|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
כהונתו של שמעון פרס במשכן נשיאי ישראל עומדת להסתיים ● רבות עשה לשיקום המוסד אחרי כהונת משה קצב, אך כשל אחד רק האדיר במופעי חנפנות אל מול רבנים ובעלייה לרגל לבתיהם
|
בעוד שבועות אחדים ייפרד שמעון פרס מבית הנשיא בירושלים. ייאמר כבר עתה כי הוא עשה רבות לשקם במרשימות את המשכן מהצלקות ההיסטוריות שחרט בו עלוב-נפש בשם משה קצב. אלה שיבואו לסכם פעילותו רבת השנים ימצאו עצמם עומדים משתהים נוכח שני הטורים של מעשיו, בעד ונגד, וקשה יהיה להכריע מה עולה על מה. שני הטורים האלה הם הקו המאפיין ביותר את שמעון פרס לאורך חייו הציבוריים. האחד, הטור של טובת הציבור והמדינה, השני הטור של אשר טוב לשמעון פרס. אבל קיים כמעט נעלם מעין טור צנוע נוסף, המבטא את חוסר רגישותו של שמעון פרס לאדם הקטן והאפור במדינה ישראל, אחד מאלה שמרכיבים את הציבור החילוני הגדול. ציבור שפרס זלזל בו ובעט בו על שום שמדובר בציבור שאינו מאורגן, שאין ולא היה לו משה בראשו, ובתפקיד זה אמור היה להיות נשיא מדינת ישראל, המנהיג שלנו שחטא בו. פרס מעולם לא הבין את הרגישות של רוב תושבי הארץ לדרך בה אמור נשיא מכובד להתנהל. אבל פרס היה מודע שמחובתו כנשיא לכבוש את חולשתו, יצר החנופה שקיים בו, אחד שמכבר נודע כאוהב חנופת רבים ומתחנף למעטים. בדרכו כנשיא שכח אחדות מחובותיו כנשיא עד שהתכחש, אולי בלי משים, כי ראש וראשונה עליו להיות ראשון בין אזרחי ישראל; ראשון שמכבדים לא רק אותו, אלא גם את תפקידו כנשיא. עיקרון חשוב זה נעלם מעיני מכבר ונמצאו גם כאלה שלא היססו להתריע בפניו על-כך. מסתבר כי עוד בהיותו פוליטיקאי חכם רב-שנים בנה לעצמו ערוץ "הידברות" עם העדות הקיצוניות והאנטי ישראליות במובהק, אלה אנשי הכת שעיוותה את היהדות לבלי הכר עד שהפרישה עצמה מהעם ונקראת בצדק "הפלג החרדי". עיקר יהירותו וחנפותו המטרידה הגיעו לשיאים כששקד כעבד כנוע לחלות פניהם של רבנים, אך האדיר עוד יותר כשמדובר היה ברב "מזרחי", כמו המרן עובדיה שפיו ייצר זבל ותרומתו למדינת ישראל שואפת לאפס. פרס למד ממורו ופטרונו דוד בן-גוריון כמה וכמה דברים. אך לא למד ממנו להוקיר את אלה שבאמת תורמים בממשות, ביומיום, מעלות שחר וצאת לבנה, לחוסנה של הארץ הזאת. פרס הפך עצמו למלקק עכוזים של הרב הספרדי עובדיה יוסף ודומיו. כה הפליג במעשה המענג הזה עד שלעתים נדמה היה שבתחרות בינו לבין נתניהו על חסדי החצר הארורה הזאת, קשה כבר להבחין ביניהם מי הוא מי - לתפארת מדינת ישראל. לא זכור לי מקרה בו עלה איש מבין שניהם באחד מחגי ישראל לביתו של אחד ממקבלי פרס נובל שלנו. הוא לא עלה לביתו של משורר ישראלי חשוב ומחמם-לב, או סופר בעל-כנפיים שיש בהם משק של מציאות. הוא לא עלה לביקור לביתו של מורה ומחנך הראויים להוקרת כולנו, הוא לא בא לברך מנהל מוסד חינוכי. אבל הוא המשיך במסורת שהוא יצק אותה, לעלות לחלות רבנים שבהקצנתם עוטפים את עולנו באריג מרעיל עד מוות. שישמור אותנו גורלנו מפניהם. השנה הגדיל פרס לעשות כשעלה כנשיא שלנו לדירתו של הרב הספרדי הראשי, יצחק יוסף, שהוא ועמיתו בלאו האשכנזי הם צמד להקיא, שניים שמתחרים זה בזה בקיצוניותם השערורייתית. |
|
לא סתם עלה פרס לביתו של רב קנאי לבית יוסף שאין לו מושג מהי יהדות אמיתית, אלא רק מפני שהוא בנו היתום של "חברו היקר" המרן המנוח. משפחת עובדיה מוציאה מתוכה ציצים מדהימים. אחד מהם הרב הראשי של העיר חולון שלא מכבר הוציא הרשאה כי מותר לתלמידים לגנוב ולהעתיק עבודותיהם של אחרים. דוגמה לטיב המוסר המשפחתי העקום של בני השבט הרע הזה. או דוגמה אחרת היא אותה תופרת שמלות הכלה, שפתאום, תוך שנים אחדות, אחת בשם עדינה, זכתה ממתנת שמיים בפרס ישראל. על מה? על מפעל חיים שאיננו אלא העמקת התהום בין חרדים לחופשיים, על הנצחת ההדרה של נשים מגברים ועוד כיוצא באלה להשתבח, כשאחת בשם גבריאלה שלו העטירה עליה הר של מחמאות שקריות. שבט נפלא הוא שבט עובדיה, מקולקל מידות להשחית, שכל אחד מהם הוא נזר בריאה שראוי לנשיא בן התשעים שלנו (עד מאה ועשרים ואחות!), להתחמם לאורו. את החום שיספוג בחברתו של הרב לבית יוסף יפיץ הנשיא אחר-כך לפזרו כנוגה צפוני נדיר על כל בית ישראל. כך יזכה כל אחד מאתנו מניצוץ פלאי הבלי המשפחה הנצלית הזאת. פרס לא החמיץ גם בפסח זה בשם כולנו להרכין ראשו בהכנעה בפני אלה שאינם תורמים דבר וכל קיומם לרעת מדינת ישראל. אי אפשי לבוא לפרס באמתלה שבגילו מותר לו; פרס בגיל תשעים צלול יותר מכל שרי ממשלת ישראל ביחד. בהיר מהם ויכולותיו כאב קדמון מלוטשות כשל אברהם שהיה איש ערמומי רב-תככים מופלג. אפשר רק להצטער על התרגיל הקבוע שפרס חוזר ונופל פעם אחר פעם לרשתו של אותו ארכי-נוכל ופושע מדופלם אריה דרעי. לעתים מלה אחת קשה כאבן פולח. היא קשה שבעתיים כשמתפרסם צילום "היסטורי" של אותו שולחן בדירתו של הרב הראשי לבית יוסף. במרכזו של השולחן הקדוש יושב הרב יוסף בקושי מרכין ראש לעבר אותו נשיא שפוף כתפיים שבקצה השולחן, והוא בתנוחת מתחנן לליטוף, ובצדו השני של השולחן, מתבונן בו פושע לשעבר שישב שנים בבית-כלא על פשעי הונאת ציבור, מעשי מרמה וגניבת-דעת ועוד, אחד בשם אריה דרעי, שותף רב ערך בחיי הרב הראשי העלוב כצל חולף. אבל דרעי מכשיר אותו לכהונת מרן. דרעי המומחה בהרעלת הארץ נודע גם בשנאתו לאלה שאינן מבני עדתו. האומנם רק תרגיל של דרעי? קשה בדעתי להיתפס לאשליה שפרס לא היה מודע בחברת איזה ליצים הוא ישב. ידע כנראה גם ידע; אילו לא הסכים ובכניסתו ראה את דרעי מחייך שם, צריך היה פרס להפנות עורף ולצאת מיד. כל דקה מהדקות ששהה שם והקשיב להטפותיו ההדיוטיות של אותו רב ראשי, הייתה מיותרת. מחוות חג פסח זו שקיים הנשיא שלא שנדרש לה - אסור היה לה להתרחש. שכן בחנפות זו, בהפגנת התרפסות בנוסח מה יפית, מרכין ראש וראשון לאזרחי הארץ של מדינת ישראל הדמוקרטית, עדיין, ומשפיל עד רצפה מעמדו בפני שני נציגי ההלכה שהוא מסתופף בחברתם הקדושה, ובמעשה זה מכיר בעליונותם של המתעתעים בו ובעם בשם הלכתם השקרית. ראוי פרס לעטוף עצמו בגלימת מעשיו שרבים מכירים בחשיבותם, כהגנה מפני ביקורת. אולם לא כל ביקורת. לא ביקורת מסוג מעשה זה שהוא שוגה בו פעם אחר פעם בשם "אחדות העם". שכן אלה אין בגרונם אפילו כפסיק בהבנת המושג הנכבד הזה. מי הטעה את הנשיא הנופל פעם אחר פעם למלכודת עוקץ שכזה? מי צריך את מוסד הנשיאות? הצליל הצורם הזה שהפיק פרס ממיתרו - לוואי ויישאר מיותם.
|
|
| תאריך:
|
25/04/2014
|
|
|
עודכן:
|
25/04/2014
|
|
עמוס אריכא
|
|
יו"ר הכנסת לשעבר דליה איציק רוצה בכל מחיר לחזור אל משכן הנשיא שבו התגוררה כמה חודשים על תקן של ממלאת-מקומו של הנשיא לשעבר, משה קצב, בתקופת הנבצרות שלו אחרי שנחשפה התנהלותו הנואלת.
|
|
|
|
|
לפעמים אירוע אחד ברגע מסוים מעביר את המסר הרבה יותר טוב מאשר אירועים מתמשכים ומילים מרובות. הנה חמש דוגמאות מהשבוע האחרון, ולהבדיל - אחת מהימים האחרונים של השואה
|
|
|
|
|
אחד הסודות הכמוסים ביותר של התקשורת הישראלית, נחשף אתמול, וגם זה רק במקרה. בסקירת פרשן ערוץ 10 לעניינים ערביים, צביקה יחזקאלי, שנידרש לחוות דעתו על הסכם הפיוס שנחתם בעזה, הביא הפרשן כמעין קינוח פיקאנטי, ראיון שערכה רשת "אל ערבייה" עם מי שהיה שומר ראשו של יאסר ערפאת, מוחמד א-דאיה.
|
|
|
|
|
קונים לביבי מטוס ובונים ארמון. עסקת המאה של ויזה. אש ירושלמית ועשן תל אביבי
|
|
|
|
|
הסכם חדש נחתם בין הרשות הפשתינית לבין חמאס. טרם יבשה העט שבה נחתם ההסכם פצחה ממשלת ישראל במסע יחסי ציבור לגינוי ההסכם וראש הממשלה הציב מיד, ללא שום דיון רציני, ווטו חדש בפני הרשות הפלשתינית "הסכם עם חמאס או הסכם עם ישראל".
|
|
|
|
|
