי אז למחשבה כי יבוא יום והם עוד ישלמו על גאוותם.
והיום הזה הגיע ועוד איך. הסחרור של המצב המשיך לימים במשרד המסחר והתעשיה והגיע עד למשרד ראש ה
ממשלה. אבל הכתובת המושחתת הזו הייתה כתובה על הקיר כבר לפני כמעט 40 שנה, אבל איש לא רצה לקרוא אותה.
הייתי נער צעיר - בחצי השני של שנות התיכון, כשהעיתונאי מספר אחת, אולי בכל שנות קיומה של העיתונות הישראלית, התריע על כך שמושחת הדור לפנינו. היו אלה הימים שמחשב עוד לא נולד ושמות תואר כמו "תחקירנים" ו"מראיינים" עוד לא צצו. העיתונאי הישראלי היה מראיין, תחקירן, כתב שטח, עורך ומביע דעה. והיה אחד שעלה אז על כולם - ותהיינה המחלוקות הפוליטיות והרעיוניות עימו עמוקות כאשר תהיינה.
האיש הזה הוליד את ה"סקופים", החשיפות, את הסנסציות ואת הבעת הדעות המיוחדות והשונות, ואולי הוא עשה זאת אפילו בסיכון חיים ממש, אך הוא עדיין חי עימנו גם בעת כתיבת שורות אלה. שמו של האיש הוא
אורי אבנרי ושם עיתונו דאז ענה לשם "העולם הזה".
באמצע שנות ה-70 של המאה ה-20 הגיע גם תורו של הח"כ הצעיר של אז - אהוד אולמרט (שהסתובב במפלגות הימין כמו לווין, בדורות שקדמו ל"מפצים" הפוליטיים...), לעלות על השיפוד העיתונאי של אבנרי. בכתבה גדולה ומפורטת סקר אבנרי את מעלליו של הח"כ הצעיר הזה כשהכותרת העליונה היא "זו הזמנה למשפט דיבה", ומיד אחריי כותרת גדולה נוספת ששמה "המושחת". מיותר לציין כי על משפט דיבה מטעם אולמרט לא שמענו. מעלליו של הח"כ הצעיר דאז לא ביישו באותם ימים גם את מעלליהם של עסקני מפא"י ההיסטורית.אבל רק כעבור כמעט 40 שנה יצא הצדק לאור ומה שכתב אבנרי הוכח שוב פעם כנכון וכאמיתה שלא נס ליחה.
במשך 40 שנה היתל אולמרט בגדולים ובכוחניים ממנו כשלמעשה מעולם לא היה לו מחנה ממשי של תומכים כמו שהיה לראשי הליכוד לפניו ממנחם בגין, עבור בדוד לוי, שרון,
יצחק שמיר,
משה ארנס ובנמימין נתיהו. הוא עלה בזכות תככים ועל גבם של האחרים. ספק אם אפילו אשתו וביתו הצביעו לו אי-פעם. כך הוא היתל במנחם בגין ועבר ל"מרכז החופשי" ושם - על גבו של שמואל תמיר, הוא המשיך להתגלגל וגם בתמיר היתל ונצמד לאליעזר שוסטק ב"מרכז העצמאי", ועל גבו הוא נכנס לסיעת לע"ם - ושם הוא נותר ח"כ על חשבון קולות אותה תנועת ה"חרות", שממנה ערקו במהלך הקדנציה של אמצע שנות ה-70.
לבסוף הוא ידע להתאחד בתוך הליכוד ולבעוט פוליטית במטיבו שוסטק וכך הוא ירש את כל העושר של "הסתדרות העובדים הלאומית" ( עוד ארגון פיקציונרי...), ובמיוחד של קופ"ח לאומית.
וכשהליכוד נפל מהשלטון בשנת 1992 ואולמרט כבר נראה כ"סוס מת" הוא לפתע הפך לראש עיריית י"ם בזכות קולות החרדים, אותם הוא הפקיר כשהתמנה לשר המסחר והתעשיה. ואז הגיע הפילוג בליכוד ומותו של שרון והנה השר הקטן והתככן הפך לראש ממשלה בניגוד לכל הציפיות. אבל כמו שכבר כתבתי, לא לעולם חוסן.
הכל פרץ החוצה משנת 2008 ואילך - התככים, השחיתויות, הלעג והרמאויות. השבוע הבין אולמרט כי הקב"ה נתן לו חבל ארוך מאוד והוא במקום להשתמש בו כחבל הצלה הוא תלה את עצמו על העץ הגבוה אליו טיפס. הצמד לא חמד - שלעג בעיריית ירושלים ובממשלה לצדק ולהגינות, הבין השבוע כי יש מנהיג לבירה, תרתי משמע.
גם על
אורי לופוליאנסקי אינני מרחם. כאשר האיש הורשע - והפעם הסיפורים העדתיים והחרדיים כבר לא יועילו לעניין חשיפת ה"אפליה" שלא היתה, היה גם טקס של איוולת וחילול השם. במקום שהמורשע יפנה לביתו אבל וחפוי ראש הוא הגיע לארגונו "
יד שרה" והתקבל שם במצהלות ובריקודים. הפעם חילול השם היה גמור. זו בושה ליהודים שומרי תורה ומצוות לעלוז ולקבל בשירה וריקודים לכבוד אדם שהורשע בפלילים.
השמחה הזו מותירה טעם רע בפה משום שהיא מציגה שוב את החרדים ככאלה שסוגדים לגנבים ולמושחתים. וכך הדת והיהדות הופכות עוד יותר למרמס ולהשפלה. אבל לא רק זאת הייתה הביעה עם לופוליאנסקי - שכראש עיר בי"ם, היה גרוע לדת וליהדות יותר מקודמיו (אולמרט, קולק ואגרון). זהו הראש העיר הראשון בי"ם ששלח את המשטרה להכות יהודים חרדים שמחו על חילול השב, זהו ראש העיר הראשון בי"ם שאישר חילול שבת ומכירת כרטיסים ביום השבת ב"מוזאון ישראל" ועוד עניינים אחרים ששום ראש עיר חילוני לא אישר אותם נגד דת ישראל.
כשהקב"ה מעניש נכרי או חילוני הוא מענישו על כך שהלה עבר על הערכים שבהם היה אמור להאמין אבל כשאדם דתי מוענש - גם אם הוא נתפס על דברים בטלים (כלופוליאנסקי למשל...), הרי שהוא מוענש על אותו חילול אשם אנטי דתי שעולל. מחוץ לכל מה שכבר ציינתי בעניין הלופוליאנסקי הזה הרי שאחת מהתוכניות שרצה לבצע דגלה גם ברשעות שאפילו אומות העולם אינן באות לידיה. לא לחינם נאמר במקורותינו כי אם נראה ו/או נשמע על יהודי שהוא בעל אכזריות הרי שנדע כי מזרע הגבעונים הוא, וכזה היה אורי לופוליאנסקי.
הלה לא מצא ממי לקחת דוגמה לאי חמלה אלא מצאצא הרומאים שעליהם נכתב בפרשת "כי תבוא" על היותם "גוי עז פנים שלא יחמול לנער ולזקן". כוונתי לאותו רודולף גו'ליאנו - ראש עיריית ניו-יורק לשעבר, שממנו למד הלופוליאנסקי הזה להציע לחמוס את... קבצני י"ם (!) ולהטיל על הנדבות שלהם... מס הכנסה! רק זעקה חילונית וחרדית יחדיו נגדו מנעה ממנו ליישם את האכזריות הזו ולהוציא מפי רעבים גם את לחם החסד שהם אוכלים. אני מקווה שבהיותו בכלא הוא לפחות ייזכר במשפט של ראובן בן יעקב כשיוסף הצדיק אסר את אחיו: "בשל מה נפלה עלינו הצרה הזו"?
