ההדחה התקשורתית של יעלון

הודעתו "המפתיעה" של שר הביטחון ולפיה הרמטכ"ל, משה (בוגי) יעלון, יסיים תפקידו בתום 3 שנות כהונה, עוררה לחיים את התקשורת הישראלית, אשר ידעה לנצל את הפתח ולעורר המתים. החלל הריק שנותר עם התחזית השגויה שניבאו החזאים, היה חייב להתמלא בסערה ציבורית תורנית. אולי בצדק.

ואכן, התקשורת סערה. כותרות העיתונים חגגו. התיאורים היו דרמטיים: "ההדחה" - כך נכתב לרקע שחור בוהק בכותרת הראשית של עיתון "מעריב"; "הזובור של חייו" - כך הציג אלכס פישמן, "ידיעות אחרונות", את "שחרורו" של משה יעלון מתפקידו.

נכון לעכשיו, מרבים הפרשנים להציג ולפרט את התככים, הבעיות, המתחים וההתבטאויות של שני השחקנים המרכזיים. מרבית מאמרי המערכת וטורי סוף השבוע, הוקדשו לפרנויה והחשדנות שחשו איש אל רעהו, יעלון ומופז, במהלך השנים האחרונות. עם זאת, עולה השאלה הפשוטה: מה יוותר מכל הדרמה הזו? מה נזכור מכל המתח שסיפק המחזה המותח?

הציבור הישראלי הוא ברובו חד אג'נדה, ולא מסכים לקבל יותר מסיפור מסעיר אחד במנתו השבועית. הימים נוקפים והשבוע נגמר. בקרוב, הסימפטיה למר יעלון - תשקע, קריאות התמיכה יתאדו, ויוותרו הניחוחות הלא נעימים של קולות "ההדחה" מפי שר הביטחון. בעיני הציבור, הרמטכ"ל, משה יעלון, ייצרב בתודעה כמי ש"הודח", "פוטר", "נזרק", כלשון תומכיו, ולא כמי שהצליח לבלום את הטרור ולמגר את מספר הנפגעים הישראליים מאש פלשתינית.

נראה כי גם דברי נשיא המדינה, משה קצב, על הבעת ההוקרה ו"ההערכה לרב אלוף יעלון על שנות כהונתו ועל שירותו הצבאי המפואר", לא יואילו. "קרב הרפתנים הוכרע השבוע", כדברי בן כספית, והמפסיד הוא בהחלט יעלון. התלהמותו של ח"כ יוסי שריד על מעשהו "חסר אחריות" של מופז, רגע לפני ביצוע ההינתקות - גם היא תעלם מהשיח הציבורי ותודעתו.

אחרי הכל, לא יזכרו לו את מלחמת יום הכיפורים ואת הקרבות בתעלת סואץ. לא יזכרו את שפיקד על סיירת הצנחנים, ואת שנותיו כאלוף פיקוד המרכז. "ההדחה" - זו הכותרת, זו הסיסמה, זו הקריאה שתיחקק בזיכרון הציבור. וכאן כשל יעלון באסטרטגיה.

החיבוק האוהב מצד התקשורת הישראלית, שברובה ידעה לשבח את יעלון ולבקר את אופן "הדחתו", יכול והיה "אוהב" מידי. יכול והעצים את סיפור הפיטורין, יכול ובנה תדמית חדשה למי שפיקד על צה"ל בשלוש השנים האחרונות. תדמית של "מודח".

התנהלות מפת התקשורת בפרשת יעלון היתה ידועה מראש. בן כספית, שפרסם בעבר מאמרים לא מחמיאים בעליל על פעולתו של הרמטכ"ל, הוסיף ותיאר את יעלון כ"איילה כלואה במבוך ענק, מתרוצצת סביב עצמה, חסרת סיכוי מול הזאבים שבחוץ". מנגד, עורך "מעריב", אמנון דנקנר, נאמן לדרכו, יצא להגנת מפקד הצבא וקבע כי "הדחתו" של יעלון היתה למעשה אירוע "מבזה ומשפיל". ערוץ 10, שהקדיש לפרשה יותר משליש זמן השידור במהדורת החדשות המרכזית, ערב הודעת שר הביטחון - סקר את עברו של כל רמטכ"ל ורמטכ"ל אשר לא התחבב על הדרג המדיני והדגיש : "מכולם - רק יעלון שוחרר טרם זמנו".

יש לומר : התקשורת, על סיקוריה השונים, הציגה את "שחרור" יעלון כ"הדחה". כך הודגש, כך נאמר, כך דווח. העיתונות, גם היא, נתנה במה רחבה לביטוי קולות תומכיו של יעלון אשר הוסיפו וזעקו להגנתו, אך בלא לשים לב - רק חיזקו את המסר השלילי.

מבחינתו - "ההדחה" משפילה. גם תומכיו מבית תהו בראיון לעיתון "ידיעות אחרונות" כיצד "יתכן שהוא הרמטכ"ל הכי גרוע שהיה בהיסטוריה".

אלכס פישמן, מבכירי הפרשנים בעיתון "ידיעות", אשר לא יצא בעבר באופן תקיף כנגד הרמטכ"ל, ולא נתפס כמבקר קלאסי של יעלון קרא לו "בוק".

עמוס הראל, הכתב הצבאי הבכיר של עיתון "הארץ", שיבח את מנהיגותו של יעלון, באומרו כי "רק בוק כמוהו יכול לבצע את תוכנית ההינתקות". המונח "בוק" שדבק ביעלון, על אף דברי השבח, מחזק פעם נוספת את דימוי הכישלון בעיני הציבור. עם ידידים כאלה, מי צריך אויבים[?]. השירות שנעשה ליעלון בתקשורת, על-ידי תומכיו - יש לומר, רק הזיק והוסיף לפגוע בתדמיתו הציבורית.

לא זו היתה מטרתו של יעלון. על-פי פרסומים רשמיים של צה"ל, באחת מישיבות המטכ"ל הדגיש הרמטכ"ל בריש גלי, כי עניין הארכת כהונתו הוא עקרוני, וכי אם לא יקבל שנה רביעית מלאה כפי שקיבלו הרמטכ"לים לפניו - ובהם שאול מופז - הוא מוותר על ההארכה בכלל.

במילים אחרות: אפשר לומר כי הרמטכ"ל החליט מראש כי יעזוב התפקיד באם לא יאריכו את כהונתו. בן כספית תוהה במאמרו "הכיצד לא קרא בוגי את הכתובת, שנמרחה בשנתיים האחרונות באדום בוהק על הקיר?"; אכן, יכול וצריך היה הרמטכ"ל להודיע על סיום כהונתו בעיתוי הנכון, במועד שנקבע, ומבלי לבקש הארכה של שנה נוספת.

יכול ובאמת הכותבת היתה על הקיר - ויעלון, כאסטרטג, היה צריך לחוש הרוחות המנשבות כנגדו, ולא להמתין ש"יריבו", כפי שמכנים הפרשנים את מופז, יעצב ויקבע את תדמית ה"לוזר" בתודעה הישראלית. מכל מקום, כל שנותר הוא "להצדיע ולהמשיך".
_________________________________
כותב המאמר הינו סטודנט למשפטים וממשל במרכז הבינתחומי הרצליה