לפעמים קשה לזכור שפעם פרחה האהבה. גירושין הם הליך קשה: התא המשפחתי התמוטט ועימו נמוגו תקוות רבות שאותן מחליפים בדידות, חרדה מפני העתיד לבוא, עלבון וכעס על בן-הזוג. מאבק הגירושין עלול לייצר בין האוהבים לשעבר עוינות רבה שהופכת לשנאה, ויצר הנקמה והרצון לנצח במאבק בכל מחיר, יכולים לשבש את הדעת כליל. אלא שלעיתים במאבק ובקושי שבגירושין, מעורבים ילדים משותפים, והם על כוחם מצויים בתווך בין הוריהם המתקוטטים.
ידועה לשמצה ועם זאת נפוצה בגירושין, התופעה של שימוש נקלה בתלונות שווא על אלימות וניצול אכזריים של ילדים בידי אחד ההורים. כך, ההורה פונה למשטרה ומגיש תלונה כוזבת כי הילדים נפגעו על-ידי ההורה השני, ולאחר-מכן עותר על יסוד התלונה לבית המשפט ומבקש צו הרחקה של ההורה השני מהילדים וביטול של הסדרי הראייה איתם.
הסטטיסטיקה המצערת מלמדת, כי כך נעשה בדרך-כלל על-ידי האישה דווקא, ככלי לנקמה גרידא, כהפעלת לחץ על ההורה השני ובמטרה לייצר יתרונות בלתי הוגנים בהליך הגירושין. לעיתים, אגב, לא מדובר בהתנהלות מחושבת ופרגמטית, אלא בנקמנות לשמה: לאחר הקרע הכואב בין בני-הזוג, האישה מבקשת לנכס לעצמה באופן בלעדי את הילדים, תוך התעלמות אכזרית מהזכות ההורית הטבעית של האב ומזכות הילדים לקשר משמעותי ומעמיק עם שני ההורים. בתוך-כך, לקושי האינהרנטי שמלווה את הליך הגירושין, לעיתים מתווספת החוויה הקשה של האב בהתמודדות עם עלילות חמורות במיוחד, שגוזרת עליו כאב, לחץ נפשי, בושה והוצאות כספיות כבירות לשם טיהור שמו והזכות לשוב להיות עם ילדיו. כל זאת מתאפשר ונעשה בפשטות יחסית ובלא מאמץ ניכר מצד ההורה השני.
מלבד הזכות לחיים, האם מסורה לאדם זכות בסיסית ומובנת מאליה יותר מזכות ההורה לחבק את ילדיו, לגדלם, לחנכם ולהרעיף עליהם אהבה? זכות האב אינה ניתנת לביטול שרירותי, אינה תלויה ברצון האם ועובדת פירוק הקשר הזוגי אינה יכולה לקפח את הזכות.
למרבה הפלא, בעבר דברים אלמנטריים אלה לא נתפסו כמובנים מאליהם בבתי המשפט, אך בעת האחרונה חלו תמורות בפסיקה. כך, לדוגמה, דבריו של השופט שקד מבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן: "הגישה לפיה הורה ייאלץ להמציא 'תעודת יושר' בכדי לזכות בלינת ילדיו אצלו, מן הראוי שתיעקר מהשיח ההורי. כל ילד, באשר הוא ילד, זכאי ללון ולשהות עם שני הוריו ולהיות חלק מחוויה מעשירה זו".
ראוי לזכור את המובן מאליו: גם לילדים עומדת הזכות לקבל חיבוק של אבא ולחוות עימו הורות מלאה. אין חולק כיום בקרב אנשי מקצוע ובבתי המשפט שקיום הסדרי ראייה נרחבים, קבועים ומסודרים בין אב לילדיו, בנסיבות "רגילות" ככל האפשר במסגרת משמורת ואחריות הורית משותפת עם האם, היא מגמה שמשרתת קודם כל את הילדים עצמם ומקדמת את טובתם. כך נקבע לא אחת בפסקי דין של בתי המשפט לענייני משפחה: "כפי שהודגש בשורה ארוכה של פסקי דין אשר ניתנו לאחרונה, מגמת הפסיקה כיום הינה להעניק משקל רב יותר לפתרון שיאפשר שמירת הורותם של שני ההורים, תוך בחינה חיובית של האפשרות לקביעת משמורת משותפת, ובלבד שיוכח, כי הסדר כאמור ישרת את טובת הילד.
מגמה חדשה זו של בתי המשפט לענייני משפחה ברורה, צודקת וברוכה. שימוש בילדים ככלי ניגוח במסגרת מאבק בין גרושים נתפס היום בבתי המשפט, ובצדק, כאמצעי נפסד ופסול ושראוי לסכל את השימוש בו.
אך למרות התמורות שמסתמנות בפסיקה, התופעה עדיין קיימת, בין השאר בגלל הקלות שבהגשת תלונות כוזבות בנסיבות משפחתיות ובגלל אי-נשיאה באחריות למעשה. הגשת תלונה על אלימות ופגיעה בילדים, גוררת באופן אוטומטי הרחקתו של הגבר והשעיית ראייתו את הילדים. לא קשה להבין זאת: המשטרה ובתי המשפט מעדיפים שלא לקחת סיכון ולהשאיר ילדים רכים חשופים לסכנה, גם בהיעדר בסיס מוצק לחשדות. לכן הפרקטיקה מלמדת שקודם כל מרחיקים את הגבר, ורק לאחר-מכן בודקים. מכאן הקלות שבהאשמת שווא.
עניין נוסף המקל על הגשת תלונות כוזבות הוא הקושי הלא מבוטל שבהגנה מפניהן. בירור התלונה עוסק במעשים שלכאורה נעשו בחדרי חדרים, ולרשויות אכיפת החוק אמצעים מוגבלים יחסית שמאפשרים לפעול במהירות וביעילות ולרדת לשורשם של דברים ולגלות את האמת. לכן לעיתים המשטרה פשוט תעדיף בכל מקרה לא לקחת סיכון. אך חמור הוא שגם אם בסופו של דבר התלונה הוכחה ככוזבת ושההאשמות הועלו ממניע נקמני, על-פי רוב האישה לא תישא באחריות על כך.
לעניין זה חלה הנחייה ישנה של פרקליטות המדינה שלא להעמיד לדין נשים המגישות תלונת שווא, מתוך חשש להרתיע נשים מהגשת תלונות במקרי פגיעה אמיתיים. דעתם של בתי המשפט, כאמור, אינה נוחה מהפרקטיקה הקיימת והם מביעים מורת רוח והסתייגות חריפה ממנה. כך דברי בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון:
"האם ביקשה לעשות שימוש לרעה בחוק למניעת אלימות במשפחה כמסלול עוקף להחלטות שניתנו בעניין הסדרי הראייה, לצורך השגת יתרונות בלתי הוגנים בעניינים שאינם קשורים כלל ועיקר לחוק, למטרה לשמה נחקק ולאינטרסים עליהם הוא בא להגן... לצורך כך בדתה האם מליבה תלונת שווא או הקצינה דברים של מה בכך ששמעה מבנה בן ה-3.5, כאשר כל מטרתה הינה הפרדת האב מילדיו ופגיעה באיכות מפגשיו עם הילדים, על-ידי הכנסתם למרכז קשר ולפיקוח. דומה כי קשה לאם לקבל את האושר והשמחה שחווים הילדים עם האב, ואין היא מרפה מכל ניסיון לשבש היחסים שנרקמו ולפגוע בהם במזיד. התופעה של הגשת בקשות סרק במסגרת החוק, אשר הלכה והתרחבה במרוצת השנים שחלפו מאז הוחק החוק, הינה בגדר רעה-חולה, שפגיעתה קשה, לא רק באדם שכלפיו מופנית הבקשה, אלא גם בקורבנות אמת של אלימות במשפחה הזקוקים לקבלת סעד משפטי מידי, ועלולים להיתקל חלילה ביחס ספקני כלפי בקשותיהם".
לכאורה, מצופה היה שבתי המשפט יענישו את מי שעובר על החוק ונוקט טקטיקה פסולה של עלילת שווא, אך שונה היא המציאות. גם לאחר שנחשפת האמת, בתי המשפט אינם ממהרים לפסוק הוצאות משפט בסכומים ניכרים לטובת האב, ולבטח לא בשיעורים ריאליים. לדוגמה, במקרה האחרון שציטטנו לעיל על-אף לשונה החריפה של ההחלטה, בית המשפט פסק לאב הוצאות בסך 5,000 שקלים בלבד, וסכומים גבוהים מכך נפסקים לעיתים נדירות.
הכלים העומדים לאב הנפגע מתלונת שווא - דלים. נראה שהדרך היחידה שנותרת פתוחה היא תביעה נזיקית נגד מגישי תלונות השווא, לרבות בעילה של לשון הרע ו
הפרת חובה חקוקה. לדעתנו, שכיחותה המטרידה של התופעה, חומרתה והשלכותיה הקשות מחייבות לבטל את הנחיית הפרקליטות המונעת פתיחת הליכים פליליים.
היוצרות התהפכו, ומי שנזקק כיום להגנה הם האבות. הנחייתה הגורפת של הפרקליטות, שהגיונה אומנם בצדה, נתונה לניצול לרעה ולעיתים היא מעניקה לבני אדם הפועלים ממניעים נקמניים חסינות מפני נשיאה באחריות על מעשיהם החמורים.
בהתאם לקבוע היום בחוק, פתיחת הליך כוזב ונקמני אינה נגישׂה (רדיפת אדם באמצעות ייזום הליך פלילי או פשיטת רגל), והוראת סעיף 60 לפקודת הנזיקין אינה מאפשרת להגיש תביעה כספית בעילה זו ("לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים"). לדעתנו, ראוי לתקן את הגדרת הסעיף כך שתאפשר לנפגע להיפרע בגין נזקיו על-ידי תביעה נזיקית.
