1. הנחות היסוד שגויות.
הנחות היסוד שעליהן הוקם מגדל הקלפים האוסלואידי קורסות פעם אחר פעם. השקר גלוי לעין כל, ובכל זאת, אפילו מי שעיניו בראשו נאחז בהן כאילו הייתה בהן אמת. אחת מהן היא ההבחנה השגויה בין טרוריסטים "טובים" לבין טרוריסטים "רעים", כאילו אלה כאלה אינם שותפים לאותו יעד: חיסולה של מדינת ישראל, ולא רק גירושם של המתיישבים ביהודה ובשומרון.
השבוע התבשרנו על ברית בין האחים בדם, בין מנהיגם של הטרוריסטים ה"טובים" מרמאללה לבין מנהיגם של הטרוריסטים ה"רעים" מעזה, והרחבתה של רשות הטרור הפלשתינית באופן שתכלול גם את האחים העזתיים: עבאס/חמאס - אחים בדם. הקו הרשמי בישראל מציג את צעדו של מחמוד עבאס כנטישה של הישראבלוף הקרוי "תהליך השלום" ובחירה בפיוס עם מי שמטרתו השמדת ישראל. לאמתו של דבר, חמאס אינו מסווה את יעדיו; עבאס - כן, ועל כך הוא זוכה באהדתם של "העולם הנאור", הצמד אובמה-קרי, והשמאל קיצוני בישראל. את אלה שום מציאות לא תבלבל, ולא ירחק היום עד ששוב ידחקו בנו להמשיך בישראבלוף הנ"ל.
2. מילה טובה על החמאס.
בניגוד למחמוד עבאס המתחזה לאיש של שלום ועל כך זוכה לביקורי התרפסות מטעם חברי כנסת קיצוניים וללימוד זכות מטעם ראש האופוזיציה בתואר (בוזי הרצוג) וראש האופוזיציה בפועל (
זהבה גלאון, אשר בונה את עצמה על חשבון היו"ר התורן המדרדר את המפלגה האבודה), דווקא החמאס הוא זה שמדי פעם נחלץ לעזרתה של ישראל ומציל אותה מעצמה.
כך היה בבחירות 1996.
שמעון פרס, שהפך לראש
ממשלה בעקבות רצח רבין, ניצל את החודשים הספורים בתפקיד כדי להסגיר את ערי יהודה ושומרון לאויב שהובא ארצה עם רבבות מחבלים ובני משפחותיהם, והלך מעדנות לעבר ניצחון בבחירות. רק האוטובוסים שפוצצו על-ידי החמאס באותם ימים פקחו את עיניהם של מספיק בוחרים כדי שפרס יסולק בבושת פנים מלשכת ראש הממשלה.
בנימין נתניהו החליף אותו בתפקיד. ללא חילופי שלטון אלה, מעללי אוסלו היו גורמים לאסונות כבדים בהרבה מכפי שחווינו מ-1993 ואילך.
כך קרה ב-2014. נתניהו עמד להתקפל בפני הלחץ של קרי-אשטון-לבני ולשלם מחיר כבד, רק כדי שעבאס ומרעיו ימשיכו לשתות קפה עם
ציפי לבני במלונות ירושלמיים. ברית האחים בדם עבאס/חמאס קטעה (זמנית?) את מצעד האיוולת והכזבים. בין שאר השקרים ניתן למנות את "המדינה המפורזת" שתוקם למחבלים. הן כבר היום יש למנהיגם של הטרוריסטים ה"טובים" מרמאללה "מנגנוני ביטחון", שאינם אלא צבא של מחבלים במדים, שבכל עת שיוחלט על-ידו יפנו את נשקם כלפי חיילים ואזרחים ישראלים, כפי שנעשה במלחמת אוסלו הזכורה לרע. הן כבר היום יש למנהיגם של הטרוריסטים ה"רעים" מעזה אלפים רבים של רקטות המאיימות על אזורים רבים בארץ ולא רק על אזור "חוטף עזה". והאחים בדם, אלה כלל אינם סומכים איש על אחיו, ועל כן אינם מאחדים את צבאותיהם.
3. התקשורת: כוכב נולד.
ובתקשורת הישראלית, כולל זו המתיימרת להיות ממלכתית, אין כל חדש. שם ממשיכים לתת במה ומיקרופונים לנציגי האויב, כדי שאלו יוכלו לפנות אל אזרחי ישראל מעל ראשה של הממשלה הנבחרת, וכדי שיוכלו להסית נגד ראש ממשלת ישראל. אין יום שבו לא מקבל אחד מנציגי המחבלים במה כזאת, ואוזן קשבת וסבלנית של
רזי ברקאי,
אסתי פרז ואחרים. האם ה-BBC נתן במה כזאת לדוברים גרמניים בעיצומה של מלחמת העולם השנייה? הדבר אפשרי רק בישראל האורווליאנית, שבה האויב שנשבע להשמידה מוצג כשותף לשלום, ושבה מי שמנסה לפקוח את עיני הציבור מוצג כקיצוני.
הכוכב הנולד הבולט בתקופה האחרונה הוא המחבל ג'יבריל ראג'וב, אשר ירש את
יריב אופנהיימר כמרואיין שהתקשורת הישראלית חפצה ביקרו. העברית שלו קולחת, פרי השנים שבהן ישב ולמד ב"כלא" הישראלי.
