השקעה במניעה - זה אפשרי

בשנים האחרונות נראה שהדיון הכלכלי-חברתי בישראל ובעולם בכלל, הפך לדו-שיח של חירשים. בצד אחד עומדים "החברתיים", אלה שמנפנפים במגאפונים מאשימים את הטייקונים ומתעקשים שיכול להיות פה צודק יותר. מפתה להאמין להם. איך אפשר לא להסכים איתם כשבטלוויזיה מראים קשיש חסר ישע מוזנח במיטה או ילד שכבר שבוע הולך לבית-הספר בלי כריך.

כשה"חברתי" עולה לשידור ומדבר על צדק ועל הורדת יוקר המחיה, הלב מתרחב והבטן מתמלאת בזעם. זעם על "אדריכלי השיטה", על אנשי ההון והשלטון, על נערי האוצר. כן, אבל... מעל כל זה מרחף גם ספק קטן. הם, "החברתיים", הרי כל-כך נאיביים. הרי את "המצב" אי-אפשר באמת לשנות, הרי כולם ניסו ונכשלו. את הספק הזה מחזקים אנשי המחנה השני. נקרא להם "הכלכלנים", פרופסורים באוניברסיטה או אנשי אגף התקציבים. נציג שלהם תמיד יעלה לשידור אחרי "החברתי" ויצנן את ההתלהבות.

"גם אני מזדעזע", אומר הכלכלן, גם לי נקרע הלב. אבל אסור להיסחף אחרי פתרונות קלים ופופוליסטיים. הנזק שייגרם גדול מהתועלת. אם נענה לכל הדרישות, פשוט נרושש את הקופה הציבורית והמדינה תפשוט רגל. הפתרון היחיד הוא הגברת התחרות וחיזוק השוק החופשי. הכלכלן לא פחות חיובי או אכפתי. הוא פשוט מכיר מודלים ונוסחאות שאנחנו לא יכולים להבין. הוא מדבר בטון שקט וסמכותי ותמיד מסיים את דבריו בשתי מילים מזירת אימה - ספרד ויוון.

אז למי להאמין? האם ישנה קרקע שעליה יכולים שני המחנות לעמוד בביטחה? מסתבר שיש וקוראים לה - השקעה במניעה. כל כלכלן יסכים, שהשקעה שמניבה בין 7% ל-13% תשואה, היא השקעה כדאית, במיוחד כשהיא בטוחה לחלוטין. כל פעיל חברתי יברך על הגדלת התקציב לחינוך ורווחה. מספר ענק של מחקרים חלקם מקיפים מאוד שנערכו מאז סוף שנות ה-60 ועד היום, הראו באופן מובהק, שעל כל דולר שהמדינה משקיעה בפעוטות עד גיל חמש, היא תרוויח בהמשך 7 דולר בממוצע. למה? כי מי שמקבל טיפול נכון בגיל הרך, בעיקר מבחינה רגשית, הופך להיות אדם בריא יותר בהמשך חייו. הוא מסתבך פחות עם החוק, ניצל מסכנה של התמכרויות ומחלות נפש, מצליח יותר במערכות היחסים שלו ובלימודיו ובסופו של דבר גם מרוויח יותר ומגדיל את התוצר הגולמי ואת כוח הקנייה.

איכות הטיפול בגיל הרך משפיעה אפילו על הנטייה לחלות במחלות פיזיות. הקביעות הללו שכאמור הוכחו בניסויים רבים, מקובלות היום על ממשלות וארגונים כלכליים בכל העולם ואמורות להנחות את קובעי המדיניות. הדוגמה של השקעה בגיל הרך היא מובהקת במיוחד מבחינת התשואה שהיא מניבה, אבל העיקרון הכלכלי של השקעה במניעה תקף בתחומים נוספים - השקעה ברווחה וחינוך גם בגילאים בוגרים יותר יכולה לחסוך המון כסף גם אם לא באחוזים גבוהים כפי שזה קורה כשמשקיעים בגיל הרך. השקעה בבטיחות בדרכים חוסכת כבר היום סכומי עתק על טיפול בנפגעי תאונות, השקעה ברפואה מונעת היא היחידה שנתונה במחלוקת, אך הדעה המקובלת היא שגם כאן חלק גדול מהטיפולים המונעים יכולים להקטין את ההוצאה הממשלתית על בריאות.

האמירות האלה כאמור, לא משקפות דעה אזוטרית של קומץ משוגעים לדבר, אלא מופיעות בחזונם המוצהר של משרדי הממשלה השונים. הבעיה היא שכמו בנושאים אחרים, דיבורים כמו חול ואין הרבה מה לאכול (לפעמים פשוטו כמשמעו). ההוצאה הממשלתית על חינוך, על בריאות ובוודאי על רווחה, רחוקה מלספק את הצרכים. רק החודש קראנו בדוח מבקר המדינה על ילדים שהולכים לישון רעבים. איזה מבוגרים הם יגדלו להיות שכמה כסף תשקיע המדינה על ניסיונות השיקום שלהם?

אז למה זה בעצם ככה? הרי כולם יודעים שזה לא רק מוסרי, אלא גם כדאי. הרי אנשי עסקים מקבלים הלוואות ענק גם שהתשואה שהם צופים איננה בטוחה כל-כך. למה שהמדינה לא תשקיע עכשיו, אפילו במחיר של הגדלת הגירעון ותקצור את הפירות אחר-כך כפי שמקובל בעולם העסקים? יש לכך תשובות רבות. ניגע בשלוש מהן:

סיבה ראשונה: פער הזמן

14 שנים חולפות עד שההשקעה בגיל הרך מתחילה להחזיר את עצמה. בתווך כזה מתחלפות במקרה הטוב ארבע ממשלות ופוליטיקאים לא ששים לקבל החלטות בלתי פופולריות כמו הגדלת הגרעון כשאת פירות ההצלחה קוצרים אחרים. גם הפקידים מהססים. תשואה שמגיעה כל הרבה שנים אחרי ההשקעה נראית בלתי מוחשית. מי בכלל יודע מה יהיה פה עוד 14 שנה? עדיין תהיה פה מדינה? ובכל זאת רק חשיבה לתווך ארוך יכולה לשנות את המצב לטובה.

סיבה שנייה: מקסום היעילות

אוקי, אומרים מקבלי ההחלטות, הפנמנו שהשקעה במניעה היא כדאית, אבל אנחנו רוצים את תוכנית ההתערבות הטובה והיעילה ביותר. האם טוב יותר להשקיע במעונות יום איכותיים או בטיפול משפחתי כדי לשפר את האווירה בבית? האם עדיף לשפץ כבישים או להשקיע בהסברה? האם תוכנית חינוכית על נזקי הסמים יעילות יותר או פחות מחינוך להפחת הפגיעות המיניות בין בני נוער? אנחנו, אומרים אנשי אגף התקציבים באוצר, רוצים להשקיע את הכסף בצורה הכי יעילה.

תביאו לנו מחקרים והוכחות וניתן לכם כסף. על פניו זו דרישה הגיונית אבל במבט שני לא בטוח. ראשית, התערבות בגיל הרך, כדוגמה, כל התערבות בגיל הרך תהיה יעילה וחסכונית יותר מאי התערבות. עדיף להפעיל תוכנית פחות יעילה מלא להפעיל תוכניות כלל. שנית, עדויות לגבי מידת היעילות של תוכניות התערבות שונות ניתן להשיג רק אם מנסים אותן - וזה עולה כסף. כך נוצר אפקט של ביצה ותרנגולת שתוקע את עגלת המניעה.

סיבה שלישית: זה מריח כמו סוציאליזם

זו הסיבה הפחות רציונלית, אבל היא אולי המשפיעה ביותר. העולם סובל עדיין משאריות המאבק האנכרוניסטי בין קפיטליזם לסוציאליזם, למרות שלכולם ברור היום שאף אחת מהשיטות לא מצליחה כשהיא מיושמת בטהרנות. המתנגדים להגדלת ההוצאה הציבורית חשים כך. אני מאמין שיש בזה משום הסרת האחריות מהפרט לדאוג לעצמו ולשפר את חייו. הם גם מאמינים שיצליחו לחמוק מההשפעה שיש לבעיות החברתיות אם יהיו מספיק הישגיים וחרוצים.

האמת היא שזה לא כך. תמיכת והתערבות המדינה אם היא נעשית במקומות הנכונים, יכולה לעזור לאזרחים לקחת אחריות גדולה יותר על חייהם ולממש את יכולותיהם. אזרחים שמממשים את עצמם באחוזים שהולכים ועולים, תורמים לחברה כולה ומשפיעים לטובה על כל החברים בה. כולנו תלויים זה בזה וכל אחד צריך לנווט את חייו בעצמו.