|   15:07:40
דלג
  אביתר בן-צדף  
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
אתם מתכננים מסיבת רווקים לחבר הכי טוב שלכם? כך תעשו את זה נכון!
קבוצת ירדן
כיצד להכין בבית שייקים מיין

"כבר אין לי דמעות"

ליום הזיכרון - טיוטה של סיפור דמיוני, המבוססת על זיכרונותיי מקריאות רבות לשמ"פ כמובן, שמות הדמויות, תפקידיהן והאירועים, הם פרי דמיוני הפרוע, ואין כל קשר ביניהם לבין המציאות
05/05/2014  |   אביתר בן-צדף   |   יומנים אישיים   |   חגים ומועדים   |   תגובות
[צילום: יח"צ]

אילנה הביטה בי ברצינות, וביקשה, שאישאר לישון אתה.
"החלטתי. בואי נעשה ילד", אמרתי, כששכבנו בבוקר.
נתקעה לרגע, והחלה לבכות.
"אל תפסיק".
סגרה את ירכיה על מותניי בכוח רב. אחר כך אמרה, ששרירי ירכיה התכווצו מרוב לחץ.
"נחזור לגור יחד?"
"ודאי".
"מתי?"
"היום".
"אימא תקבל שבץ כשתראה, שחזרתי אליך".
"חושב, שתשמח. בעיקר, כיוון שיהיו לה עוד נכדים".
"נספר לה רק אחרי שנקבל את הבדיקות".
"ומה תגידי לה? שבמקרה נשארת אצלי, כי לא היה לך כוח לעלות עד אליה".
עצמה את עיניה, וחייכה.
"כל כך טוב לי. אין לך מושג מה עשית לי".
"ביקשת".
"לא תצטער. אהיה אישה טובה, ונדאג זה לזו. אחר כך נהיה הורים טובים. נעשה ילדים, ונגדל אותם. ממש מתרגשת. מדברת שטויות ... לא יכולה להירגע".
אילנה חזרה לבכות.
כשהתקלחנו, הזכירה, שלמחרת תקבל מחזור, ואחריו התכוונה ממילא להפסיק ליטול את גלולותיה.
"זוכר", אמרתי.
פרצה שוב בבכי.
בתום המחזור, חיכתה כמה ימים, והלכה למקווה. אמרה, שדינה, גיסתה, הציעה לה זאת, כדי שתצליח להרות בקלות, וההריון יהיה מוצלח.
את החגים תכננו לבלות בדירתי. בישלה עם אמה לראש-השנה. דינה הייתה עדיין חלשה, ולא עזרה להן. בקושי התמודדה עם שתי בנותיה. חיבקה אותי בחום, והזמינה אותי לצלמה כשהיניקה. תכננו לצאת לחורשה בסוכות עם שתי ילדותיה, כדי אצלמה.
אילנה הסתובבה בגאווה, זקופה ומאושרת. אפילו גדי, אחיה, העיר, שאחותו נראית היטב מאי-פעם.
הלכתי עם גדי לתפילת "כל נדרי", ובגללי נשאר בבית-הכנסת השכונתי עד תום התפילה. בבוקר, אסף אותי ג'יפ צבאי מהדרך לבית-הכנסת. גדי ישב ליד הנהג, ואמר, שלקח מדירתי את תיק המילואים, בגדים לשבוע ואת ארנקי.
"לא נפרדתי מאילנה".
"נפסיד את המלחמה. בוא נמהר", גער בי, "אין זמן ...".
"לאן?"
"צריך לקחת עוד מ"פ, וניסע לימ"ח".
הסביר לנהג כיצד לנסוע אל בית המ"פ. אנשים הביטו בנו במבט חמור ובטרוניה על שהפרנו את קדושת היום. ליד ביתו של המ"פ, ירדתי מהג'יפ, וסידרתי את החפצים, שנזרקו באי-סדר אופייני על המושב האחורי. גדי רץ במדרגות לסייע למ"פ להביא את כל ציודו, ואני טלפנתי לאילנה מטלפון ציבורי.
"גדי אמר, שצריכים למהר. שעוד תספיקו לעשות משהו", אמרה.
"קשה להאמין, שיתחילו בלעדינו".
"חזור. אל תיסע ... חזור אליי ... לא בטוחה, שאני הרה. מה יהיה אם לא? אם לא הצלחנו?"
"דחייה של חודש לכל היותר ... אל תבכי".
"מפחדת".
"לא יקרה כלום. רק רגע, והכל ייגמר".
"לא מאמינה. רוצה, שתישאר לידי, אתי".
"ומה יגיד הילד? שאביו ברח מהמלחמה. איך יסתכל עליי כשיידע, שנשארתי בבית, ועד שזזתי, נגמרה המלחמה".
"זו ילדה, ולא יהיה איכפת לה".
"אתה בא?" דחק גדי.
חטף מידי את השפופרת, ואמר לאחותו, שאנחנו ממהרים.
"צריך לנצח את האויב, ויהיה אסון אם יעשו זאת בלעדינו".
סיפר, שאילנה בכתה כשניתק את השיחה.
ביציאה מירושלים עמדו אנשי מילואים, ונופפו נואשות בידיהם, כדי שמכוניות יאספו אותם לבסיסיהם. הצטרפנו לשיירה, שירדה באטיות, שהרגיזה את גדי, לשפלה, וליד שדה התעופה נפרדנו ממנה, ופנינו צפונה. המ"פ הוציא מפה עטופה בניילון מתרמילו, והסביר לנו בביטחון עצמי רב את מהלכי החטיבה במלחמה ואת תפקידו בכוחות שיפרצו אל אדמת האויב.

כשלתי במעלה המדרגות לביתו. כבר בכניסה לבניין שמעתי את בכיה של אמו, שהיכה בי כמו צרור של מקלע כבד עם כל צעד, שפסעתי במעלה המדרגות לעבר הדלת, שלא הייתה טרוקה, כפי המנהג. אמו בכתה וגם אלמנתו. שום קול אחר לא נשמע בחדר המדרגות רק בכיין המר של הנשים, מלווה בהמיה, שהעידה, שהרבה אנשים בסביבתן. הבטתי במעילי ובסרבלי המלוכלכים, וניסיתי לנער מהם לכלוך, שדבק בהם. בדקתי, שהכיפה יושבת היטב על שיערי, שצימח בינתיים, ולא סורק.

הדלת נפתחה, ומישהו נדחק החוצה בעיניים אדומות, ונצמד לקיר כשחלפנו זה על פני זה מבלי להגיד מלה. שמעתי היטב את הבכי. שום קול אחר לא עלה בבירור - פרט להמיה המפחידה, כמו רוח קרה ורעה, שנשבה מהדירה.
"במקום שאין אנשים, היה אתה ...", ניסיתי להיזכר בפסוק.
"המקום ...", אמרתי לאביו, והשתנקתי, "המקום ינחם ...".
לא יכולתי להישיר מבט אל עיני האב, כיוון שהמוות רשף מהן, ולא יכולתי להשלים את האמירה המסורתית לאבלים. המלים נשברו בגרוני, וסירבו להיחלץ. לחצתי בכוח את ידו של האב, שמעתה ייקרא שכול. אחיו הצעיר של המ"פ פינה לי מקום לידו על הספה, וחיבק אותי. הכרתי אותו באוניברסיטה, ולא זכרתי מהיכן. כיוון שהייתי חדש בפלוגה, לא ידעתי שהוא אחיו של המ"פ. אחיו הסתכל עליי מבעד לעיניים דומעות, ושיחק בציציותיו. לא אמרנו מלה, ולא הייתה צריכה להיאמר מלה. כנראה, חיכו לרב, או לחבר, שיבוא ללמוד משניות, ואחר כך נתפלל ערבית, או אולי נחבר מנחה לערבית.
רציתי לזכור איך נראה המ"פ, וזכרתי רק את גבו ואת הכיפה הגדולה על ראשו, שכל פעם סידרה מחדש, כשהתלהב מהסבריו על מהלכי המלחמה. רק אותם ראיתי בדרך מירושלים לימ"ח.
הנחתי את נשקי מתחת לספה, והצטרפתי לנהי.
"איפה גדי?" לחש האח.
"נשאר עם הפלוגה".
"נשאר משהו מהפלוגה?"
"בקש לעזוב את הפלוגה. לא טוב, שתהיה עם גדי באותה הפלוגה", התחננה אילנה.
"ומי יישאר בפלוגה?!"
"הבטחת, שזה רק עניין של חודש ...".
"לפחות, הספקנו להכניסך להריון".
"תהיה ב'ברית'?"
"אמרת, שזו ילדה".
"הפסקתי לדעת מה קורה".
עיניה היו אדומות. אמה אמרה, שזה מחוסר שינה ומבכי.
"המצב לא כל כך נורא".
"מחר ניגש לדינה, ותראה ותשמע כמה נורא. אני במצב רע, והרבה יותר טוב ממנה. גדי לא מטלפן ולא כותב. אומרת, שיש לו רק פלוגה בראש, ושכח, שיש לו שתי בנות, אשה, אימא ומשפחה".
"לא הולך לשום מקום. בקושי לאמך. רוצה רק לישון, ולשכב אתך. אפילו לא רוצה לאכול. רק אותך".
"היית אצל המ"פ?"
"נורא".
"בכית. נכון?"
"לא יכולתי להוציא מלה. אביו הסתכל עליי, והרגשתי ששרף אותי במבטיו. רציתי לחבקו, ולא יכולתי. הרגשתי משותק".
"לפחות, הדתיים מאמינים, שזה למען קידוש השם".
"שבורים כמו מי שאינם מאמינים".
"דינה ביקשה, שנבוא. אם לא תבוא אליה - תבוא אלינו".
"לא רוצה אף אחד. רק אותך".
אילנה בכתה, וחיבקה אותי.
"כבה את האורות, ובוא אליי".

בבוקר לא הלכה לעבודתה. הודיעה, שחזרתי לחופשה, ותישאר עמי עד שאשוב לגולן. בצהריים באה דינה, אחרי שהותירה את בנותיה אצל אמה. מזל, שיצאנו כבר מהמיטה. ישבה מולי, ובכתה עם אילנה. הבטתי בשתיהן, ולא אמרתי מלה. לפנות ערב קמה דינה, חיבקה את אילנה, חיבקה אותי, ומרחה עליי את שדיה הענקיים, ונפרדה מאתנו.
"יש לי הרגשה רעה", ייבבה, "שמור על עצמך, ושמור, בשבילי ובשביל הבנות, על גדי".
חיבקתי אותה, ואילנה הצטרפה לחיבוקנו.
"רוצה להישאר לישון אתנו?" שאלה אילנה.
"לא. אם גדי יטלפן ...".
"לא יטלפן. אל תשלי את עצמך. מכירה אותו", אמרה אילנה.
"רק אפריע לכם ... תודה, אבל אחזור הביתה עם הילדות. יהיה להן טוב יותר במיטותיהן".
"צריך להזכיר לגדי, שיש לו אישה וילדות", לחשה אילנה, כשגיסתה הלכה, "אינו צריך להפקירן".
"תגיד לו, שאני צריכה אותו", בכתה דינה בטלפון למחרת, כשהודעתי לה, שאני חוזר ליחידה, "אנחנו צריכות אותו, ולא רק המדינה, הצבא, או כל דבר מחורבן אחר. אתה היחיד, שאינו מפחד ממנו, וגדי מקשיב לך".
"לא כשהוא במדים. הדרגות סותמות לו את השכל".
"אתם חולים. ממש חולים".

"ראית את הילדות?" שאל גדי.
"כן. דינה מסרה ...".
"הן בסדר?"
"לא. אתה חסר. סע הביתה, משוגע. גם להן מגיע".
"אל תתחיל ...".
"תפסיק לבלבל את המוח. הדרגות אינן עושות עליי רושם ... הילדות צריכות אותך. גם דינה. סע! אמך משתגעת. גם אחותך יוצאת מדעתה. לפחות, תטלפן.
"לא יודעים כמה זמן ניזרק כאן, ואתה חייב לדאוג לבנותיך, לאשתך ולאמך. מחר יבואו קצינים חדשים מהמאגר, ותהיה מיותר. לא תוכל לפצות את הילדות על מה שלא קיבלו ועל מה שחסר להן. מי יודע כמה זמן נהיה מגויסים. תשמח אם תגיע לבת-מצווה שלהן".
"יש לי אחריות ...".
"בתחת שלי. יש לך אחריות. עשית ילדות ... זה הרבה יותר חשוב מהפלוגה".
"מספיק!"
"רוצה לתת לי פקודה?!"
"אילנה סובבה לך את הראש".
"ואצלך אף פעם לא הכל היה מוברג עד הסוף".
"אם תמשיך, אכה אותך".
"אין לך אומץ".
"מה אתה רוצה ממני?"
"סע לאשתך ולילדותיך".
"ואז תעזוב אותי?"
"לא!"
"איזו טיפשות, שהבאתי אותך לפלוגה".
"טיפש מי שמפקיר אישה ושתי ילדות. למען מי אנחנו נלחמים? למען המולדת?! המולדת מתחבאת בין הרגליים של אשתך ובפנים הבוכיות של בנותיך ושל אמך".
"אתה נודניק".
"תגיד לי משהו חדש".
למחרת אמר, ששברתי אותו, וטלפן לדינה.
"לא נפטרת ממני".
"מה עכשיו?"
"צריך, שתביא לי משהו מהבית".
הכניס אותי בכוח לג'יפ שלו, ודהר מהמוצב אל הצומת. בלם בפראות מול ה"גזלן" במגרש הגדול, שריכזו בו פגרי רכב קרבי ורכב שלל, והתחיל לצרוח עליי, שארפה ממנו. הבטתי בגדי, וחיכיתי שיירגע.
"גם אחותך מתפרצת ככה, וזה אינו משפיע עליי. ממה אתה מפחד? שיסתדרו בלעדיך יומיים?! בנותיך משתגעות, ואשתך ואמך גם כן. מגיע להן, שתדאג גם להן".
"ואחרי זה?"
"אדאג, שתיסע אליהן עוד פעם ועוד פעם ...".
"אזרוק אותך מהפלוגה".
"יופי!"
"לא איכפת לך?"
"לא. הדבר היחיד, שאיכפת לי ממנו, מסתובב כעת בבטן של אחותך".
"בוא ניסע לחטיבה, ונשתה שם קפה", אמר לאחר רגע.
"ומה יקרה?"
"אסביר לך".
"בתנאי, שתוריד את הדרגות כשאתה מדבר אתי, ואני מדבר ראשון".
"המלחמה תיגמר, ולא תסיים לקשקש".
"בגללך מיהרנו, ולא נפרדתי כמו שצריך מאילנה".
"טוב. תדבר ראשון".
"בחטיבה, ואכין לך קפה, שאף טבח צבאי לא יודע להכין. רק בגלל דינה והילדות לא ארעיל אותך".
"גדי בא, ולא הסכמתי לשכב אתו עד שהבטיח לבוא הביתה שוב. אמר, שקלקלת אותי, כי דרשתי התחייבות בכתב עם תאריך", אמרה דינה, "התעצבן, צרח, ופחדתי, שיאנוס אותי, אבל לא ויתרתי ...".
"מתי יבוא שוב?"
"תוך עשרה ימים. אתה אחראי ...".
"למה אני?! גם ככה אנחנו רבים בלי הפסקה".
"מעדיף לשכב אתי במקומו?! אילנה הסכימה".
"מאיימת?"
"לא. אתה חבר, ולי יש בעל מופרע".
"שימי לו את הילדות במיטה, והסתלקי אלינו, או לאמו. זה ישבור אותו".
כשחזר מחופשתו, עבר גדי בבתי-החולים, שבהם אושפזו אנשיו. אחר כך קרא לי, והאשימני במזימה עם אשתו. אמרתי, שהוא חולה-רוח, והלכתי לעמדתי. גדי הלך אחריי לעמדתי במוצב, והערנו בצרחותינו את כל חבריי לנשק.
"אתה לא מבין איזו אחריות מוטלת עליי", אמר.
"ומה יקרה כשתחלה, או תיפצע?"
"אסור לי. אין מי שיפקד עליכם".
"אתה מופרע. יש לך בנות, אישה ואמא, והן חשובות - לפחות, כמו הפלוגה".
"יש לי אחריות ...".
"נכון. משפחתך לפני הכל. יכול להעיר את כל הפלוגה. אף אחד לא יסכים אתך ... ובינינו, לא עומד לך לפעמים? גם לסרן יכול לעמוד ... קשה לאונן על דרגות?"
גדי ידע, שלא פחדתי ממנו, ולא היה לו אומץ להרים עליי יד. ראיתי, שרצה לצעוק, אך הידיעה, שאנשיו ישנים, מנעה ממנו להרים את קולו.
"הסורים שומעים את צרחותיך ... אפילו אותם לא הבהלת".

בבוקר התנצלתי.
הלכנו לאכול בחדר-האוכל, אחרי שהתפייסנו. הציע, שאיסע אתו לאוגדה, ובדרך נתקלח, ונחליף בגדים במתקן של ה"דודות".
כעבור שבוע, אחר שהגיע קצין נוסף לפלוגה, דיברתי עם המג"ד, שהורה לגדי לנסוע לבקר את הפצועים ושתי משפחות שכולות, ולנוח בחיקה של אשתו.
"זה בגללך ועל אחריותך", אמר גדי.
"לא שם על שום דבר. לדינה ולילדות מגיע".
"אמרתי לו, שאני רוצה לזרוק אותך מהפלוגה, כי איננו מסתדרים, ואתה רק עושה צרות. לא הסכים. כשנקבל תגבורת, תעזוב".
"נדמה לך".
המג"ד אמר, ששמע על מריבות הגיסים, ואינו רוצה להתערב.
"זו אינה מריבה ... גדי שכח, שיש לו אמא, אישה וילדות, וכועס, שהזכרתי לו. הרגתם אותו כשהעליתם אותו בדרגה. שכח, שגם הוא בנאדם ויש לו עוד חובות, ובסך-הכל הוא מילואימניק כמונו".
"הזכר לו".
הבטתי בעיניו, המג"ד חייך, והזכיר לי, שסירב להעבירני מהפלוגה.
"הבנת?"
"היישר".
"חדל שטויות. אף פעם לא דיברת אתי בשפה של הצבא. מתחנף, כדי שאעזור לך לשבור את גיסך?"
"רוצה קפה?"
הלכנו למטבח, והכנתי על ה"כלב" סיר גדול של קפה. מזגתי לשנינו, ויצאנו. ידעתי, שריח הקפה יביא למטבח את מי שנותרו ערים.
"מתי היית בבית?" שאלתי.
"לפני שבועיים. מחכה, שיגיע מחליף. ואתה?"
"בשבוע שעבר".
"מה אומרת אשתך?"
"בוכה, ולי אין ילדים".
"למה?"
"נשוי טרי. בהריון".
"שיהיה במזל".
"אמן!"
"מה עושים עם גדי?" שאלה אילנה.
"מה קרה?"
"לדינה יש טענות. רבה אתו כל הזמן".
"שתדבר עם המג"ד".
"גדי יהרוג אותה".
"שתחליט ... מה היא רוצה?"
"דבר אתה".
"בואי אתי".
"המג"ד מחפש אותך", העירו אותי.
"צריכים להחזיר את גדי הביתה. קצין העיר שלח מברק, שיש בעיות בבית. קח את הג'יפ, והבא אותו הביתה. מבין? אתה אחראי לנסיעה, ולא גדי".
"הוא יודע?"
"לא. ישן, ולא הערתי אותו".
"מה קרה?"
הגיש לי את המברק, שלא פירט דבר.
"אל תטלפן. קח את גדי, והבא אותו הביתה. אם אין בעיות - חזרו בעוד יומיים. בכל מקרה - אנסה לטלפן אליך מחר בליילה.
"אל תיתן לו לנהוג. לא רוצה עבירות תנועה והסתבכויות בדרך ולא ביקורים אצל משפחות ואצל פצועים.
"אגיד לו, שאסור לו בפקודה".
שקעתי לתוך אילנה, שבכתה מהרגע שראתה אותי. הפשיטה אותי, וגררה אותי למקלחת. רק אחרי כמה שעות הפסיקה לבכות, ולא עזבה אותי לרגע.
ליטפתי את בטנה, וליקקתי אותה.
"רוצה להיכנס פנימה?"
"הייתי שם לפני רגע".
"לא לזה התכוונתי. רוצה להכיר את הילד?"
"מאוד".
ליקקתי את בטנה הלוך וחזור, עד שדחקה אותי לשכב אתה שוב.
"מקווה, שזה לא מזיק. אני חרדה כל הזמן. לא כמו דינה, שהתמוטטה, אבל די קרוב אליה".
"למה לא תעברי לגור אתה. תתמכו זו בזו. כל מה שתצטרכו. כבר לא איכפת לי. העיקר, שתחזיקו מעמד. מי יודע כמה זמן יימשך הסיוט הזה".
סיפרתי, שאין לנו בעיות להישאר מגויסים, והבעיות בבית, שם מאחור.
"אנחנו מתארגנים, ופותרים בעיות, ומה אתכן?"
"קשה. צריכה לשמור על אמא, על דינה ועל הילדות; לעבוד; וגם לדאוג לך ולגדי. אתה שומר עליו? אמרתי לאמא, שאתה לידו, ומפריע לו להשתגע".
"אי-אפשר לרסנו. הבחור מטורף לחלוטין כשהוא עונד דרגות".
"איך הבאת אותו הביתה?"
"קיבל פקודה, וזהו".
"דינה התמוטטה. לא החזיקה מעמד. חלשה גופנית מאז הלידה, והלחץ מוטט אותה".
"גופנית, אני מקווה".
"זה ביחד. חסר לה הכל, לא רק מין ... בעיקר, תמיכה. למעשה, מעלתם בתפקידכם כבעלים וכאבות, והפקרתם אותנו. דינה לא החזיקה מעמד, ושילמה על כך מחיר בבריאותה. מי יודע מה יהיה המחיר האמיתי של הבלאגן הזה".
הבטתי בה, וראיתי את העצב העמוק בעיניה ואת הדאגה. ידעתי, שאילנה בחורה קשוחה, שגדלה בתנאים קשים, והתגברה עליהם. הצליחה להכניס חשש בלבי. בקושי התגברנו על האויב, אבל אם כך מרגישה אילנה, ודינה התמוטטה - כבר הפסדנו במלחמה. כל מלחמה הנה הפסד למשלמים את מחירה. הפעם אלה לא יהיו רק מי שנפגעו בקרב, אלא כל מי שהותרנו מאחור ובצדי הדרכים.
"אתם שם משחקים בחיילים, ומה אתנו? תלווה אותי בהריון? תהיה בלידה? מי יגדל את הילד, שייוולד? מתי ייגמר הבלאגן?!"
רציתי להגיד לה, שאיני אחראי למצב, אך אילנה ידעה זאת, והאשימה דרכי את כולנו - כיוון שהייתה חסרת-אונים. האם תישבר, כמו גיסתה? גדי לא יסיעני הביתה. לו חשובה הפלוגה. כעת הוא בפלוגה. הוא הפלוגה, ואין מקום בלבו לאמו, לאשתו, לאחותו, לבנותיו ... האם יהיה לו מקום בלבן כשנשתחרר?!
"אל תבכי, חמודה ...".
"כבר אין לי דמעות. גמרתי אותן, והמלחמה עוד לא ...".
"מקווה, שבקרוב ...".
"שטויות. כמו מלחמת העולם - לא תיגמר מהר".
"מקווה, שאת טועה. לא רוצה ללבוש מדים ב'ברית'".
"רוצה, שתהיה ב'ברית'. שלא נצטרך לחפש אותך עם קצין העיר בכל רחבי המזרח התיכון. אל תעשה לי זאת ... מספיק, שהשארת אותי לבד".
"יודעת, שזה לא יפה אבל החלטתי לכתוב. לא רוצה לעודד אותך כי איני יודעת איך. רוצה לספר לך מה כואב לי, ולא איכפת לי שתכעס או תתעצבן. בוכה בגללך כבר הרבה ימים" - כתבה אילנה.
"לא יודעת מה אתה מרגיש כאב בדרך. אני מרגישה אותו (או אותה) בפנים, סוחט ממני כל טיפה, כדי ליצור את מפעלנו המשותף. הילד (או הילדה) הנו הדבר היחיד המשותף לנו באמת; והכל מכמה טיפות שהותרת אצלי. לא צריך להיות לוויתן בשביל זה. רק טיפה אחת וכל מהלך ההיסטוריה השתנה - לפחות לגבינו.
"שכחת את מה שהבטחת ברגע שהסכמת - התחייבת להיות אבא. לא רציתי חייל רק אבא לילדינו. לו היית בקבע - אפילו רמטכ"ל - לא הייתי מכניסה אותך לתוכי כדי שתפרה אותי. רציתי אבא שישחק עם ילדיי ואתי ... ואתה יודע זאת היטב.
"עכשיו אתה משחק בחיילים עם גדי ואני מגורה, וצריכה למצוא תחליפים כי אין לי בבית גבר, אבא, שאני יכולה לסמוך עליו ולשחק אתו.
"יודע שהאומה אינה מעניינת אותי. אף פעם לא דאגה לי, ואיני דואגת לה. יש לי עבודה ויש לי בית ויש לי אימהות ויש לי משפחה. זהו. אין לי שום דבר אחר - לא עם ולא מדינה ולא דגל ולא סמל. הכל נגמר אצלי בשאלה עם מי אשחק הליילה ומי ישחק אתי.
"עונתי צועקת בגלל שלא סופקה כפי שהתחייבת ... ואף אחד חוץ ממני לא יכול לפטור אותך מהתחייבותך; ולא אשחרר. נשבעת.
"מטורפת מרוב גירוי ומרוב פחד ומרוב אי-סיפוק ומרוב מתח ומרוב דאגה.
"הולכת ברחוב כשחוזרת מהעבודה, ורואה את כל הגברים הצעירים והבריאים (תגיד לי 'אל תסתכלי בקנקן' ולא איכפת לי מה אתה אומר כי מעלת בתפקידך ובהתחייבותך) ברחובות בבתי-הקפה בסופרמרקטים בחנויות. למה הם כאן ואתה שם? אפילו לא חושבת על גדי (לא נכון. אפילו אם רוצה להתעלם מאחי המשוגע, דינה אינה מניחה לי ...). רק על כך שאתה שם (זוכר שקראו לזה אי-שם?) וכאן כולם עושים חיים - פרט לי. עומדת בתור בסופר והם דוחפים ... באוטובוס אינם מפנים לי מקום ישיבה.
"לא צריכה ... צריכה רק אותך כאן לידי.
"בכית אצל המ"פ ונזכרתי בקטע של הנביא ירמיהו - שקראנו המון פעמים לבד ויחד - 'אל תבכו למת ואל תנודו לו בכוּ בכוֹ להולך כי לא ישוב וראה את ארץ מולדתו'. זוכר?
"מרגישה שהלכת, ומי יודע מתי תחזור לארץ הולדתך, וחוששת מה תמצא בה.
"אומרים, שאנחנו צריכות להיות גיבורות כדי לתמוך בכם. למה? מי גייס גם אותי?! הסכמתי?! אמרתי לך לא ללכת. רציתי, שתישאר אתי, ותשלים את מה שהבטחת לי.
"למזלי הצליח לנו. עכשיו אני עומדת מול שוקת שבורה - הריון וחס וחלילה לידה בלי בעל לצדי ... ולא הסכמתי לזה מלכתחילה.
"כמו שאמרתי לך מעלת בתפקידך כבעל וכאב, והפקרת אותי.
"כועסת.
"לא רוצה להגיע למצבה של דינה. אני הרה ודואגת לילדנו - כרגע הוא הדבר היחיד שנותר לי ממך פרט להבטחות ולזיכרונות. צריכה להיות חזקה בשבילו ואין לי מאיפה לגייס עוד כוחות. אין לי ...".
הכרתי את כתב-ידה המסודר והנטוי מעט קדימה ואת נטייתה לקשט כמה מהאותיות, ולדלג לפעמים על סימני פיסוק. ליטפתי בעיניי כל אות שכתבה כאילו התייחדתי אתה דרכה. ישבתי בפינת השולחן הגדול בחדר-האוכל הריק, ואחזתי בשתי ידיי את פניי, מול מכתבה, שהיה על השולחן, ובכיתי, כי התגעגעתי, וידעתי, שאילנה צודקת. הבטתי במעיל הכבד, שכיסה אותי, בכובע-הגרב המרופט שעל ראשי, שלא נחפף כמה ימים, במדיי, שהצחינו משמן, מרטיבות ומשמן רובים, בנעלי, ששובל של בוץ שחור וכבד דבק אליהן, וברוס"ר, שחבט בגבי כל אימת שזזתי. נראיתי עלוב-נפש - כמו באיורים, שראיתי בספרים על החיילים במלחמת העולם הראשונה במערב, שלא היה בו כל חדש. ניסיתי לדמיין את פניה של אילנה, את שדיה, את בטנה, את ערוותה, את ישבנה, את ירכיה, את שוקיה ואת כפות רגליה, וראיתי רק דמעות.
אפילו לא חשבנו על שם לילדנו. מה יקרה אם יקרה לי משהו ... ואם זו תהיה ילדה, מי ימשיך את השושלת? למה, לכל הרוחות, לא שמעתי בקולה, והלכתי אחרי גדי?!
"אתה התורן?" שאל המג"ד, "דווקא אותך אני צריך למצוא כאן?!"
הביט בי, והנמיך את קולו.
"קרה משהו?" שאל.
"לא. קיבלתי מכתב מאשתי".
"אין לי אומץ לקרוא את מה שאשתי כותבת לי".
הבטתי בעיניו, וראיתי שבכה, כמוני, אך בלי דמעות. כנראה, בדרגתו ובמעמדו אסור, שייראוהו בוכה.
"רגע ...", אמרתי, וניגבתי את פניי. "רוצה קפה?"
"בוא נברח אל הקפה. חבל, שאין כאן ויסקי".
"רוצה?"
"ואם יקראו לי ...".
"למה אין לך 'עוזי'?" שאל ארי, אחיה הצעיר של אילנה.
"היה לי, והחליפו לנו. זה רוס"ר - רובה-סער. 'עוזי' הוא תמ"ק - תת-מקלע".
"לגדי יש אקדח. נתן לי לשחק אתו".
"רוצה להעלות את הרוס"ר הביתה?"
ארי חייך, וקיפץ במדרגות כשהוא אוחז בנשק כפי שראה בסרטי פעולה בטלוויזיה. כשהגענו לדירתנו, לא החזיר לי את הנשק.
"למד אותי לירות".
"מה פתאום?"
"אני רוצה".
"אולי אלמד אותך לפרק את הרובה".
"אמרת, שזה רוס"ר ולא רובה".
"רוס"ר זה רובה-סער. סוג של רובה".
אילנה הייתה בעבודתה, וחיפשתי את מפתחותיי בעשרות כיסיי. נכנסתי לדירתנו, וארי הלך אחריי בגאווה עם הנשק.
"איפה המחסניות עם הכדורים?"
"בתרמיל, כדי שילדים כמוך לא ישחקו בהן".
"אפשר לראות כדור?"
"לא. רוצה לפרק את הרובה?"
"גדי נתן לי לירות באקדח שלו".
"גדי טיפש".
"אספר לו, שאמרת".
"אגיד לו בעצמי כשאחזור למוצב".
הלך עם הרובה אל המקרר, וחיפש משהו לזלול. אילנה אמרה, שאחיה רעב תמיד - כמו גדי.
"פעם אפילו הפשטתי את ארי לראות אם הם דומים".
"ומה התשובה?"
"כמובן".
"שים את הנשק על הרצפה. לא איקח ממך את הצעצוע".
ארי סירב, והמשיך לשאת בגאווה את הנשק. אילנה אמרה, שסיפר לכולם, שלימדתי אותו לפרק ולהרכיב רובה, וחבריו לכתה קינאו. אחדים סיפרו, שאבותיהם חזרו מהצבא עם ציוד צבאי, והם בדקו אותו עם אבותיהם. רק ארי סיפר, שפירק והרכיב רובה, וזה העלה את ערכו בעיני חבריו - כמעט כמו העובדה, שירה באקדח של אחיו. אילנה אמרה, שבגלל זה אפילו רקד עם מלכת כתתו, שיש לה כבר שדיים קטנים.
"אמרו, שאני משקר. סתם קנאים".
"כשתגדל, יימאס לך לירות".
"גדי אמר, שהוא אוהב לירות".
"גדי ... אל תהיה כמו גדי".
"למה?!"
"כשתגדל, תבין. כל אחד יכול לירות. לא כל אחד יכול ליהנות מספר, או מתקליט".
"זה בשביל בנות".
"ובנות זה בשבילנו".
"בגלל זה?"
"בגלל שהן נחמדות - כמו אימא ואילנה ודינה וחנה".
"בנות זה רק בשביל לעשות ילדים".
"אתה יודע, שעוד מעט תהיה עוד פעם דוד. אילנה מבשלת לנו ילד, או ילדה".
"היא לא מבשלת אותו. היא בהריון".
"באיזו כתה אתה?"
"כתה ד'".
"לומד אנגלית?"
"כן".
"יכול לקרוא מה כתוב על הרובה?"
התקשה מאוד לקרוא את החריטה.
"כשתיגמר המלחמה, אתחיל ללמד אותך אנגלית, ארי. אתה צריך לדעת לקרוא יותר טוב".
"רוצה ללמוד כדורסל. גדי הבטיח לי".
"אם תלמד אנגלית, אלמד אותך כדורסל".
"צלם אותי עם הרוס"ר".
"כדי שיאמינו לך?"
"בשביל מה הוא צריך לדעת לפרק רובה?" קבלה אילנה.
"רק כך יכולתי לפרוק מעליו את הנשק".
"גדי קלקל אותו, ואתה ממשיך".
"דרך אגב קלקולים. דברי אתו על הריון. הוא צריך לדעת".
"התקלחתי אצלם, והוא ראה את הבטן, ולא שאל דבר. חשבתי, שהוא יודע".
"כנראה, היה המום מהציצים שלך. הוא גבר".
"אתה חולה".
"דברי אתו, והביני מה הוא יודע. עדיף שילמד ממך ומדינה מאשר מהפה המלוכלך והסוטה של גדי, למרות שהם דומים, או של חבריו לכתה".
אילנה לא ענתה לטלפון, שצלצל הרבה פעמים, עד שנמאס לי. אחרי צלצול עשירי, החלטתי לחייג, למרות רצוני, לביתה של דינה. אילנה ענתה בקול מנומנם, שניכרה בו הפתעה.
"איך ידעת, שאני כאן?"
"לא ענית בבית. רציתי להשאיר הודעה".
"משוגע. השעה שתיים. זה ליילה. יודע? תעיר את כולם. מה קרה?"
"לא כלום".
"שקרן. מלא-כלום כזה אפשר למות. איפה אתה?"
"בבית-החולים".
"תפסיק. אין לי כוח לבדיחות".
"זו אינה בדיחה. איתן לך את האחות, שתסביר לך".
"אל תזוז מהטלפון!"
"הפגז הסורי נחת ללא התרעה על חדר-האוכל. אחרי רגע הגיעו עוד פגזים. חטפנו. המוצב כוסה באש ובעשן. הודעתי לגדוד על הפגיעה, ופגז זעזע את העמדה. כשהתעוררתי הייתי על אלונקה, קשור וחבוש".
"מה קרה?"
"כלום", אמר החובש.
"למה אני כאן?"
"שברת רגל".
"זה הכל? המה-שמו בסדר? לא מרגיש כלום".
"רק הרגל וכמה פצעים. עד החתונה זה יעבור".
"התחתנתי כבר".
"למה מחכים?" שאלתי את הרופא
"לאמבולנסים מהחטיבה".
"מי עוד חטף?"
"כמה אנשים", אמר, והפנה את גבו אליי.
"איפה אנחנו?"
"בבונקר".
"למה אין אור?"
"הגנרטור הלך בהפגזה".
"מי עוד?"
הדוקטור זז ממני. כנראה, הלך לטפל במישהו, או לנוח לרגע ליד מישהו, שלא יבלבל את מוחו.
"היי, מי עוד נפצע?" צעקתי.
"שתוק!" היסה אותי הרופא.
"לא רוצה. מגיעות לי תשובות".
ניגש אליי, וכרע לידי. וסימן לי באצבעו לשתוק. כעבור כמה דקות חזר אליי, וכרע לידי.
"שישה פצועים", לחש, "גדי פצוע קשה. שתוק!"
הניח את ידו על מצחי.
"הזמנתי מסוק. מקווה, שינחיתו אותו. אם לא - יטיסו אתכם מנפח".
"גדי, מה קרה לגדי?"
"בטן, גב, רגל. תפסו אותו מחוץ לבונקר עם עוד שניים. מזל, שלקח עליו מכשיר-קשר".
"היו לכם הרוגים?" שאלה אילנה.
"לא".
"תודה לאל".
"גדי נפצע".
"לכן, שאלתי על הרוגים".
"קשה".
"להעיר את דינה?"
"לא כדאי. תני לה לישון. לפחות, הליילה ...".
"אימא כאן".
"יופי. בבוקר, קחי מונית, ובואי עם דינה".
"היא מיניקה".
"לא תהיה ברירה. שאימא תבוא אתכן".
"אתה משקר?"
"לא. אף פעם לא בדברים הללו. ראיתי את גדי. דיברתי אתו".
"מה קורה?" שמעתי את דינה, "למה את לא ישנה?! מה את עושה בטלפון?! קרה משהו?"
"רק זה חסר לי כעת", אמרתי לאילנה.
"מה קורה?" שאלה דינה.
"אנחנו בבית-חולים".
"רוצה לדבר עם גדי".
"לא יכול להגיע לטלפון. דיברתי אתו בערב ... חמודה, הוא ייצא מזה. מבטיח לך. גדי בחור חזק".
"אל תנתק. רוצה לשמוע מה קרה".
"חטפנו. הפגזה. נכנס לי ברגל. גדי חטף יותר. בדקתי. הוא בסדר. שוכב בחדר לידי. ביקשתי לעבור לחדרו. בבוקר בואי לכאן עם אילנה".
"לספר לאמא?".
"תני לאילנה ...".
"הייתה לי הרגשה רעה מאז שבאתם".
"לא היה לנו מזל".
"מקווה, שרק זה".
"חמודה, תני לי את אילנה".
הזכרתי לאילנה את חברי, נהג המונית, והצעתי, שתשאל אותו על מונית גדולה, כיוון שרצו לבוא גם עם אמה, כדי שתטפל בבנותיה של דינה. הזכרתי לה, שרשמה על פתק בארנקה את שמו את מספר הטלפון שלו.
"להביא את ארי?"
"למה?!"
"מי ישמור עליו?!"
"יאללה, שיבוא. אולי זה ירפא אותו מהרצון להיות חייל".
ה"דודות" והצבא דאגו לחדר במלון לדינה ולאילנה. אמה נדחסה עם ארי לתוך החדר. ממנו ניהלה אילנה את המאבק להעבירנו לירושלים, ונכשלה, כיוון ששוחררתי עם גבס ועם קביים לבית-הבראה צבאי. הרופאים החליטו להשאיר את גדי תחת חסותם, והסבירו, שעדיין לא כדאי לטלטלו.
שכרנו דירה לא-הרחק מבית-החולים, ורכב צבאי הסיע מדי פעם את דינה ואת אמו של גדי לבית-החולים. שבוע אחרי ששוחררתי מבית-החולים, הסתלקתי מבית-ההבראה הצבאי, כדי לבקר את חבריי הפצועים ואת גיסי. מתנדבות, חיילות ואפילו רופאים ציירו על הגבס שעל רגלי, וקישטו את קביי. נראיתי מוזר בתוך המסגרת הצבעונית.
גדי הביט בי, ולא אמר מלה. דינה אמרה, שאינו מדבר כלל, ורק כועס.
"כנראה, מרגיש, שהפקיר את המוצב", אמרתי. "צריך להביא את המג"ד, שיסביר לו. הצבא לא עומד כולו על גדי אחד".
"איפה תשיג את המג"ד".
"אלך לר"ם/2 לטלפן".
"חכה רגע, משוגע. לאן אתה רץ?"
כשיצאנו מהחדר, אחזה בי אילנה, והחלה לבכות. עצרתי, ומחצתי אותה אל הקיר.
"קשה לנו, לכולנו. עכשיו יש עבודה לעשות, כדי להחזיר אלינו את גדי ... שלא נאבד אותו".
"לא יכולה להתאפק. לפחות, לא בכיתי בחדר שלו".
"את גיבורה, אבל צריכים עוד קצת. רק עוד קצת ... גדי צריך ...".
אחזתי בראשה, וליטפתי את שיערה, את פניה, את צווארה ואת שדיה. הכנסתי את ידי מתחת לחולצתה, וליטפתי את בטנה.
"כל כך רציתי ללטף את הבטן".
אילנה בכתה, וליקקתי את בטנה, עד שאחות העירה לנו, שחסמנו את המסדרון.
"יש שם חדר פנוי, בקצה המסדרון. לכו אליו. בטח אתם צריכים ... זה בסדר. זה החדר שלי ...".
"תודה, אבל הוא צריך כיסא גלגלים. לא יוכל להגיע עם הקביים".
האחות הביטה בנו, והלכה לחדרה.
"בואו!" אמרה כעבור רגע, "שבו כאן. הזמנתי לכם כיסא גלגלים".
"תודה", לחשה אילנה.
"שום תודה. יש לי שם בן ובעל".
אילנה פרצה שוב בבכי.
"אחיה שוכב שם", אמרתי.
"סגרו את הדלת, ותהיה לכם פרטיות. ייקח להם, לפחות, רבע שעה עד שיביאו כיסא. אבדוק, ואזרז אותם. לאן אתם צריכים להגיע?"
"ר"ם/2", אמרתי.
"למה?"
"צריך לטלפן לגדוד".
"לא צריך את ר"ם/2. אפשר להתחבר מכאן למרכזייה הצבאית".
הקביים נפלו מידיי מרוב הפתעה.
"עושה זאת כדי לדבר עם בעלי. הוא במפקדת החטיבה המרחבית. הבן שלי טנקיסט, ולא יכולה לדבר אתו".
"מה שמך?"
"לא חשוב".
אילנה חיבקה אותה, והתפרצה שוב בבכי. האחות הושיבה אותה, ליטפה את ראשה.
"באיזה חודש את?"
"חמישי".
"שמרי עליו", אמרה, וליטפה את בטנה, "על שניהם ועלייך".
כשיצאה, התחלתי לבכות.
"המג"ד אמר, שיגיע כשייצא הביתה, וידבר אתו", אמרתי לדינה.
"מתי?"
"כשיהיה לו מחליף. זה לא פשוט. הם ב'מובלעת' - עדיין היכן שחטפנו".
חיבקתי אותה, ודינה נישקה אותי בחום.
"דינה מקנאת בי?" שאלה אילנה, "בגלל שנפצעת לא קשה".
"לא יודע, וזה אינו חשוב. עכשיו אנחנו צריכים לעזור להם - בלי שום חשבון. יכולה להבין, שהיא מודאגת".
"אינה מבינה, שאצלה זה נגמר. זהו. אותך עוד ייקחו חזרה".
"הלוואי".
"השתגעת".
"אם ירצו לקחת אותי, סימן שהחלמתי".
"לא נותנת לך ללכת. יצטרכו להרוג אותי לפני כן".
כשרחצה את פניי מזיעה, אמרה, שצריכים לברר מה שמה של האחות הנדיבה.
"לכי חזרה, וראי מה כתוב על דלתה".
"איני זוכרת איך להגיע אליה".
"ללכת אתך?"
"בשום פנים, לא! באיזו מחלקה היא הייתה?"
"נשאל את מי ששלחו לנו את כיסא הגלגלים. חושבת, שהם יודעים".
עד שהוכרזה הפסקת-האש, הסתובבנו בבית-החולים, וחיפשנו את האחות - לשווא. כשנה אחרי המלחמה, התנפלה עליה אישה מבוגרת, וחיבקה בחום רב ובשמחה את אילנה ואת הילה, בתנו. היינו בכנס של פצועי המלחמה עם הצוותים הרפואיים במלון מפואר בצפון. אילנה המופתעת ניסתה להשתחרר מהחיבוק של האישה הזרה, וכמעט התעלפה. זו הייתה האחות.
"איך קוראים לך?" מלמלה, ואחזה בידה של האישה, "חיפשנו אותך, ורצינו להודות לך".
"זו התודה!" אמרה, "ילדה חמודה".
הצביעה על הילה, שהייתה בזרועותיה של אילנה, והחליקה על שיערה המתולתל.
"מה עם אחיך?"
"נשאר משוגע".
אילנה אחזה בידה, וניסתה למנוע ממנה ללכת, עד שאשוב מהשירותים.
"שכחה להגיד לי את שמה", אמרה כשהצטרפתי אליה.
"מי?! על מה את מדברת?!"
"האחות".
"ראית אותה?! איפה?"
"כאן. הלכה לפני רגע, ולא אמרה לי את שמה".

לקחתי ממנה את הילה, והרכבתי אותה על כתפיי. צלעתי לעבר דינה, שתמכה בגדי, ומשכה את שתי בנותיה. הילה דרבנה אותי בקולות של דהרת סוס, שלימדה אותה אילנה, כששרה לה את השיר, "רוץ בן-סוסי".
גדי הניף את מקלו ברחבה, והחל להסתייף אתי.
"אמרתי לה, שהוא נשאר משוגע", אמרה אילנה.
"מה?"
מקלו של גדי חבט בבטני, כשדעתי הוסחה, וכמעט איבדתי את שיווי משקלי, והפלתי את הילדה. הילה השמיעה קול צהלה, כיוון שחשבה, שרציתי להצחיקה, ואילנה מיהרה לתופסה.
"סוס!" צרחה הילדה, "רוצה סוס!"
"אני הרה", לחשה אילנה, כששכבנו בחדרנו במלון.
"שמעת מה אמרתי בליילה?" תמהה בבוקר, כשירדנו במעלית לחדר-האוכל.
"לא".
"יש לנו עוד ילד. אני בהריון".
נשענתי אל דופן המעלית, והתחלתי לבכות.
"ממתי?"

חלק ב'

בחופשת הקיץ, הרתה אילנה שוב. רק שנינו ורופאה ידענו, שילדנו השלישי לא היה מתוכנן. אילנה הפסיקה את נטילת הגלולות, כדי להרגיע את גופה – לבקשת הרופא, שהציע, שאם רצונה להרות שוב, תתחיל לחשוב על אמצעים אחרים למניעת הריון.
"אמרתי, שאני אוהבת מין אוראלי ... והוא חייך".
"הגיע הזמן להתחתן", אמרתי, "בגלל המלחמה שכחנו".
"אל תזכיר. אימא תשתגע. לא תוכל להזמין אורחים, כי סיפרה למשפחה, שהתחתנו במלחמה; ולכן, לא היה טקס".
"תארי לך דיווח: הכלה בהריון, ושתי בנותיהן של בני-הזוג נשאו את שובל שמלתה של הכלה ...".
"הוסף סיכום לידיעה: אחר הטקס נסע הזוג הצעיר לבקר את אם הכלה, שאושפזה אחרי התקף-לב ...".
"ומה יהיה?"
"מבחינה יהודית, אנחנו נשואים. אף אחד לא שאל כשרשמתי את הילדות כבנותיך. הבעיה היחידה – שם משפחתי במשרד הפנים. למי איכפת ...".
"צריכים לפתור את הבעיה".
ואז כבר הגיעו התשובות החיוביות מהמעבדה, והבעיה התרחבה, לשמחתה של אילנה, שאמרה, שחלמה להיות אם להרבה ילדים. אמרתי, שרצתה שיהיו לה יותר ילדים מאשר לדינה, גיסתה. אישרה זאת, אך אמרה, שחשבה על ארבעה-חמישה ילדים, לפחות.
"אף פעם לא אמרת לי".
"לפני ההריון של הילה זכרתי רק כמה קשה היה לדינה, ולא רציתי להתחייב. את תאיר עשינו כפיצוי על הרגל שהלכה ועל המלחמה המחורבנת".
כשהסירו את הגבס, התנפלתי על אילנה, ושכבנו בפעם הראשונה בלי הגבלות. לא סיפרתי לה, שכאב לי. כעבור חודש הגיעו התשובות החיוביות מהמעבדה, יחד עם גבס חדש, שעליו ציירו כמה אחיות קריקטורה של אות המלחמה.
"צריכים להתרגל לכך, שיש לך רגל דפוקה", אמרה אילנה.
הגבתי בהתפרצות של צעקות ושל כעס. בליילה ביקשתי את סליחתה, וניסיתי לפנקה ולרצותה – משימה קשה עם רגל עטויה בגבס.
"השתדלת, וזה היה בסדר. היה לי טוב", אמרה, כשרחצה אותי.
"באמת? או שאת מנסה להרגיע אותי".
"באמת. נלמד לעשות זאת אחרת".
אילנה נתנה לי להתפרק בבכי, ואחר ליטפה אותי, ושטפה את פניי.
"שנינו צריכים ללמוד מה לעשות. כשבפעם הראשונה, שעשינו עם הגבס, עוד לפני בית-ההבראה, זכרתי את מה שאמר לי הרופא, אתה צריך לבדוק את חברנו, ואסור לי להגיד מלה. זה היה טוב, וראיתי, שנהנית".
"כאב לי".
"ראיתי, ובכיתי, אבל לא ראית זאת. זה היה אחרת, כבר לא עם הרבה כוח. היינו צריכים להיזהר, שנינו; ואז, אחרי כמה חודשים, כבר חזרת הביתה ...".
"לא חזרתי. אני עדיין שם, בעמדה המתבקעת, צורח עם טלפון ביד אחת ועם מיקרופון ביד האחרת".
"שומעת אותך בלילות ... בכל אופן, חזרנו לישון בבית, והחלטתי, שאני צריכה להחזיר אותך משם. נזכרתי בפתרון המוכח: שמתי את גרשווין, התפשטתי, והתחלתי לרקוד לצלילי 'רפסודיה בכחול'; וזה עבד. לא חזרת לגמרי, אבל קיבלנו את תאיר".
"לא יכול לחזור. לפעמים מסתכל על הסטודנטים בכתה, ורוצה לצרוח, 'הפגזה!' ולשרוק במשרוקית. יודעת, שאני צמוד כל הזמן למשרוקית שלי – הדבר היחיד, שנותר לי מהמוצב ההרוס. משחק בה תוך כדי הרצאה ...".
בכינו יחד.
"אפילו לא היה לי על מי לצעוק על שלא היית אתי בהריון, והייתי צריכה להיות אתך ובשבילך".

לפעמים, בלילות רעים, כשהרוח נושבת, חודרת את החלום, ומתפרצת אל מתחת לשמיכת הפוך שלי, גם אילנה סובלת מהרוע, מהקור, מהצעקות ומהפקודות, שצרחתי אל מיקרופון סמוי, ומעירה אותי, כדי שאירגע, כיוון שהמסוקים לא הגיעו בגלל שבאוגדה פחדו להנחיתם.
דינה אמרה, שגדי לא ידע דבר, עד שהתעורר אחרי הניתוחים בבית-החולים.
"תקעו להם מורפיום. לא נשאר לי", סיפרתי להן, "וראיתי, ושמעתי הכל – כולל את הוויכוח בין הרופא של הגדוד לבין הרופא באוגדה, שהודיע, שלא ינחיתו מסוקים בליילה בשטח עוין".
"מקווה, שינחיתו מסוק בנפח", אמרתי, "שם זה לא עוין. גדי יחזיק מעמד?"
"כן. יש גרועים ממנו", אמר הדוקטור.
"הזכרת כל קפיצה בדרך", אמרה, "בלילות הרעים אינך שוכח אף אחת מהן".
עד היום כואבת רגלי כשאנחנו מדלגים על מהמורות ועל גבשושיות, שהתקינו בכבישים, כדי להאט את הנסיעה.

"למה לא הנחיתו מסוקים?" שאלתי את המג"ד, שבא לבקר, "יכלו להציל אותו".
"זה חיל האוויר. צבא זר. רק לפעמים ידידותי", אמר.
כולנו כאבנו את האבדן, ורק אני ראיתי מאלונקתי, שהועמסה על סיפון המסוק, את האלונקה, שהשארנו ליד מנחת המסוקים, ולא המריאה אתנו. צרחתי למחאה, ורופא תקע מורפיום לזרועי, ועדיין לא כיסו את האלונקה.
כשגמרתי לבכות על כאביי, בכיתי על הבושה, שהותרנו חבר מאחור.
"עשינו הכל", אמר המח"ט, "המסוקים לא שלנו".
"גם לא באתם לשאול אותנו מה קרה, ומה יש לנו להגיד".
"הפקנו לקחים. זה לא יחזור".
"מוכן להתערב?"
המג"ד ביקש, שארפה. המח"ט הותיר בידי אילנה את השי לפצועים, ואפילו לא ידע, שאחיה שוכב בחדר לידי. יצא לדרכו, והמג"ד אמר בלחש, ששום דבר לא יילמד.
"אתם כבר מחוץ למשחק", הוסיף.
"איזה מזל", אמרה אילנה.
"יהיה תמיד בשר תותחים. מקווה, שלא יהיו לי בנים. רק בנות", אמרתי בכעס.
"הכל תלוי בך", אמר המג"ד.
"אם יהיה לי בן, אקטום לו אצבע, כדי שלא יהיה חייל – כמו בגולה".
"מתי אתם עושים את הבא?" ניסה המג"ד לשנות נושא.
"הבאה", תיקנתי.
"שתהיה הבאה ... העיקר, שיהיו לכם ילדים. אל תשכחו להזמין אותי".
"לא תהיה 'ברית'", פסקתי.
"לא נורא. אתה חייב לי ויסקי, בכל מקרה ... זוכר?"
חייכתי, והמג"ד חייך אליי. הבטחתי לאילנה, שאשתף אותה בסיפור, והם הלכו לבקר את גדי. כשחזרה לבדה, כבר ישנתי, ואת הסיפור שמעה רק כשהמג"ד דרש ויסקי כשבא מיד אחרי הלידה לראות את תאיר בביתנו.
"חשבתי, שרק הוא וגדי פסיכים ..." אמרה אילנה.
"כולנו, כל האנשים משם, שרוטים", אמר המג"ד.
"גם אתה צורח בלילות?"
"לא יודע. דברי עם אשתי".
"למה היא מסכימה, שתמשיך".
"אין לה ברירה. נשארתי שם; ועד שלא ישתחררו כולם, לא יכול לעזוב אותם".
"הוא לא ישתחרר", אמרתי.

עלינו למחרת לבית-העלמין הצבאי, ושתינו על קברו. את הבקבוק הריק הותרנו, כרגיל, בצד הקבר, ואילנה שחיכתה בצל החומה של בית-העלמין, הסיעה אותנו חזרה הביתה.
"לא מוכנה שתנהגו, ולא איכפת לי, שאתם שותים. רק שלא תצטרפו אליו. יש לכם זמן ...".
"כן, המפקדת!" אמר המג"ד.
אילנה הסיעה אותנו לביתו של גדי. אחרי כמה שנים אמר המג"ד, שטוב לבוא שתוי אל גדי.
ליטף את בנותיהם ואת דינה. אילנה לקחה את גיסתה ואת אחייניותיה, והותירו אותנו לריב ולצעוק לבדנו.
כשסיימנו לצרוח, הגיעה אמו של גדי עם בנותינו. המג"ד חיבקן באהבה רבה, והן הצטרפו בריצה אל סבתן, שכבר האכילה את בנות-דודתן.
"בינתיים זה מצליח לך", אמר המג"ד.
"מה?" שאל גדי.
"לייצר בנות".
"למה?"
"גיסך רוצה רק בנות".
"טוב. מה לעשות. אינו מבין".
"מי רחץ אותך בבית-ההבראה?" שאלה אילנה.
שכבתי במיטה, כשרגלי מגובסת, ורחצה אותי ברוך ובאהבה בכמה מגבות מסובנות.
"חיילות ומתנדבות".
"הדתיות מהתיכון?!"
"גם", חייכתי.
"מסכנות ... גם את גדי?"
"זה מה שהחזיר אותו אלינו. היו שם בנות, שאהבו לרחוץ אותו. שיחקו עם המה-שמו שלו, ונהנו. לאט-לאט, חזר בגללן".
"חזר הביתה, וקרע את דינה ואת דרורה, כאילו לא קרה דבר".
"למה אינם עושים עוד ילד?"
"דינה מפחדת. היה לה קשה ... מנסה לשכנעה. גם אמא. רוצה, אבל מפחדת. בינתיים חוששת, שדרורה תהרה במקומה. הילדה לא אחראית. שוכחת לפעמים לקחת גלולות, אבל לא שוכחת לחלוב את גדי".
"סידור נוח".
"רוצה?"
"לא. בקושי מצליח לספק אותך. כל הזמן מפחד לאכזב אותך. לא מגיע לך אחרי מה שעוללתי לך".
"טוב לי. אם תרצה, או תצטרך – אתה יכול ... מרשה".
הבטתי בה, והתחלתי להתייפח.
אילנה חיבקה אותי, ושמעה אותי מבטיח לה שוב את נאמנותי. אמרה, שאם אשכב עם מישהי, לא תיפגע, אם אבטיח להמשיך לאהוב אותה.
"אוהב אותך, ורוצה רק אותך".
"אם תרצה, אני מרשה. רק אל תעשה לה ילד. ילדים – רק אתי, והן בשביל ספורט, שעשועים בלבד. רוצה עוד שניים-שלושה ילדים ...".
"רק ילדות!"
"בסדר. כל מה שתרצה".
נסעתי לכנס של הגדוד בגולן. דרורה, ששמעה על הכנס מגדי, שאלה האם תוכל להצטרף אליי, כיוון שאילנה נותרה רתוקה למיטת תאיר החולה.
אילנה שאלה על חוויותיי עם דרורה.
"עכשיו היא של ארי, אחיך", אמרתי, "לכן, למזלי, לא רצתה לשכב. רק התמזמזנו".
"לא רוצה לשמוע. הסכמתי, וזהו. השאר – רק עניינך".
"קווי, שתמשיך עם אחיך, או תמצא מישהו בצבא".
"מתי תתגייס?"
"בעוד חודש".
"בדקת מה אומר ארי?"
"מה הוא יכול להגיד?! זכה בפיס, ואפילו לא חשב, שזה יקרה לו אי-פעם – כמו כשגדי נתן לו לירות, או כשצילמתי אותו עם הרובה שלי".
"רץ לספר לחברה'? מגיע לה".
"אחרת אין לזה כל ערך".
"חשבתי, שזו חוויה לימודית".
"זה מין ... והוא עדיין בתיכון. בגיל הזה אין לזה כל ערך אם לא יודעים עם מי, כמה ואיך עשית".
"גם אתה רץ לספר?"
"ודאי. 'אץ-רץ' זו המלה המדויקת לתאר אותי. בבוקר-שאחרי – מראה לסטודנטים תמונה שלך, ואומר, שאלה הציצים הגדולים ביותר שאני מכיר, והם רק שלי – בעיקר, עכשיו, אחרי שתאיר הפסיקה לינוק".
"פסיכי".
בליילה נפגשנו ליד השירותים. נתתי לה זכות קדימה. כשסיימה, חסמה את הדלת.
"באמת אתה מספר עליי?"
חייכתי.
"מה את חושבת?"
"אתה פסיכי, אבל לא עד כדי כך. זה מתאים לגדי. אתה כבר התבגרת".
"תני לי לעבור, וחכי לי במיטה, כדי שיהיה לי מה לספר".
ליטפתי את ישבנה כשחלפה על פניי. אילנה חייכה, וחיכתה לי במיטה בחלוק מופשל. זחלתי אליה בזהירות, וגררתי בקושי את הגבס. נישקתי את פניה, את צווארה, את ידיה, את שדיה ואת בטנה.
"רוצה לשכב?"
"לא. רק להתחבק".
"נהדר. בוא נישן ככה".
בבוקר ראיתיה מתלבשת, ולא אמרתי מלה. בגלל שחשבה, שאני ישן, התהלכה בשקט בחדר השינה, כשמרחה את גופה בחלב-גוף לפני שהתלבשה. סקרתי מתוך החרך, שעשיתי בשמיכתי, את גופה הנהדר ואת בטנה הקמורה, וקיוויתי שהילדות נמות עדיין, ואוכל ליהנות עוד מהמראה הנפלא.
"הצצתי בבוקר, ונהניתי לראות אותך מתלבשת. זה היה נהדר", אמרתי בטלפון.
"רציתי להגיד, שכיף להשתין אתך".
ואז באו שוב ימים קרים, רעים, שהתקיפו אותי בלי בושה, בלי כל התרעה ובלי כל התגרות, והרסו את השלווה, שנחה עלינו.
"למה אבא בוכה? שוב כואב לו?" שאלה הילה.
"כן".
"אולי נלך לחנות, ונקנה לו מתנה, רגל טובה".

ושוב שככה הסערה, ולתוך השלווה נולד בננו. נכלם טלפנתי למג"ד, וסיפרתי, שפספסתי במטווח.
"לא נורא. תאהב גם את הפספוס הכפול".
הביא בקבוק גדול של ויסקי ל'ברית', ותמך בי כשהביאו לי את בני, כדי שאגישו לסנדק. לבננו קראנו, יהונתן.
אילנה חזרה עם יהונתן למעקב בבית-החולים, והבנות ישנו אצל סבתן. בליילה שוב ראיתי את האלונקה החשופה, וזעקתי. ניסיתי לגרש את הרוח הרעה, אך הייתי לבדי בבית, ולא היה מי שיעזור לי להבריח את החלונות ואת התריסים, ולהדוף את הרוח הרעה, שנשבה משם בקור מזרה-אימה.
חיכיתי ער עד שאילנה טלפנה מבית-החולים, בבוקר, וסיפרתי לה, שכשלא הייתה שבה אליי האלונקה עם עווני הנורא.
"אינך אשם. לא היית אחראי למסוקים, שלא הגיעו, וגם לא לאמבולנס, שאיחר".
"תגידי לו".
"לא יכולה. הוא בא רק אליך, האיש משם".
טלפנתי למג"ד, ובכיתי שוב על שלא הזדרזו בפינוי, ולא לחצו די כדי שינחיתו את המסוקים קרוב למוצב; ובינתיים איבדנו זמן, וחייו טפטפו מבעד לתחבושות הרבות, שעטפוהו.
"תגיד לו, שאני אשם".
"לא. זו החטיבה ... והאוגדה. שמעתי את הדוקטור צורח עליהם ... אסור לשקר לו".
"בוא ניסע אליו, ונדבר אתו".
לקחתי בקבוק ויסקי מהארון, ונסעתי אל המג"ד. כושל דידיתי בעקבותיו אל הקבר.
"למה באת אליי אתמול שוב?" בכיתי.
"עשינו כל מה שאפשר לעשות", אמר המג"ד, "מהר, וביסודיות. האמבולנסים מהחטיבה לא הגיעו מיד, ולא היה להם נגמ"ש פינוי. הדוקטור צעק, שנגמרו לו העירויים והמורפיום, עד שהחטיבה פינתה אתכם. פחדתי, שיורידו עליכם ארטילריה – כמו שעשו שבוע אחר כך.
"לא יכולנו להנחית שם מסוק. לא הרשו".
הבטתי קדימה לחפש את הרעש הנורא, שתקף אותנו, מכיוון השמש, וראיתי מסוק שחור וכבד, שחצה בטיסה מהירה את קו הברושים, והתקרב אל הקבר בגובה נמוך מאוד, כמעט ליחך את הקרקע. התכופפתי, כדי שלא יחבוט בי, ונחבטתי בשביל האבן בין שני הקברים.
"התעלפת", אמר המג"ד.
"אנחנו בבית-החולים", אמרה אילנה.
"המסוק כמעט התנגש בנו".
"לא. התעלפת", אמר המג"ד, "נפלת, ושברת את המקל. איזה מסוק?!"
"מסוק שחור וגדול ירד עלינו בטיסה נמוכה. פחדתי, שיתנגש בי, ועשיתי פזצט"א".
"מזל, ששברת רק את המקל ולא את הרגל. נפלת על הקבר, ועפת למטה. מה קרה?!"
"המסוק התקרב אלינו ... מסוק שחור ... טס נמוך מאוד ... רצה לתקוף אותנו, כנראה".
"שתיתם?" שאלה אילנה.
"לא הספקנו. הבקבוק היה אצלו, והתנפץ", התנצל המג"ד.
"מבינה".
"מה קרה לו?"
"רוח קרה ורעה, רוח משם".
"שוב?"
"תמיד. כל פעם מחזירה אותו לשם. אינה משחררת".
"מבין. כל האנשים משם חוזרים לשם".
"אני מכאן, וצריכה להבריח את הרוח, ולחלץ אותו מאחיזתה".

שבוע לאחר מכן, קנתה בקבוק חדש של ויסקי למסיבה גדולה, שבה קיבלנו את אילנה, ששבה עם יהונתן הביתה. הילה ותאיר חיבקו את אחיהן, והכל צילמו אותן עמו. שתי הבנות אמרו, שהילד חמוד, ויאהבוהו תמיד. אחרי שהיניקה את בננו, והשכיבה אותו בחדרו, הצהרנו שוב בפני כולם על אהבתנו, ושתינו לכבודה. אילנה אמרה, שזו חתונתנו הפומבית, והאהבה הגדולה תבריח את הרוחות הרעות והקרות.
הגשתי לאילנה כוס של בירה שחורה, שאומרים, שטובה היא למיניקות, ואחזתי בכוס גדולה, שהמג"ד מילאה ויסקי, והשקנו את כוסותינו.
לגמנו במהירות, והמג"ד הטיח את כוסו בקיר. כוסי טסה בעקבות כוסו, והתנפצה עם כוסו של גדי. אילנה הצטרפה אלינו, וגם היא הטיחה את כוסה בקיר. אמרה, שהרעש, האהבה והחברות יעזרו להבריח את הרוח הרעה והקרה.

חלק ג'

באמצע הליילה שמעתי את הטלפון מצלצל. אילנה קמה, ושמעתי אותה לוחשת דברים.
"מה קרה? מי זה?" שאלתי.
"ששש. אל תעיר את הילדים".
"מי זה?"
"דינה".
"קרה משהו?"
"לא ידעה, שכאן ליילה".
"ולמה טלפנה? רק כדי לדעת מתי ליילה אצלנו?!"
הדליקה את האור הקטן ליד מיטתה, והתיישבה על המיטה. הבטתי בה, ונחרדתי.
"גדי?"
"לא".
"ארי?"
"השתגעת?"
"אז מה?"
"המג"ד", אמרה, ופרצה בבכי.
"לא יכול להיות".
"דינה – כמוני – לא תצחק מדברים, הקשורים אליו ... יותר מדי דברים טובים עשה בשבילנו ... הבוקר מצאו אותו ...".
"מתי ההלוויה? אני נוסע".
קרסתי אל המיטה, והתחלתי לפרכס מבכי. מבעד לדמעות ראיתי אותו מרים אותי מבין הקברים; צועק על החטיבה, שימהרו לפנות אותנו; רב עם המח"ט ליד מיטתי בבית-החולים; שותה אתי ויסקי, כדי לפייס את המתים; עוזר לי לקרטע עם הגבס; תומך בגדי; ומסייע לדינה ולאילנה.
"גם אני".
ישבנו בוכים, עד שהילה הצטרפה אלינו, ושאלה מה אירע. לא יכולתי להסביר לה. אילנה עשתה זאת. למרגלות המיטה הצטברו ממחטות נייר, שלא טרחנו להרימן. ישבנו חבוקים, וחיכינו שייפתחו משרדי המחלקה ומשרד הנסיעות. הודעתי, שלא אבוא ללמד בגלל בעיה אישית, וביקשתי, שיודיעו לכמה מחבריי למחלקה להתקשר אליי בדחיפות.
"מה קרה?" שאלה מזכירת המחלקה.
"חבר קרוב נפטר בישראל. צריכים לנסוע להלוויתו", הסבירה אילנה.
"מי זה?"
"מפקד הגדוד שלו, שהציל את חייו".
"אסדר לו מחליפים. זה בסדר. סעו, ושמרו על קשר, ואם אתם צריכים – טלפנו אליי בכל שעה".
"תודה. נוסעת אתו".
"מכירה את משרד הנסיעות, שאנחנו עובדים אתו?"
"לא".
"אטלפן אליהם, והם יפנו אלייך".
"תודה".
"משתתפת בצערכם".
אילנה הניחה את השפופרת, ופרצה שוב בבכי.
סוכן הנסיעות של המחלקה טלפן, ושמע על בעייתי. אמר, שינסה להשיג לנו כרטיסים. ואילנה הסבירה להילה, שניסע ארצה, ועליה, כבתנו הבכורה, לסייע לסבתה.
טלפנתי לדינה, וביקשתי, שתדבר עם אלמנת המג"ד, שתדחה את הלוויתו עד שנגיע. בצהריים הודיע הסוכן, שנמריא לניו-יורק כבר בערב, ושם נמתין לטיסה.
"אני לוחץ. עשר שנים בעסק, ואם זה לא יעזור – כנראה, אני לא שווה הרבה", אמר.
"אתפלל שנצליח".
"שלום ולהתראות", אמר, "מכיר אותך מבית-הכנסת".
"תודה".
טלפנתי לביתו מהמלון בניו-יורק, והשארתי לו את מספר הטלפון ואת מספר חדרנו. כשסיימנו לחפש ארוחת בוקר, מצאנו הודעה להתקשר אליו בדחיפות. בצהריים עלינו על מטוס, שטס ארצה דרך פאריס. בנחיתת הביניים הודענו לדינה מתי ננחת בארץ, וביקשנו שתעדכן את משפחת המג"ד.
"אתם לא נוסעים לבד. גם אנחנו באות – כדי לחלוק לו כבוד, וכדי לשמור עליכם", אמרה אילנה, "ראיתי, שהכנסתם לתיק ויסקי. לכן, אני נוהגת, וזהו!"
גדי רצה להגיד משהו, ואילנה השתיקה אותו.
חיכינו לארונו, שיגיע לגבעה בירכתי המושב. לאט הצטרפו אלינו ותיקי הגדוד, ניצולי ההפגזה. חלקם הגיעו שתויים, וכולם היו המומים.
"הנבלות דרשו, שיעזוב. לחצו עליו", אמר אחד הקצינים, שהיה מהאחרונים מאתנו, ששירתו בגדוד, ושימש סגנו, "אמרו, שהוא זקן ולא-מתאים. מה שהוא ידע הם, שם, לא ילמדו לעולם".
"הוא רב אתם, ואמר, שאינו רוצה, ויפרוש כשכולנו נשתחרר, עד האחרון, שהיה במלחמה. סיפרו על כל מיני שינויים, שהכניסו בחטיבה ובאוגדה, ולא התאים לזה. הלך לכל ההשתלמויות, קרא את כל החוברות ואת כל הפרסומים, וידע. הוא ידע המון – הרבה יותר מהם, כי הבין את העסק, והם לא ... ולא עזר לו. בסוף לא הייתה לו ברירה, והסכים. החזיר להם את המפתחות.
"ביום שני היה טקס. נתנו לו תעודה. חזר הביתה, הלך לישון, ולא קם.
"רצחו אותו, הנבלות. בדם קר".
המג"ד ביקש להיקבר בבית-העלמין של מושב הולדתו, ליד קבר אביו, למרות שעזב מזמן את המושב. התקבצנו ליד הגדר הנמוכה, שהקיפה את בית-העלמין הקטן, והבטנו פנימה. ראינו את הבור, שכרו לו לא-הרחק מאלון מדובלל, שצמח בין הקברים. אדמה שחורה נערמה ליד קבר אביו, וחיכתה למג"ד יחד אתנו.
"נשארים אחרי שכולם יילכו", אמר הקשר שלו, "צריכים להיפרד ממנו כיאות".
"באתי במיוחד".
"שמענו. בגללך דחו את ההלוויה. אמרה, שלא תסכים, שלא תהיה. אהב אותך, למרות שאתה הכי טרי כאן", אמר אחד מניצולי עמדתי, "הייתה לך פרוטקציה".
"כן. סידרו לי רגל דפוקה".
פתאום הפסיקו לדבר, והמבטים התמקדו בשיירה, שפילסה את דרכה אלינו באורות דולקים, ובראשה המכונית, שהביאה את המג"ד מבית-החולים, שאליו הועבר בבוקר-שאחרי. בכורו החנה את מכוניתו לידינו, וירד ממנה עם אמו ועם אחיו.
החברה קדישא לקחו את המג"ד מאתנו, והבטיחו, שההלוויה לא תתעכב.
ניגשנו מבוישים אל בני משפחתו, כדי לנחמם, ודמעות פגשו דמעות, ובכי התערבב בבכי. רע לראות מבוגרים שבורים ובוכיים, שאיבדו את יכולתם לסיים משפט, או אפילו מלה, בגלל פרצי בכי. שתקנו ובכינו, וניגשנו זה אחר זה אל אלמנתו ואל בניו. חיבקנו ונישקנו כל אחד מהם, שהרי היינו בני משפחתו, והם היו בני משפחותינו.
"תודה", בכיתי, כשחיבקתי אותה.
"הוא אהב אותך", אמרה.
אחזתי בידה של אילנה לבל איפול, והאלמנה עזרה לה לייצבני – כאילו תפסה את מקום המג"ד.
"אבא סיפר, שביליתם הרבה יחד. דיבר עליך המון", אמר בכורו.
חיבקתי את כתפיו, ובכיתי יחד עמו.
אילנה נותרה עם דינה ליד האלמנה, וחבריי תמכו בי, כדי שחבורתנו לא תתפרק.
"שמח, שלא יהיה טקס צבאי", אמר הקשר, "הוא לא היה אוהב זאת".
חבריי לנשק התעקשו לשאת את מיטתו מבית הטהרה ליד השער ועד לבור הפתוח. החברה קדישא לקחוהו מידיהם, והורידוהו לקבר.
"בזהירות", צעק הקשר, "הוא איש יקר".
בירכו, וקראו "קדיש" ו"אל מלא רחמים", והחלו לכסותו, ואפילו אני השלכתי קומץ אדמה תחוחה פנימה. חבריי זרקו את אותות המלחמה שלהם אל האדמה, שכיסתה את מפקדנו. לא טרחתי לשמור על האות שלי, כיוון שאני נושא עמי את אותות המלחמה כל יום מאז.
החברה קדישא ביקשו את סליחתו, ואנחנו לא סלחנו למפקדיו, שהתעמרו בו, והורידוהו ביגון שאולה, וגם לא טרחו ללוותו, ולבקש ממנו סליחה.
הכושי עשה את שלו, חשבתי – כפי שרק המג"ד ליווה את גדי ואותי לאורך כל מסעות ייסורינו.
מישהו מחבריו ספד, ואחד מאתנו דיבר עליו מתוך בכי כמפקד נערץ – לא גיבור מלחמה, אלא בן-אדם, שהיה גם מפקד.
תם הטקס. החברה קדישא אספו את המיטה המרוקנת, ונסעו. רב המושב אמר, שידאג למניין לעילוי נשמתו ב"שבעה", ומשפחתו חזרה לבית האבלים. נותרנו ליד הקבר. הבטנו זה בזה ואל האדמה התחוחה ואל זרי הפרחים שכיסוה, והחלנו לשיר לו ולנו את השירים שאהב. דינה ואילנה נסוגו אל הגדר, שהקיפה את בית-העלמין, ונתנו לנו להתייחד עמו בשיר, בבכי ובכאב. גדי חלץ את הפקק מבקבוק הוויסקי, ולגם ממנו. אחר העבירו הלאה. מישהו חלץ עוד פקק, והעביר את הבקבוק הלאה. הפכנו, כמו שנהג, כל בקבוק שהתרוקן, ותקענו אותו ליד השלט, שנשא את שמו.
"תגיד משהו", ביקש הסמג"ד.
ליטפתי את אותיות שמו על השלט, שעקרתי מקברו, וראיתי במעורפל את חבריי ואת הקבר. השמש הכאיבה לעיניי הדומעות. מישהו עצר את תנודותיי, ועזר לי ביד חזקה להתייצב.
"השבוע ... התייתמתי שוב ... היום ... קברתי בפעם השנייה את אבי ... האיש הזה הציל את חיינו ... את חיי ... ועזר לי להתרומם ... כל פעם שקרסתי ... כולנו חייבים לו הרבה ... המון ... בזכותו ... בזכותו יש לי חיים ומשפחה נהדרת ...".
לא יכולתי להמשיך, ופרצתי בבכי. הסמג"ד ניסה להוציא מידיי את השלט, ולא הצליח. אילנה ניגשה מהגדר לתמוך בי. בכיתי ללא מעצורים כמו אז, בפעם הראשונה.
פתאום ראינו, שבנו הבכור חזר, והצטרף אלינו. הביט אל ערמת הבקבוקים, שתקענו למראשות אביו, ופרץ בבכי יחד אתנו.
"אימא ביקשה, שתבואו הביתה", אמר כשנרגע, "אל תלכו. היו אִתה ועמנו".
חיבק את גדי, ומישהו חיבק אותו עד שעמדנו כחומה משורגת מול הקבר הטרי. תקעתי שוב את השלט למראשותיו, והבטתי אל השמיים. השמש סנוורה אותי, ופרצתי שוב בבכי.
"המפקד, אני מצדיע לך", אמר גדי.
כולם הצדיעו, וגדי ואני הצלבנו את מקלותינו מעל קברו. בנו הביט בנו, ובכה עמנו, ושוב חיבקנו אותו.
"בואו, נלך לאמא", ביקש הבן.
שוב חיבקנו זה את זה, והחבורה התאימה את צעדיה להליכה המגומגמת של גדי ושלי, עד שנכנסנו לחצר המשפחה. ילדים ושכנים הביטו בחבורה המוזרה, שהמשיכה לחבק ולקרטע, ולא אמרו מלה. שקט ארור פצע את אוזנינו.
גדי דחף במקלו את השער, ועברנו בו. דינה ואילנה באו במכונית, וחיכו לנו ליד הבית. יחד נכנסנו הביתה. אלמנתו ובנו הצעיר הביטו בנו בשתיקה כשנכנסנו לחדר. הדתיים מבינינו נישקו את המזוזה, שהקפיד – כמו אביו – לקבוע. אלמנתו קמה לקראתנו, ועזרה לי ולגדי להתיישב. ידעה, שעברנו טקס פרטי של פרידה ממפקדנו, ורק בכורו נכח בו.
הגישו לי כורסה, וצללתי לתוכה תשוש. הרגל כאבה ממאמץ ההליכה, והזעתי.
"האמבטיה שם", הורתה האלמנה בידה, "קחי אותו, שיירגע".
"עוד רגע", אמרתי, "עוד רגע".
מאוחר בליילה עזבנו את בית המשפחה, ונסענו אל ביתם של גדי ושל דינה. קרסתי אל המושב האחורי כשאילנה נהגה, ודינה לידי.
"אל תתערב בנהיגה", הזהירה אילנה את אחיה, "לך לישון!"
דינה חיבקה אותי, והנחתי את ראשי על שדיה, עד שהתעוררתי בכניסה לירושלים.
"ארי ביקש, שנעיר אותו כשנגיע. הוא ועליזה גרים בדירה שלכם עם עמליה", אמרה דינה, "היא חיילת עכשיו, וטוב לה להיות מחוץ לבית".
"מה השעה?" שאלתי.
"ארבע", ענתה דינה.
"מוכנה להכין קפה?"
"עמליה תכין. תכננו ארוחת בוקר לפני שתחזור לבסיס".
"שיכור ועייף מדי למסיבות".
"לא מאמינה, שתוותר על חיבוק אתה ועם אחותה", חייכה אילנה, שנראתה מותשת וסחוטה לגמרי.
"הם רוצים להתחתן", לחשה דינה.
"אימא יודעת?" תמהה אילנה.
"עוד לא. דיברו בינתיים רק אתי ועם חנה".
"היא בהריון?"
"לא. זה לא דחוף".
"בואו נעלה. בין כה וכה, נצטרך לישון אצלם".
"צריך לנסוע אל הקבר", אמרתי.
אילנה הביטה בי, ושאלה, "למה?"
"הוא צריך לדעת, שהמג"ד איננו".
תמכה בי עד שעצרתי ליד קברו. חלצתי את הפקק, ואילנה לקחה אותו ממני, והניחה בתיקה.
"המפקד איננו. באתי ארצה לקבור אותו", אמרתי, "שומע? הרגו אותו כמו שהרגו אותך. עכשיו אנחנו לבד, רק שנינו ...".
אילנה בכתה, ואני בכיתי. לגמתי מהבקבוק.
"צריך לשתות גם בשבילו ... אסור לוותר".
שמעתי רעש של מסוק, וחיפשתי מאיפה בא. הבטתי אל השמש, ומבעד לברושים ראיתי את המסוק נע במהירות. רציתי להתכופף, כדי שלא יפגע בי, אבל החלטתי לא לוותר לו. נותרתי זקוף. מבעד לדמעות ראיתי אותו ממשיך מזרחה, חולף על פני הצומת, ומתרחק.
"עכשיו אבוא אליך במקומו. אל תבוא אליי! אל תבוא! שמעת? אבוא, ונדבר ... אבוא, נשתה ... ונדבר. תראה, רק אחזור ארצה, ונשוחח. יש לנו על מה לדבר ... המון דברים".
עוד מסוק כבד חלף מעל בית-העלמין בדרכו מזרחה. אילנה אמרה, שהתפלאה, שלא זזתי כלל.
"זה היה 'יסעור' – כמו המסוק, שלא פינה אותו", אמרתי.
"עדיין מכיר אותם?"
"לא אשכח".

לפני השינה, שחררתי את האנשים הקטנים, שהצמידו את התריסים אל הקיר. מילדותי אהבתי את האנשים הקטנים הללו, הצטערתי, שבטלו מן העולם – עד שבשיפוץ גיליתי, שיש אנשים קטנים בדירתי. הברחתי היטב את התריסים. אחר כך סגרתי בכוח רב את החלונות, ובדקתי שוב את נעילתם. צריכים לצבוע אותם כשנשוב ארצה, חשבתי. הסטתי את הווילונות, וכרעתי לאטי תשוש לתוך המיטה. אילנה פתחה את חלוקה, והכניסה אותי לתוכו. הרגשתי את חום שדיה, את בטנה, שטרם חזרה לממדיה, והבעירה את חלציי, ואת שפתיה, שליקקו את צווארי. חיבקה אותי בידיה ובירכיה, ומחצה אותי בכוח רב ובאהבה אין-קץ לתוכה.
"בוא. צריכה אותך".
חשתי את אצבעותיה המשוטטות.
"זה טוב", גנחה, "זה טעם החיים".
כששבנו לטקסס, קבעה המעבדה, שאילנה הרתה שוב, לשמחתה של תאיר.

תאריך:  05/05/2014   |   עודכן:  05/05/2014
אביתר בן-צדף
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
התפתחויות נוספות   /  חגים ומועדים
ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, 66 אחרי שקיבלנו מדינה משלנו, הציבור בישראל והעם היהודי בעולם כולו מתייחדים עם זכרם של לזכרם של 23,169 חללי מערכות ישראל מאז 1860. ב-1991 פורסם מחקרו של עמנואל סיון, דור תש"ח: מיתוס, דיוקן וזיכרון/ (הוצאת משרד הביטחון). הוא היה אז בין הראשונים ששאלו שאלות כמו: כמה מיתוסים נקשרו במחיר הדמים שגבתה מלחמה השחרור.
05/05/2014  |  תרצה הכטר  |   מאמרים
נשיא המדינה שמעון פרס נשא את הנאום המרכזי בפתיחת אירועי יום הזיכרון לחללי צה"ל וחללי פעולות האיבה, בטקס שהתקיים ברחבת הכותל בהשתתפות הרמטכ"ל, מפקדי צה"ל והמשפחות השכולות. בפתח נאומו אמר פרס כי "לפני 67 שנים החליט האו"ם על הקמתה של מדינה יהודית. אבל לא ההכרזה היא שהקימה את המדינה המופלאה הזו. היא קמה בדם בניה, בזיעת חלוציה בחזון נביאיה. ישראל כיום היא מדינה חזקה. נס בעיני היהודים, פלא בעיני הגויים. אנו, הישראלים, איננו ככל האדם. כבר שנות דור שהעצב אינו מרפה גם לעת שמחה. השמחה שלנו תמיד חסרה. עננה של עצב עוטפת אותנו. היא חבויה עמוק, אך ניבטת מתוך עינינו".
04/05/2014  |  עידן יוסף  |   חדשות
ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר כי ביום הזה העם כולו מתייחד עם גיבורי האומה, חללי מערכות ישראל. הם באים מכל חלקי העם ומכל חלקי האומה בישראל. בטקס זיכרון (יום א', 4.5.14) ביד לבנים, אמר ראש הממשלה כי "האמת הפשוטה והבאמת תמציתית היא זאת: לא היינו כאן אלמלא קורבנם. לא היינו כאן אלמלא נכונותם למסור את נפשם כדי שנהיה כאן".
04/05/2014  |  עידן יוסף  |   חדשות
ביום העצמאות ה-66 של מדינת ישראל יונפו קצת יותר ממיליון דגלים, מסוגים וגדלים שונים, באורך מצטבר של 880 אלף מטר רבוע, בהיקף מכירות של כ-10 מיליוני שקלים.
04/05/2014  |  מחלקה ראשונה  |   חדשות
אינני בוכה אף פעם (כמעט). הערב,
04/05/2014  |  שמואל גורדון  |   שירים
רשימות נוספות   /   חגים ומועדים  
טקסי זיכרון יתקיימו ב-274 בתי העלמין הקיבוציים  /  עופר נוימן
ישראל חוגגת 66 עם 8.2 מיליון תושבים  /  מחלקה ראשונה
קק"ל נערכת ליותר ממיליון חוגגים  /  יפעת גדות
פרחים לחיילים חיים  /  דפנה כצנלסון בנק
קידוש "השם"  /  משה קופרברג
יום העצמאות  /  יוסף קנדלקר
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
איתמר לוין
איתמר לוין
עם חיוך תמידי והמון סבלנות ואנושיות, חוי טוקר מנהלת בנינוחות דיוני חדלות פרעון - אם כי לעיתים תכונות אלו גורמות לה לאפשר לעורכי דין להאריך מדי ואף לנהל שיחות ממש מתחת לדוכן
רבקה שפק-ליסק
רבקה שפק-ליסק
היהודים היוו רוב בעיר למעלה מ-1,000 שנים מהמאה ה-10 לפנה"ס עד 70 לספירה ומ-1850 עד היום - בסה"כ 1188 שנים
יורם אטינגר
יורם אטינגר
ב-2024 יש 69% רוב יהודי בשטח המשולב של יהודה, שומרון ו"הקו הירוק" - לעומת 39% מיעוט ב-1947 ו-9% ב-1900 - הנהנה מרוח גבית של שיעור פריון ומאזן-הגירה-חיובי    אין פצצת זמן דמוגרפית ער...
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il