למרבה הצער, החודשים האחרונים בבית הספר לא תועדו היטב. הדואר היוצא והדואר הנכנס עסקו כמעט אך ורק בעזיבתם של מורים ומינוי מורים חדשים. מתוך התכתובת, שנוהלה עד הסוף בידי המנהלן דֶה חְרוֹט והמנהל טֶקסֵרָה דֶה מָטוֹס, עולה שהנהלת בית הספר ראתה לעצמה חובה להמשיך בלימודים למרות ההידרדרות המהירה בתנאים והתרוקנות בית הספר. המנהל הקדיש זמן רב לשמירה על שלמותו של סגל המורים, בעוד שמספר התלמידים הלך וירד במהירות.
מספר התלמידים והמורים בליצֵאוּם היהודי
ספטמבר 1942 דצמבר 1942 מרס 1943
מספר התלמידים 124 67 37
מספר המורים 23 20 17
מספר המורים היה עדיין גבוה, בעיקר בהתחשב בירידה במספר התלמידים. מורי הליצֵאוּם לימדו כנראה גם בכיתות הנמוכות יותר באותו הבניין. המורים ניצלו כל הזדמנות להמשיך לעבוד, בתקווה לשמור על הפטור שלהם בזכות היותם "נחוצים". טֶקסֵרָה דֶה מָטוֹס עשה את כל אשר ביכולתו להבטיח שהלימודים יתנהלו עד כמה שאפשר "כרגיל". בשיתוף עם ועדת החינוך המקומית אורגנו גם חוגים עבור בוגרי בית הספר, בין השאר באנגלית ובהנהלת חשבונות, אבל גם במקצועות מעשיים, כגון: עיבוד עץ ועיבוד מתכות. עם זאת המשיכו המורים והתלמידים לחיות בצל האיום היום־יומי של סכנת התפיסה. בינואר ובפברואר 1943 כתב איטָלי ביומנו כמה וכמה פעמים על יהודים שנתפסו ועל ילדים שלקחה המשטרה מבית הספר. בין אלה היו המשפחות ון אֵסוֹ ואבּרהמס (Abrahams).
מישל (Michel) והלנה (Helena) אבּרהמס מהכיתות HBS 4 ו-HDS 2 הוצאו ב-2 בפברואר 1943 מהכיתה. לדברי איטָלי הועברה המשפחה כולה תחילה ל"וילה וינדֵקינד" - מעונו של איש המשטרה הגרמני פישר (Fischer), שהיה למעשה האחראי למשלוחים מהאג - ומשם למחנה וֶסטֶרבּוֹרק. זֶלמה ואָנֵקֶה ון אֵסוֹ נתפסו עם הוריהם במקום מחבואם. רלף ון פוּרט, שהיה מיודד עם זֶלמה, עדיין זוכר כיצד הגיע הביתה מבית הספר ושמע מאמו את אשר קרה:
אימא אמרה שמשפחת ון אֵסוֹ נתפסה ונלקחה לתחנת המעבר בפָּווילִיוּנסטראט (Paviljoenstraat). הלכתי לשם להיפרד מזֶלמה. נפרדנו בשער. לא הרשו לי כמובן להיכנס פנימה. אחר כך מישהו אמר לי: "איך היה לך אומץ לעשות את זה. הרי גם אתה היית יכול להיתפס!" אני לא יודע, פשוט עשיתי את זה. זֶלמה הייתה חברה שלי. מאז לא ראיתי אותה עוד.
כמה מהמורים היו שותפים לגורל אחד. ב-14 בפברואר 1943 הפסיק איטָלי לכתוב ביומנו; ב-21 בפברואר חזר וכתב בו, וסיפר מה קרה בינתיים:
יום ראשון היום ואני מסוגל לכתוב בשלווה יחסית על הרגשות שהסעירו אותי. ביום חמישי שעבר, ב-21:15 היה צלצול בדלת: משטרה! כל יושבי בית המרגוע נדרשו לארוז את חפציהם לקראת גירוש, ואנחנו אתם. הטענה שיש לנו חותמת בַּרנֵפֵלד לא הועילה. אחד השוטרים השגיח עלינו בעת שארזנו ונעזר בחבר לגיון המתנדבים, ששימש שוטר מסייע. עד מהרה הופיעו גם חברי הוועד היהודי, שבאו לעזור לנו. כפי שנודע לנו אחר כך, רוקנו באותו הערב כל בתי המרגוע מיושביהם; השלל הגיע לכ-700 יהודים. ב-1:45 הגיעה ניידת משטרה לקחת את כולנו (שלא כמו בבתי מרגוע אחרים, היה לנו אם כן זמן רב לארוז, ובכל זאת השארנו הרבה מאוד מאחור). הסיעו אותנו היישר לתחנת הרכבת סטאטספּוֹר ושם העלו אותנו לרכבת.
המדריכים של הוועד היהודי אמרו לפישר מילה טובה על אלה שיש להם פטור, ואנחנו ביניהם. ואמנם, לאחר זמן מה קראו לנו לרדת מהרכבת. לפנינו עמד פישר בכבודו ובעצמו. הוא בדק את תעודות הזהות שלנו ואמר שאנחנו יכולים ללכת הביתה. הבעיה הייתה שמסרנו למשטרה את כל המפתחות שלנו. בלית ברֵרה הלכנו - "einstweilen" [גרמנית: בינתיים] - לביתו של ד"ר ון אֶמבּדֵן (van Embden).
הוא גר בבּוּרבּוֹנסטראט (Bourbonstraat) ויש לו שם בית מרגוע, שגם אותו רוקנו באותו הערב. יצאנו לשם בלווית חברי הוועד היהודי. הד"ר עצמו לא היה בבית, מכיוון שהצטרף כרופא למשלוח לוֶוסטֶרבּוֹרק (בערב שבת הוא כבר היה שוב בבית). אשתו הייתה חולה מאוד וחמותו סירבה להכניס אותנו, למרות דרישת אנשי הוועד היהודי, שהסתמכו על פקודתו של פישר. הגברת העיקשת [...] השאירה אותנו עומדים ברחוב, מה שבהחלט לא היה נעים, למרות מזג האוויר היפה והירח המלא. אבל לשמחתנו, כשצלצלנו בדלת אחרת ברחוב שפר מזלנו וזכינו לקבלת פנים חמה יותר. [...] אין ספק שהיו משחררים אותנו בוֶוסטֶרבּוֹרק, אבל אנחנו היינו מאושרים ואסירי תודה על כך שלא הצטרכנו לנסוע לבַּרנֵפֵלד דרך ו' [וֶסטֶרבּוֹרק].
היו גם אנשים שהייתה להם חותמת כמו שלנו והם בכל זאת לא שוחררו; למעטים בלבד הרשו לחזור הביתה מהתחנה, כמונו. בבתי המרגוע נשארו רק כמה עשרות מטופלים; רוב החולים נשלחו למחנה ו' [וֶסטֶרבּוֹרק]. בין אלה שלא השתחררו היה גם הרב הזקן ון חֶלדֵר, המסכן. מאחר שאצלו בבית התגוררו כמה אנשים הוא היה רשום כבעל בית מרגוע. התדהמה הייתה כמובן גדולה מאוד. מספר המתפללים בבית הכנסת פחת שוב באופן מוחשי. אני מעריך שאין עכשיו בהאג יותר מ-2,000 יהודים, כולל הנשואים המעורבים. וזה המצב גם במקומות אחרים. רק נס יציל אותנו. אף שיום ראשון היום, נתפסו גם היום רבים.
למחרת, 22 בפברואר 1943, הגיע לאיטָלי בדואר הצו לנסוע לבַּרנֵפֵלד. עוד חמישה ממורי הליצֵאוּם היהודי קיבלו את הצו. "כנראה מתכוונים לטהר את האג מקומץ היהודים שעוד נותר בה", כתב איטָלי באותו היום. עזיבתם של שישה מהמורים בבת אחת הייתה מכה קשה לטֶקסֵרָה דֶה מָטוֹס. הוא ניסה להשיג דחייה, אבל יום לפני עזיבתם של המורים נודע להם שיציאתם לא תידחה. "מחר נצטרך אם כן לנסוע לבַּרנֵפֵלד. הידיעה הכתה אותי בתדהמה. שוב נחתכים קשרים. שוב תם חלק בחיי. נורא ואיום. היום, אגב, הוא יום אביב נפלא", כתב איטָלי ביומנו ב-26 בפברואר. למחרת, 27 בפברואר 1943, עזבו שישה מורים את הליצֵאוּם היהודי: המורה לאנגלית הֵדֵמָן, המורה להולנדית נח, המורה להתעמלות פולק, המורה לרישום וינקל, המורה לגאוגרפיה זֶלדֶנרוּסט והמורה לשפות קלסיות איטָלי. המורה להיסטוריה וינר, המורה לצרפתית דֶה יוֹנג והמורה למתמטיקה ולפיזיקה דווינגֵר כבר היו בבַּרנֵפֵלד. בסוף מרס 1943, כאשר גם הפרופ' וטרמן נסע לבַּרנֵפֵלד, כמעט שלא נשאר זכר לסגל המורים האיכותי של הליצֵאוּם היהודי.
בדוח שנת הלימודים 1943-1942 מתאר טֶקסֵרָה דֶה מָטוֹס בדיעבד את עבודתו באותם החודשים:
עבודת המנהל התבטאה בעיקר באיוש משרות שהתפנו עקב מחלה ממושכת, גיוס לעבודה בוֶוסטֶרבּוֹרק ופוּכט, מעבר לבַּרנֵפֵלד וכיוצא באלה. לעתים תכופות קרה שהתלמידים למדו מקצוע מסוים אצל שניים או שלושה מורים בזה אחר זה. לכך התלוו בדרך כלל שינויים, קטנים או גדולים, במערכת השעות, ודי היה אף בכך כדי להפר את השלווה הנחוצה כל כך בבית הספר. בסופו של דבר לא עלה בידי למנות מורים מוסמכים ומתאימים למשרות שהתפנו, ולקראת סוף שנת הלימודים לא התקיימו כלל שיעורים במקצועות גאוגרפיה, בוטניקה, זואולוגיה וכימיה. מובן מאליו שגם כושר העבודה של המורים הושפע מן הנסיבות הידועות לכל, משום שהיו טרודים בהשגת "חותמת" לעצמם ולבני משפחתם, או בהצטרפות לרשימה מהרשימות. מספר ההיעדרויות היה אפוא גבוה במיוחד, ונבע מכל מיני סיבות.
המפקח בַּרטֵלס, שהיה ראש לשכת הפיקוח של הוועד היהודי, קיבל בראשית 1943 היתר לבקר בבתי הספר בהולנד, למרות ההגבלות שהוטלו על הנסיעות. ברוב המקרים היה בַּרטֵלס מלא תשבחות למורי בתי הספר היהודיים, לאחר שראה אותם בעבודתם:
נעים לי להיווכח כי חוץ מיוצאי דופן ספורים, המורים ממלאים את תפקידם במסירות ובחריצות רבה ואינם נכנעים לתנאים הקשים שבהם הם נאלצים לעשות את מלאכתם. הם ממלאים את חובתם במרץ וברוח טובה, לעתים קרובות אפילו בהתלהבות, ומגלים עניין רב בתלמידים המופקדים בידיהם. יש יתרון גדול בעובדה שמורים יהודים רבים כל כך נוטלים חלק במלאכת ההוראה. ואכן, פעם אחר פעם התרשמתי מהאווירה החיובית השוררת בכיתות בשעת הלימודים ומהיכולת להתנתק מהמצב המדכדך שכולנו נתונים בו. רק במקרים מעטים ראיתי מורים ששידרו דיכאון ואפתיה. יש לשבח ולהעריך את כל זאת דווקא משום שנסיבות הזמן מקשות על החינוך, כפי שמתברר לי פעם אחר פעם.
בַּרטֵלס התייחס לכלל המורים שראה בבתי הספר בזמן השיעורים, אך אין ספק שהדברים היו אמורים גם לגבי המורים שנאלצו לעזוב את הליצֵאוּם היהודי בבֵּזֶמסטראט. לא עבר שבוע מאז שהגיעו לבַּרנֵפֵלד, והמורים המסורים ניסו להתחיל ללמד גם שם. ואילו בליצֵאוּם היהודי בהאג נוספו לסגל המורים פעם נוספת - ואחרונה - מורים חדשים. איש לא ידע כמה זמן יוכלו להמשיך ללמד. באספת המורים ב-23 במרס 1943 בירך טֶקסֵרָה דֶה מָטוֹס את המורים החדשים והביע את תקוותו "שכולם עדיין יהיו אתנו בחודש הבא".
מתוך ההודעות שנמסרו באותה ישיבת מורים - הישיבה האחרונה - אפשר לחוש משהו מהאווירה ששררה בליצֵאוּם היהודי בשבועות האחרונים לקיומו:
עקב עזיבתו של מר נח לא יהיו עוד שיעורים בקצרנות והדפסה. למרבה הצער לא התקיים אירוע המוזיקה בעת האספה האחרונה. המנהל מודיע שיש סימנים להתרשלות. הוא מדגיש שיש להתחיל בשיעורים מיד לאחר ההפסקה, מבקש להקפיד על השקט בחדר הרישום ודורש שכולם יגיעו בזמן. כמו-כן, רצוי להטיל על כמה תלמידים לסדר את הכיתה אחר-הצהריים, בתום שעות הלימודים. ממלא-מקום מנהל בית הספר היסודי התלונן על כך שחפצים, כמו למשל סרגלים, נזרקים למטה מהכיתות. יש צורך בהשגחה.
נשמעו גם קולות חיוביים:
הגב' מאיירס, מנהלת בית הספר לכלכלת בית, הודיעה שהיא מוכנה לתת לבנות שיעורים בבישול. המורים התכבדו מדי פעם בתוצרת השיעורים האלה. מפגש תלמידים מוצלח נערך בבית משפחת ון אָרֵנד. שיעורי הבית בתרבות יהודית יוגבלו במידת האפשר והמורים וייזֶנבֵּק, מוֹסֵל וגב' ון פּראך מתכוננים לארגן משהו לילדים, מכיוון שהם ממעטים כל כך לבלות: מוזיקה ושירה מתקופה מסוימת, למשל התקופה הרומנטית. התלמידים יתבקשו למלא ביום מסוים מטלה כלשהי, בבית הספר או בבית.
למרות הנסיבות דובר אפילו על בחינות הגמר: יוליוס ון סטראטֵן (Julius van Straaten) מהכיתה השישית בגימנסיה היה אמור להיבחן ב-20 ו-21 במאי 1943; סלומון הָמֶה ומקס קוֹסמן היו אמורים להיבחן בבחינות בית הספר. המנהל היה אמור למסור את שמותיהם למפקח בַּרטֵלס. פרוטוקול הדיונים בתעודות, שנערכו גם הם ב-23 במרס 1943, לא נשמר, למרבה הצער. לעומת זאת מצויה בארכיון רשימת כל הציונים של שלושים ושבעה התלמידים שעדיין למדו בבית הספר: תשעה-עשר בכיתות היסוד, שבעה בכיתות ההמשך, שבעה בגימנסיה וארבעה בבית הספר למסחר. הכוונה הייתה לחלק את התעודות לפני חופשת הפסח. הוועד היהודי העביר למנהל את תאריכי החופשה: התלמידים היו אמורים לצאת לחופשה ביום שני, 19 באפריל 1943, ולחזור לספסל הלימודים ביום חמישי, 29 באפריל.
ב-10 באפריל 1943 הודיע הנציב הכללי רָאוּטֶר כי החל מ-23 באפריל 1943 ייאסר על יהודים להימצא בפרובינציות: צפון הולנד, דרום הולנד ואוּטרֵכט, חוץ מאמסטרדם. הצו חל גם על יהודים מומרים ועל בעלי תפקידים בוועד היהודי. ב-29 במרס 1943 כבר הוצא צו דומה לגבי עוד שלוש הפרובינציות הצפוניות ושלוש הדרומיות. בזה הקיץ הקץ על החינוך היהודי ברחבי הולנד. ועדות החינוך המחוזיות והנציגים הראשיים של הוועד היהודי קיבלו מכתב מהוועד היהודי באמסטרדם, המודה להם על עבודתם המצוינת. מכתב נשלח גם לביתם של כל המורים:
עכשיו שמערכת החינוך היהודית נאלצת להיסגר מכוח התקנה הידועה לך, רואה הנהלת מערכת החינוך היהודית בהולנד חובה לעצמה להביע לך את תודתה על תרומתך לחינוך היהודי. ההנהלה מודעת לכך שעשית את עבודתך בחריצות רבה ובמלוא המסירות ולא נכנעת לנסיבות שבהן נאלצת למלא את תפקידך. ההנהלה רוחשת כבוד רב להתמדתך ולדבקותך בתפקיד ומביעה בזאת את איחוליה לעתיד טוב יותר.
על החתום באו פרופ'
דוד כהן (יושב-ראש) וי' ון דֵר פֶלדֶה (מזכיר). המכתב הוצא כסטנסיל והתאריך הרשום עליו היה 7 באפריל 1943. ב-15 באפריל 1943 סגר הליצֵאוּם היהודי בהאג את שעריו, ואתו גם בתי הספר האחרים בבֵּזֶמסטראט.
עם הוצאת התקנה המצווה על היהודים לעזוב את מקומותיהם ירד בבת אחת המסך על הקהילה היהודית בהאג, ואתה גם על הליצֵאוּם היהודי. ב-22 באפריל 1943 יצאה רכבת נוספת לפוּכט. אחרוני היהודים יכלו לעזוב בה את האג. הרכבת יצאה בשעה 15:30 מתחנת סטאטספּוֹר ועצרה בדרך גם בווֹרבּוּרך. מחיר הכרטיס היה 2.60 גולדן. הכרטיסים נמכרו במשרדי הוועד היהודי בהַרטוֹכסטראט (Hartogstraat). חסרי האמצעים יכלו לנסוע חינם. אפשר היה גם להירשם בוועד היהודי למחנה וֶסטֶרבּוֹרק. מאחר שנאסר על יהודים לנסוע בלי היתר, היה על נציג המשפחה להתייצב במחלקת התעודות של משטרת האג, לשם קבלת היתר נסיעה.
ב-22 באפריל 1943, בשעה 18:50, הודיע ראש מחלקת התעודות של משטרת האג בטֶלֶקס כי "624 יהודים מילאו אחר הצו לעזוב את בתיהם"; כי מפתחות הדירות שנעזבו נאספו בתחנת הרכבת; וכי "לא היו חריגות או הפרעות" בעת ביצוע הצו ויציאת הרכבות לדרך. כמו-כן הודיע כי לא ידוע, לא במחלקתו שלו ולא בוועד היהודי בהאג, כמה יהודים נמצאים עדיין בהאג, ומשום כך אין הוא יכול לקבוע מה מספר היהודים המסתתרים. כעבור יומיים, ב-24 באפריל 1943, יצאו לדרך עוד 34 מהנשארים.
ברשימת היהודים המגורשים שהכינה משטרת האג ב-22 באפריל 1943 מופיעים שמות של תלמידים ומורים מהליצֵאוּם היהודי, שעזבו את העיר עם בני משפחתם: מרים דֶה לַנגֶה (Mirjam de Lange), יוליוס ון סטראטֵן, נתן רוזנבאום, הלנה ומישל אבּרהמס, קֵתֶה ון אָרֵנד (Käthe van Arend) ואביה, ס' ון אָרֵנד, שהיה מורה בליצֵאוּם, רוזה קוֹסמן, אדוארד יאס, רֶבֵּקה ון דאם (Rebecca van Dam), יהודית סימונס (Judith Simons), בֶּרטה יֵגֵר (Bertha Jäger), מוזס שאלתיאל, לואי פולק, רוזינה יָקוֹבּס (Rosina Jacobs) וסוזנה מארסֵן (Susanne Maarsen), בתו של הרב הראשי מארסֵן, שנאלץ גם הוא לעזוב. ברשימה מופיעים גם שמות המורים לתרבות יהודית, ל' רֵנס, ה' לֵגרַנד וי' טוּרקסמָה.
טֶקסֵרָה דֶה מָטוֹס אינו מופיע ברשימה. הוא היה אמור להצטרף לקבוצת בַּרנֵפֵלד בסוף ספטמבר 1943. חודשים מעטים לאחר סגירת בית הספר כתב המנהל דוח על שנת הלימודים האחרונה בליצֵאוּם היהודי בבֵּזֶמסטראט. בפרק "העובדים" כתב כי בסוף אפריל 1943 נותר בבית הספר רק עובד אחד: המנהלן, עורך דין ו"ל דֶה חְרוֹט.
שניהם, טֶקסֵרָה דֶה מָטוֹס ודֶה חְרוֹט, דאגו לסידור סופי של ענייני בית הספר. ב-5 באפריל 1943 ביקש מנהל מחסן עזרי הלימוד העירוני מדֶה חְרוֹט להחזיר את העזרים שנעשו מיותרים בגלל הירידה במספר התלמידים. דֶה חְרוֹט ביקש לכך רשות ממחלקת החינוך של הוועד היהודי באמסטרדם, וזו הודיעה לו כי אכן עליו להחזיר לעירייה את רכושה שלה, אבל עזרי הלימוד שרכש הוועד היהודי עבור בתי הספר בהאג - הקבלות עבורם צורפו למכתב - הם רכושו של הוועד היהודי. רשימת העזרים כללה בעיקר ספרי לימוד, אך גם ציוד לשיעורי פיזיקה וכימיה: 46 פקקי גומי (מסווגים לפי הגודל), 2.1 קילו מבחנות זכוכית שונות, 1.5 קילו פקקי שעם שונים וכו'.
קשה לתאר שברגעים כאלה עסקו בפרטים מנהלתיים וברשימות חומרים. ב-29 באפריל 1943 מדווחת מחלקת המִנהל של הוועד היהודי באמסטרדם בדוח המרכזי השבועי שלה כי הגיעו משלוחים של ספרים ועזרי לימוד מבתי הספר בפרובינציות שמהן פונו היהודים. בתי הספר עצמם היו ריקים, התלמידים והמורים עזבו לפוּכט, וֶסטֶרבּוֹרק ואמסטרדם, או עברו למחבוא.
מתוך הדוח שכתב טֶקסֵרָה דֶה מָטוֹס בספטמבר 1943 עולה כי החל מ-11 במאי 1943 פעלו שוב כיתות לימוד בהאג. ייתכן שהלומדים היו ילדים ממשפחות מעורבות. הלימודים התקיימו בבית מספר 9 בסטָסיוֹנסוֵוך (Stationsweg), תחילה בחדר אחד ואחר כך בשניים.
לצד תלמידי החינוך העל-יסודי למדו במקום גם תלמידי החינוך היסודי. טֶקסֵרָה דֶה מָטוֹס אינו מציין את מספר התלמידים והמורים. הוא גם אינו כותב אם הוא עצמו היה מעורב בלימודים. העובדה שעדיין התקיימו כנראה לימודים מחוץ לאמסטרדם העלתה בדעתם של חברי מחלקת החינוך של הוועד היהודי באמסטרדם - שתפקדה עדיין, אם כי במתכונת מצומצמת - את הרעיון למנות מורים נוסעים. אף שהעתיד נראה חסר סיכוי המשיכה הוועדה לנסות לארגן פעילויות חינוכיות. קרוב לוודאי שתוכנית צוות המורים הנודד לא יצאה מעולם לפועל, שכן נאסר על היהודים לשהות מחוץ לאמסטרדם ולא ניתנו עוד היתרי נסיעה.
בארכיון מצוי מסמך חשוב מתאריך מאוחר יותר, שהוא עדות אחרונה ומצמררת למספר התלמידים היהודים בהולנד ב-17 בספטמבר 1943. לא ידוע מי חיבר את המסמך, הכתוב בגרמנית, וגם לא אם התלמידים הם ילדיהם של יהודים שהצליחו להשיג אשרה מיוחדת. כנראה מדובר כאן בסיכום מספר התלמידים בני שבע עד חמש-עשרה שחל עליהם חוק חינוך חובה.
17 בספטמבר 1943: בתי ספר יהודיים בהולנד
בתי הספר
מספר התלמידים
אמסטרדם בית ספר על-יסודי אחד 113
בית ספר תיכון אחד 53
שלושה בתי ספר יסודיים 239
רוטרדם בית ספר יסודי 3
האג חינוך תיכון 8
חינוך יסודי 15
חינוך על-יסודי 10
אוּטרֵכט בית ספר יסודי אחד 8
בספטמבר 1943 היו בהולנד בסך-הכל 452 תלמידים יהודים, ורק 44 מהם מחוץ לאמסטרדם. עם הקמת בתי הספר היהודיים, בספטמבר 1941, היו רשומים בוועד היהודי יותר מ־15,000 תלמידים יהודים.
באשר לבית הספר היהודי האחרון בהאג: לא ידוע היכן היה, מי התלמידים שלמדו בו ומי לימד אותם. גם לא ידוע לנו מהו הסיוע הכספי שבזכותו המשיכו לפעול בתי הספר הביתיים בהאג.
בסוף ספטמבר 1943 החליטו שלטונות הכיבוש לבצע פשיטה גדולה אחרונה באמסטרדם, שבה רוכזו כל יהודי הולנד. ב-29 בספטמבר הוצאו אלפי יהודים מבתיהם. גם על היהודים בבַּרנֵפֵלד נגזר להיעלם. הסופר ז'אק פּרֵסֵר מדבר על "חיסול מוחלט". הוועד היהודי באמסטרדם, כולל מחלקת החינוך, חדל להתקיים. ובזאת בא הקץ על החינוך היהודי.