אנשים חיים בעוני - למי אכפת?

על בסיס אילו ערכים אמורים אזרחים במדינת ישראל לחיות? יש שיגידו על בסיס יצירתיות, אמפתיה כלפי האחר, או כבוד. אך בואו רגע נבחן את העובדות. ילד בגן כבר לומד אנגלית כדי שכשיגיע לבית הספר הוא יהיה חזק יחסית לבני כיתתו. נער מתבגר בבי"ס תיכון יודע שהוא חייב להוציא ציון בגרות מעל 110 אחרת לא יתקבל ללימודי הנדסה, וסטודנט לעריכת דין יודע שאילולא יקדיש את מרב זמנו ללמידה הוא לא יתקבל להתמחות יוקרתית. אם נבחן בשנית את מסלול החיים הסטנדרטי נבין שמצופה מאיתנו להיות הישגיים, לדחוף, להיות נחושים, להשיג כמה שיותר קשרים, להיות כריזמטיים וליזום. אלו ה"ערכים" שלנו.

אתאר מקרה של ילדה בת 18 שעברה התעללות מינית בילדותה על-ידי בן הזוג של אמה, ובהיותה בת 13 אותו אדם העיף אותה מהבית. אותה ילדה הסתובבה ברחובות בתחושת כעס עז על אמה שלא הגנה עליה, וסחבה תחושות בושה ואשמה כתוצאה מהפגיעה המינית, ולבסוף איבדה כל תחושה של ערך וביטחון עצמי. היא הסתובבה ברחובות ובבתים של אנשים, עבדה כנערת ליווי, ולבסוף התחתנה בגיל 18 בכדי להשיב לעצמה קצת תקווה לחיים טובים יותר מאשר אלו שהיו לה בילדותה. בגיל 28 היא אם לשבעה ילדים, גרושה מבעלה שהתעלל בה, ובעלת חובות רבים למשרדים ממשלתיים.

אין אמפתיה

אילו מהנדס היה שומע את המשפט האחרון, ודאי היה טוען שאותה אישה הינה חסרת כל כישורים בסיסיים, ושהיא הביאה את מצב חייה על עצמה. מסקרן אותי לדעת האם אותו מהנדס מהחברה הבורגנית היה מתמודד טוב יותר במציאות החיים שאותה נערה גדלה בה?

נדמה כי אלו המשתייכים למעמד הבינוני ומעלה, אינם מצליחים לגלות אמפתיה כלפי מצבו של פרט מהמעמד הנמוך. והרי אם היינו עושים זאת, למעשה היינו מודים בכך שמגוון ההזדמנויות שהוצע לנו במהלך חיינו הוא שאיפשר לנו להגיע לרמת חיים גבוהה, ולא תכונותינו האישיות. בכדי להצדיק את טיעונינו, נפריז ונאשים את אותם פרטים מוחלשים במצבם. והרי היצע מקורות הפרנסה נרחב מזנות, לא כך?

השאלה הנשאלת היא מי דואג לקדם את אותם פרטים, קבוצות וקהילות מוחלשות? מי הוא שלמעשה שם את ההישגיות שלו עצמו בצד, ואילו את הפרט הזקוק להזדמנויות במרכז? הערך המוביל את אותו אחד או אחת הוא הזכות לחיות בכבוד. היש דבר חשוב מכך במציאות חיינו?