בפעם האחרונה שביקרתי ביד ושם, ליוויתי את ראש ממשלת קנדה, סטיבן הרפר, ידיד גדול של ישראל ושל העם היהודי. עברנו דרך אולמות התצוגה שמתעדים באופן קורע לב את חורבן יהדות אירופה. היום בלשכתי פגשתי את פלה, ניצולת שואה בת 82. היה חשוב לה לספר לי דווקא ביום הזה כיצד הזכרונות שלה כילדה בת 7 שנאלצת להשאיר מאחור, למות, את אחותה בת השנתיים, כיצד הזיכרונות הללו אינם מרפים ממנה.
היא אמרה לי 'אני לא זוכרת מה קרה אתמול ושלשום, אבל כדרכם של זכרונות בגיל הזה, אני זוכרת את עיניה הדומעות והעצובות של אחותי בת השנתיים'. ופגשתי את שלום, ניצול שואה בן 89 שסיפר לי כיצד עזב את ביתו בגיל 18, הוא היה בן 13 והמצב בגטו הלך והתדרדר, והוא החליט נער צעיר לעזוב, הוא סיפר לי 'אימא התנגדה והתייפחה, ואבא היה בשקט והוא קם ושם את ידיו על ראשי וברך אותי ואמר לי: להציל את נפשי'. כל האולמות כאן דגושים בסיפורי קורעי לב כאלה וכשיצאנו (אני והרפר) מיד ושם, אמרתי לראש ממשלת קנדה שהחובה העליונה שלי כראש ממשלת ישראל, היא להבטיח שלא יהיו עוד אתרי זיכרון כאלה ושלא תהיה שואה נוספת.
במקום הזה אמרתי פעמים רבות שעלינו לזהות סכנה קיומית בזמן, ולפעול נגדה בזמן. והערב, בפתיחת יום הזיכרון לשואה, אני שואל: מדוע בשנים שקדמו לשואה, רובם המכריע של מנהיגי העולם וגם רובם המכריע של מנהיגי עמנו, לא ראו את הסכנה מבעוד מועד? כי בראייה לאחור, כל סימני הסכנה היו גלויים לעין: ההתעצמות של המשטר הנאצי משנה לשנה; התעמולה האנטישמית הזוועתית שהתגברה מחודש לחודש; וההתקפות הרצחניות על היהודים שהפכו מקילוחים לנחשול אדיר. בראייה לאחור, קו ישר מוביל מחוקי הגזע לתאי הגזים. מנהיגים בודדים בעולם, כמו צ'רצ'יל, ראו את גודל האיום שהציב הנאציזם לאנושות. מנהיגים מעטים בקרבנו, היהודים, ובראשם ז'בוטינסקי, התריעו מפני החורבן המתקרב הקרב ובא. אבל הם ספגו ביקורת נרחבת שביטלה את האזהרות שלהם, והתייחסה אליהם כאל "רואי שחורות" ו"מחרחרי מלחמה".
ובכן, אני שואל: כיצד ייתכן הדבר, שרבים כל כך לא הבינו את המציאות? האמת המרה, האמת הטראגית, היא זו: זה לא שהם לא ראו, הם לא רצו לראות. ומדוע הם בחרו לא לראות את האמת? כי הם לא רצו להתמודד עם ההשלכות של האמת. בשנות השלושים של המאה הקודמת, כשהנאצים הלכו והתעצמו, השפעת הטראומה של מלחמת העולם הראשונה עדיין הייתה טרייה. עשרים שנה קודם לכן, חוו עמי המערב מלחמת חפירות נוראה, מלחמה שגבתה את חייהם של 16 מיליון בני אדם. על כן פעלו מנהיגי מדינות המערב לפי הנחת יסוד אחת: הם ביקשו להימנע מעימות בכל מחיר ובכך הכשירו את הקרקע למלחמה הנוראה בתולדות האנושות. הנחת יסוד זו, של הימנעות מעימות בכל מחיר, הנחת יסוד זו לא הייתה רק נחלתם של המנהיגים - היו שותפים לה העמים עצמם, ובעיקר השכבות המשכילות.
אתן דוגמה אחת: בשנת 1933, השנה שבה עלה היטלר לשלטון, התכנס ארגון הסטודנטים באוקספורד, מוסד שהעמיד דורות של מנהיגים לבריטניה. אחר ויכוח נוקב, הצביעו הסטודנטים בעד הצעת החלטה שקבעה שהם, ואני מצטט, הם "מסרבים להילחם למען מולדתם בשום מצב". החלטה זו עברה ברוב מוחץ, 10 ימים בלבד אחרי כניסתו של היטלר ללשכת הקנצלר בגרמניה. ואני יכול לומר לכם שמסר זה נקלט היטב בברלין. דוגמה זאת ממחישה את הגישה הרופסת של המערב אל מול עליית הנאציזם. חודש אחר חודש, ושנה אחר שנה, הצטבר עוד ועוד מידע בלונדון, בפריז ובוושינגטון על יכולותיו וכוונותיו של המשטר הנאצי. התמונה התבררה לעיני כל.
אבל עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו. כשאינך רוצה לקבל את המציאות כפי שהיא, ניתן להתכחש לה. וכך בדיוק עשו מנהיגי המערב. הם פטרו את הרטוריקה הרצחנית של הנאצים כמשרתת פוליטיקה פנימית גרמנית. הם המעיטו מחומרת הסכנה של ההתעצמות הצבאית הנאצית, והציגו אותה כנובעת מרצון טבעי של עם גאה, שיש להתחשב בו, להשלים עימו. המציאות הייתה ברורה, אבל היא נעטפה בבועה של אשליות. ובועה זו נופצה על-ידי מתקפת הבזק של הנאצים על אירופה. מחיר האשליות ומשאלות הלב היה כבד מאוד, כי כשסוף-סוף פעלו מנהיגי המערב, עמיהם שילמו מחיר נורא.
מלחמת העולם השנייה גבתה את חייהם לא של 16 מיליון בני אדם, מספר הקורבנות הדמיוני של מלחמת העולם הראשונה אלא של 60 מיליון, וביניהם שליש מבני עמנו, שנשחטו על-ידי הצורר הנאצי. אזרחי ישראל, אחיי ואחיותיי, האם העולם למד לקח מטעויות העבר? כי היום שוב אנו עומדים בפני עובדות ברורות ובפני סכנה מוחשית. אירן קוראת להשמידנו, היא מפתחת נשק גרעיני. זו הסיבה שהיא בונה בונקרים תת-קרקעיים להעשרת אורניום. זו הסיבה שהיא מקימה מתקן מים כבדים להפקת פלוטוניום. זו הסיבה שהיא ממשיכה לפתח טילים בין-יבשתיים שיוכלו לשאת ראשי חץ גרעיניים שיאיימו על העולם כולו. כמו אז, גם היום יש כאלה שמבטלים את הרטוריקה הקיצונית של אירן כנובעת מצורכי פנים. כמו אז, גם היום יש כאלה שתופשים את השאיפות הגרעיניות של אירן, כנובעות מרצון טבעי של עם גאה, שצריך להשלים איתו.
וכמו אז, גם היום אלה שאומרים דברים אלה משלים את עצמם. הם טועים טעות היסטורית.
בימים אלה מתקיימות שיחות גורליות בין המעצמות ואירן. וגם הפעם, האמת נהירה לכל: אירן רוצה הסכם שיסיר מעליה את הסנקציות, וישאיר אותה כמדינת סף גרעינית, כלומר, עם יכולת לייצר נשק גרעיני תוך כמה חודשים לכל היותר. אירן רוצה עסקה שבה הסנקציות יוסרו, והיכולות הגרעיניות יישארו. עסקה כזאת, שתאפשר לאירן להיות מדינת סף גרעינית, תביא את העולם כולו אל סף התהום. אני מקווה שלקחי העבר הופקו. אני מקווה שלא נפגוש שוב רצון להימנע מעימות בכל מחיר, מה שיביא לעסקה שתגבה מחיר כבד הרבה יותר בעתיד. אני קורא למנהיגי המעצמות לעמוד על כך שאירן תתפרק לחלוטין מיכולתה לייצר נשק גרעיני, ולא לוותר עד שיעד זה יושג.
אבל בכל מקרה, עם ישראל עומד איתן. מול סכנה קיומית, מצבו של עמנו שונה בתכלית ממה שהיה בשואה. היום יש לנו מדינה יהודית ריבונית. כראש ממשלת ישראל, אינני חושש לומר את האמת בפני העולם, גם מול עיניים סומות ואוזניים אטומות. זוהי לא רק זכותי, זוהי חובתי. אני חש חובה זו תמיד, אבל בייחוד ביום הזה, במקום הזה. ערב השואה היו יהודים שנמנעו מלהזעיק את אומות העולם מתוך חשש שיהפכו את המאבק בנאצים לבעיה יהודית. אחרים האמינו שאם רק נשתוק הסכנה תחלוף. הם שתקו, והאסון הגיע. היום איננו חוששים להשמיע את האמת בפני נגידים וראשי עולם. ככתוב במקורותינו: "ואדברה בעדותיך נגד מלכים, ולא אבוש. שמעו כי נגידים אדבר. כי אמת יהגה חיכי". ובניגוד למצבנו בשואה כשהיינו עלה נידף, חסרי ישע, יש לנו היום כוח רב להגן על עצמנו, והוא מוכן לכל משימה. כוח זה מושתת על אומץ ליבם ותושייתם של חיילי צה"ל ושל אנשי זרועות הביטחון. זהו הכוח שאפשר לנו, כנגד כל הסיכויים, לבנות את מדינת ישראל.
ראו את ההישגים הכבירים שהשגנו יחד ב-66 שנות עצמאותנו. כולנו יחד - המדענים, הסופרים, המורים, הרופאים, היזמים, העובדים, האומנים, החקלאים - עם ישראל כולו, כל אחד בתחומו, וכל אחת בתחומה - בנינו יחד מדינה לתפארת. רוחו של עם ישראל נשגב, הישגיו כבירים. שבעה עשורים אחרי חורבן השואה, מדינת ישראל היא פלא עולמי.
ביום הזה, אני אומר בשם העם היהודי לכל אלו שרצו להשמיד אותנו, לכל אלה שרוצים להשמיד אותנו: לא הצלחתם, ולא תצליחו. מדינת ישראל חזקה מתמיד - מדינה שוחרת שלום עם כל שכנינו, שבקרבה מפעם רצון ברזל להבטיח את עתידנו. הן עם כלביא יקום, וכארי יתנשא ויהודה תשכון לבטח.
