שורה של אירועים, שלכאורה אין קשר ביניהם, מעמידים בסכנה ממשית את חופש הביטוי בישראל. האירועים הללו חובקי-כל: הם כוללים הצעות חוק הזויות, שופטים שידם קלה על ההדק, עורכי דין סחטניים ושוק עיתונות במשבר חריף. ערב יום העצמאות תשע"ד, זוהי הסכנה החמורה ביותר הניצבת לפתחה של הדמוקרטיה הישראלית.

נתחיל מהכנסת. מספר ח"כים הגישו הצעת חוק שמטרתה הברורה היא לחסל את ישראל היום: עיתון שהיקפו ותפוצתו (ממש במקרה) דומים לאלו של החינמון האדלסוני, יהיה חייב להימכר בתמורה סמלית. זוהי התערבות גסה מאין כמותה בחופש העיסוק; זכותו של אדם לחלק בחינם מה שהוא רוצה. זוהי הצעה שאין לה אח ורע בעולם החופשי; בלונדון יש שורה של חינמונים. זוהי אפליה בוטה; נא לזכור שאתרי האינטרנט וערוץ 2 וערוץ 10 מספקים עיתונות בחינם.

אם ההצעה הזו תתקבל, סביר להניח שהיא תיפול בבג"ץ מכל הסיבות שציינתי. אבל עצם העובדה שכמה חברי כנסת בכלל מעלים אותה, מלמדת שיש להם בעיה קשה בהבנת המושג "חופש הביטוי". יתרה מזאת: היא מלמדת עד כמה הם נתונים להשפעתה של קבוצת ידיעות אחרונות, המנסה בכל כוחה לחסל את המתחרה שנוגס בהכנסותיה. אני ממש לא חובב של הביביתון, אבל חופש הביטוי מחייב אותי - ואת כולנו - לאפשר לו להופיע, בדיוק כמו שהארץ רשאי להמשיך להפיץ את מה שבעיני הוא ארס אנטי-ישראלי.


כמו לאסור מכירת אשל


נישאר בכנסת. הצעות חוק להגדלה ניכרת של הפיצוי בתביעות לשון הרע עודן מונחות על שולחנה. אם הן יתקבלו, התוצאה הישירה והמיידית תהיה זינוק אדיר בכמות התביעות - וזינוק אדיר ביחס ישיר בכמות תביעות הסרק. כבר כיום נאלצים אמצעי התקשורת להתמודד עם תביעות כאלון (ועל כך נרחיב מיד), וכאשר הפיתוי יהיה 300,000 או 600,000 שקל - מובן שמספרן יעלה פי כמה וכמה. וזה במיוחד לנוכח העובדה שכאשר התביעות הללו נדחות, בתי המשפט פוסקים - אם בכלל - הוצאות שאינן מתקרבות לנזק האמיתי שהן גורמות.

כמובטח, כמה מילים על תביעות לשון הרע. מניסיון אישי אני יכול להצהיר, כי חלק ניכר מהן חסרות בסיס. כבר נתקלתי בתביעות המנוגדות להוראות מפורשות בחוק לשון הרע, למשל: כאלו המתייחסות לפרסומים מתוך הליכים משפטיים. אבל עד שבית המשפט פוסק שיש לדחות אותן, צריך להוציא זמן וכסף על התגוננות מולן. שלא לדבר על עורכי דין, חסרי הבנה ו/או חסרי פרנסה ו/או חסרי אתיקה, שמנסים לסחוט - כן, כן, לסחוט - אמצעי תקשורת באמצעות משלוח איומי סרק בהגשת תביעות. גם בכל זה צריך לטפל, ואני חושש שיש עיתונאים ואמצעי תקשורת העלולים לחשוב: למה לנו את כל זה? למה להביע דעה שלילית או לכתוב אמת לא-נעימה? נסתפק בהודעות לעיתונות, בכוכבי ריאליטי ובתחזית מזג האוויר.

בעולם המשפט חייבים לציין את המגיפה של הוצאת צווי איסור פרסום. זו לא מחלה; זו מגיפה. החוק קובע רשימה סגורה ומוגבלת של מקרים בהם ניתן לאסור על פרסום הליכים משפטיים, ובית המשפט העליון פסק לאחרונה שיש לפרש אותו בצורה מצומצמת. זה לא מפריע לשופטים בכל רחבי הארץ, בעיקר בבתי משפט השלום, להוציא צווים כאלו על ימין ועל שמאל. הדברים אמורים במיוחד כאשר מדובר במישהו שמיוצג בידי עורך דין בכיר.

הדבר החמור ביותר בצווים אלו הוא העובדה, שהם ניתנים במעמד צד אחד, קרי: בלי שהתקשורת תוכל להתייחס לבקשות להוציאם. הדבר דומה למצב בו בית המשפט יאסור על איזי, בעל המכולת ברחוב שלנו, למכור אשל 4.5% - מבלי לספר לו בכלל שיש בקשה כזאת. אל תגחכו: הפגיעה בחופש העיסוק זהה לגמרי. וזה מבלי שדיברנו על עקרון פומביות הדיון, עיקרון חשוב מאין כמותו במערכת משפטית במדינה דמוקרטית. התקשורת יודעת על הצווים רק בדיעבד, ואז צריך לחשוב האם כדאי לטרוח ולהגיש בקשה לבטל אותם - שוב עניין של זמן, מאמץ וכסף.


שתי קבוצות יצאו מהמשחק


ולבסוף: שוק התקשורת. החל מהשבוע שעבר, יש שתי קבוצות תקשורת פחות בישראל. שלמה בן-צבי ומעריב יצאו מהמשחק. מקור ראשון נמכר לישראל היום, מעריב נמכר לאלי עזור. נכון לעכשיו, יש הבטחה של קבוצת אדלסון שלא לפגוע בחופש המערכתי של ישראל היום, אבל יש לי תחושה שזה לא יחזיק מעמד יותר מדי זמן, ובכל מקרה - ודאי שהם לא יתחרו זה בזה. עזור מטמיע את מעריב בתוך ישראל פוסט היומי ובתוך סופהשבוע השבועי, כך שגם כאן מדובר במתחרה אחד פחות.

השוק כולו מצוי במשבר מתמשך וכל אמצעי התקשורת המובילים מפסידים כסף, והרבה. הארץ איבד את הדפסה ישראל היום ואת המודעות הסטטוטוריות ומתקיים בעיקר בזכות הזרמות של ליאוניד ניבזלין - אדם שהורשע ברצח ברוסיה. ידיעות אחרונות שורד משום שלקבוצת מוזס יש כיסים עמוקים של הרבה שנות רווחים. גלובס מפסיד ואליעזר פישמן מוכן למכור אותו במחיר הנכון. באינטרנט עוד לא נמצאה הנוסחה שתאפשר להרוויח, ודאי לא כאשר מדובר בטווח הארוך. ערוץ 10 נמצא כל העת על סף סגירה. זכייניות ערוץ 2 מתקיימות גם הן בזכות רווחי העבר. ועל רשות השידור לא צריך להרחיב את הדיבור.

כל מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה לליבו - ואלו מי שמהווים רוב מכריע ומוחלט של תושבי ישראל - חייב להיות מודאג. יש מי שמנסים בכוח לסתום פיות של בעלי דעות אחרות, יש מי שמנסים בכוח לחסל מתחרים, יש מי שפועלים בלא מחשבה, יש מי שפועלים מתוך תאוות בצע, יש מי שלא מסתכלים אל מעבר לטווח המיידי. כולנו חייבים לזכור: בלי אפשרות להביע ולשמוע את כל הדעות, לא יכול הציבור לממש את זכותו להחליט ולבחור. לכן, אין דמוקרטיה בלא עיתונות חופשית ומגוונת. אין דמוקרטיה בלי חופש ביטוי - והחופש הזה, בישראל תשע"ד, מצוי בסכנה.