עמוס עוז - ציונות מתאחרת

בשנת 1970 פרסם עמוס עוז (מאז הפך להיות הדיו-נון של המדינה) ב'קשת' של אהרון אמיר סיפור קצר בשם 'אהבה מאוחרת'. זהו מונולוג ארוך למדי של בולשביק לשעבר שרגא אונגר. אונגר הקשיש מגדיר את עצמו בפתיחה: אני הנני מרצה זקן, גם נלעג, גם מיותר לגמרי... וכדי להדגיש את הדברים הוא מוסיף באותו משפט – 'מיותר ממש, מיותר מכל וכל ועל-פי כל בחינה שהיא'.

ממש מיותר להוסיף עוד מלה נחפזת. באותה חוברת סתיו תשל"א מופיע (ללא קשר נראה לעין) סיפור של מי שעתיד להתפרסם כרב-מג בתי דין, עמוס סופרלטיבים, אביגדור פלדמן. שם הסיפור שלו, 'האהבה הגדולה'. כמובן שגם פה (ללא קשר נראה לעין) -
מדובר בשנאה.

שרגא אונגר נולד ברוסיה, קודם כל היה רבולוציונר אמיתי, סגן קומיסר היה אצלם בשנת התשע-עשרה, יושב-ראש מחוזי, מזכיר הרובע. בשנת 21 הגיע למדרגה של ממונה על המיסטקום. הוא אפילו עם זינובייב (אחד הרוצחים המכובדים של הקומוניזם שאפפו את לנין והתעופפו בימיו של סטאלין) שלוש-ארבע שעות פעם באופן אישי ישב, גם שתו יחדיו, התבדחו. כלומר, מודה, אונגר, אני את הבולשביקים מכיר על-פה. אונגר נעשה סוציאל-ציוני, כדבריו. אונגר נולד שם אבל הגיע לתל אביב ונעשה מרצה-משוטט מטעם הוועד הפועל, איש תרבות. מהיכרותנו האינטימית, לאורך השנים הארוכות, עם פקידי ההסתדרות בוועד הפועל קשה להחליט מה היה אונגר יותר מכל, מרצה או משוטט.

המונולוג נשמע די משעמם ונסב על תיאורו הגופני של האיש המזדקן בבדידותו בדירה עממית בשיכון הפעילים שקירותיה נסדקים או נרקבים או גם יחד. גם מערכת הביוב לא משהו. כמו-כן, הוא אומר, השיניים נרקבות בחוזקה. או לא השיניים כי אם החניכיים... ריח לא טוב נודף מפיו. אנשים אינם מצליחים, אינם מתאמצים כלל, להסתיר מפני את בחילתם. הלא גם בי עצמי בחילה מתעוררת, הוא מודה. היום זה יכול להישמע כמו סיפור שיגרתי על מר גורלו של ניצול שואה ממוצע קומה. עדין נותרו בינינו ניצולי שואה אבל אותם בולשביקים אדוקים שהגיעו לארץ והפכו עצמם לסוציאל-ציוניים והקימו אגב כך את המדינה – כבר נעלמו מן העולם. גם הקומוניזם נעלם איתם וברית המועצות שחיסלה בתוכה מעמד אחרי מעמד – כבר איננה. אנכרוניזם לתפארת. אז את מי מספיד פה הסופר עמוס עוז, את הבולשביק או את הציוני התל אביבי? את מי הוא מגחיך? משהו נוסף. בפתיחת פרק ב' מודיע לנו אונגר: מבקשים להיפטר ממני. בקיצור, הטענה נגדו, לדבריו: רק בני-אדם זריזים ופראקטיים עד מאוד אולי מסוגלים עדין לקשור אלינו את הנוער החדש...

תחשבו על זה, המהפך בדרך ומפא"י (או המערך) עומדת לחטוף חוקן, להיעלם מכל משרדי הממשלה בעוד כמה שנים. בשנת 1970 המצב בארץ בכלל לא פשוט. על פני השטח נראה שאנחנו הישראלים שולטים במצב. הדי ההתפוצצויות של ששת הימים עדין נשמעים באוויר ואיש אינו לוקח ברצינות את מנהיגי מצרים וסוריה. עבד אל נאצר ילך לעולמו בספטמבר אחרי שהמתין והמתין לרבין גם על הגדה המערבית של תעלת סואץ. מלחמת ההתשה מתישה ואין הכרעה. בחזית המצרית צברנו 367 הרוגים (יותר מאחד ליום) ואלף פצועים מאז החלה המערכה על הגדה המצרית במרץ 69. מלחמה זו תסתיים באוגוסט 70. האם נאצר חש כי תש כוחו? ממול ניצב משה דיין שכבר יעץ לגולדה בעבר לסגת מהגדה. רבים במטכ"ל סבורים שהוא צודק.

מי הם הראשונים?

הפצצות העומק במצרים בתגובה לפעילות המצרית על התעלה הביאו את נאצר לעוד עסקת נשק עם הסובייטים. הרוסים מביאים טייסות משלהם כדי להגן על העורף המצרי וסוללות טילים שישנו את פני המערכה ויקיזו שפע של דם ביום כיפור 73. כן, בלענו גם צפרדע ענקית. זהו הרקע לסיפורו של עוז אודות אונגר שלו, הציוני המתפורר ונרקב. גם אונגר מבין שיש נוכחות סובייטית מתגברת על התעלה, ברחבי מצרים ובמרחבי הים התיכון. הנושא הקבוע שלו: מזימת הבולשביקים להכחיד תחילה את העם היהודי על-מנת לפורר אחר כך את העולם כולו. זהו ניסוחו של עמוס עוז בפי הציוני המזדקן. אונגר מחזיק בידיו הוכחות שאותן לא יציג בפומבי אלא יביא באופן אישי בפני משה דיין. בחורף שעבר כתב אונגר מכתב אישי מפורט למשה דיין כדי להביאו בחוזקה לידי ראייה פנימית בהירה. תשובה לא קיבל. בינתיים הוא קורא עיתונים המצטברים בכל הבית וסביב מיטתו (הנה מיטתו של שלמה - שיר השירים) צבא שלם של עיתונים ישנים. עולה בו מחשבה לערום את העיתונים בערימות, לקשור אותם היטב בחבלים ולהמתין לאיזה נערים מן הצופים אשר תפקידם לבוא ולאסוף מידיו את האוצרות הללו. והרי שטות, הוא מוסיף, נערים כאלה כלל וכלל אינם באים. צוחק הנוער החדש, בבילויים מבלה, מה לו ולעיתונים הישנים. במקום אחר כותב עוז ואומר אונגר, הנוער החדש זורם על-פי ריתמוס אחר. רץ ומרקד הנוער החדש, במשחקים משחק, הלא אנחנו בכל מאודנו ביקשו להצמיח לנו בארץ ישראל דור פשוט וחזק. כביכול, איזו עקמומיות - שבנפש (תראו באיזו עדינות נפש עוטף עוז את שנאת היהודים של הציונות) התאווינו לישר בבת-אחת. ובכן, שואל אני, מה זכות יש לנו להירתע פתאום לאחורינו למראה מוז'יק יהודי.(עברית: מזיק. בפועל, הנוער הזה שרוע במוצבים על גדת התעלה ובתעלות רמת הגולן). יש לו גם הרגל אחר. בלילות הוא שוכב במיטתו (הנה מיטתו...) ו'קורא בכתביהם של הראשונים'. מי הם 'הראשונים' בסיפור העמוס הזה? אם תפתחו גוגל תמצאו מיד שהראשונים הם הרי"ף, רש"י, הרמב"ם, הרמב"ן וכדומה. כן, כמה יהודים מוזרים שהטביעו חותם עמוק ולצמיתות על ההוויה היהודית שהציונות ניסתה בכל כוחה להעלים. אצל עוז הראשונים הם ה'אנשים מופלאים היו אבותיה של תנועת-העבודה העברית'. והוא מוסיף במיטת שלמה שלו: 'אילו הקפדנו כולנו מאוד ללכת לאור חזונם אפשר חוסכים היינו מעצמנו משהו מן האסון המתרגש לבוא. מראש הוזהרנו על-ידי אבות התנועה, אבל אנחנו היינו חירשים'. אתה עשוי לשאול את עצמך: מה הוזהרנו, להקים מדינה דו-לאומית? לא להקים מדינה יהודית משלנו? הרי הרוסים בעצמם תמכו בחלוקת הארץ ובהקמת מדינה ליהודים... זה מסתבך גם פה.

החברה ליובה

אונגר מחליט לבקר את החברה ליובה כגנובסקיה (כגן היה סגנו היהודי של סטאלין ונושא כליו הרצחניים הנאמן ביותר. סטלין מת לפניו). הוא מסביר, יחד הופענו היא ואני בכל קצות הארץ. היא קראה תעודות, אני נאמתי, היא זימרה, אני סיכמתי. אחרי שנים אירע שקולה של ליובה נסדק ונהרס. פינו לה איזו משרה במועצת הפועלות. מאז נסע אונגר לבדו. שנים לא פגש את ליובה ועתה דומה שברצונו לברר אצלה האם דעתו נטרפת והולכת. לאחר שכתב מכתב למשה דיין ולא נענה גומלת בקרבו של אונגר ההחלטה לחפש ולמצוא את ליובה. עליו לראות אותה, הוא אומר. אולי דבר מה ידוע לה. אולי היא מחזיקה בלי משים באיזה מפתח קטן. כשהוא מגיע לביתה הוא מוצא בתוכו גם את האדון בעל ביטוי-פנים לועזי, אדון בחליפה ובעניבה - אדון הוגו, בן זוגה של ליובה. להוגו אין מעמד ובקושי עורכת ליובה היכרות בין אונגר ובעלה. הוא איזה פרופסור-גרפולוג מבוקרשט, בן העלייה החדשה, בעוד שרגא אונגר לדבריה, הינו מראשי התנועה וגם איש רוח. מסתבר שהגברת ליובה כבר שלושת רבעי משוגעת ותהליך ההתנקות שלה מן המציאות מוחש בכל רגע שחולף. בעולמה האוויר בחוץ מורעל, הירקות והפירות מורעלים והמים בתל אביב הם תמיסה, הכול כימיקלים כדי להרוג את המיקרובים. הכול קרבון-דיאוקסיד, גזים מלוכלכים, חומצות. זוהמה. גזולין. מאזוט שרוף. יום ולילה שורפים עשן בתל אביב. תסתכל, שרגא, ותראה בעצמך איך גוססים העצים בכל הגנים, בכל השדרות, בכל העיר, אלפי עצים הולכים למות. אזדרכת. פיקוס. ברוש. שקמה... אדים כימיים. אל תוך האוכל שלנו, אל תוך המים שלנו. אל תוך הריאות ומחזור הדם שלנו. גם על התינוקות לא חסים. מרעילים הכול ברעל. תביט בבקשה על הפסנתר, שרגא: אפילו המנענעים השחירו...

האם זו ישראל שהציונים חלמו להקים? מסתבר כי זה אחת עשרה שנה יושבת ליובה מטעם מועצת הפועלות בוועדה למען אוויר נקי ועתה עמוס עוז מפריח פרפרי מוות בתוך עיניה... אונגר אוזר עוז ופותח בדברים נמרצים על סכנת הבולשביקים, על המזימה ההולכת ונחרשת. על ראקיטות בין כוכבים, על הקשר הנרקם נגד עם ישראל. על חורבן הגלקסיה. כשמגיע זמנה של ליובה להתייחס לדבריו היא אומרת בין השאר...ברגלים רמסתם את תל אביב. את כל ארץ ישראל. את החלומות, האידיאה ואת השירים ששרנו. הכול מת, שרגא... כשבעלה הוגו מנסה להתערב בשיחה, היא קוטעת אותו: אתה תדבר כשידברו על בוקרשט. היא פונה לאונגר ומוסיפה, וגם אנחנו כבר בהחלט מחויבים למות. נגמר. כמה טהורים, אתה זוכר שרגא, היו החולות הלבנים סביב-סביב. השמים. הרוח... הוגו מנסה שוב להתערב בשיחה מבוקרשט ואומר, כל יום סנזאציה חדשה... כל יום ניצחונות עצומים, על הסואז-קאנאל, על האינפלציה, על האמבארגו, ניצחונות וניצחונות. הכול שקרים. אי-אפשר כבר לדעת מה להאמין ומה לא להאמין... הגברת שוב קוטעת את דבריו. אתה, הוגו יותר טוב שלא תדבר בכלל. רק אתמול הגיעו ארצה וכבר מדברים ומדברים על כל דבר. שמה, בבוקרשט, שתקת כמו שצריך... לא נשאר מה לומר ואונגר נפרד לשלום מליובה ובעלה, האדון הלועזי. ברחוב הוא מסכם: ובכן, למה אכחיש זאת, אני כביכול תליתי איזו תקווה פנימית בביקורי זה... איזו תקווה, שואל אני. וכי במילים אפשר להשיב. בפינת רחוב בן יהודה ארלוזורוב אני מדבר כך: אבוד, לגמרי אבוד. והרי, מבחינה אוביקטיבית, גם מאוחר מאוד.

משה דיין

ברגע שעמוס עוז מכניס את משה דיין לסיפור מתרחש נס והסיפור קם לחיים. בכל סיפור שלא יהיה - משה דיין הוא פצצת אנרגיה אדירה. גם בחיים. אבל לפני שנתייחס לחלקו בסיפור זה יש לשים לב לקוריוז מינורי שכמעט בלתי נראה לעין. ברשימה קודמת שלי חיברתי בין יבנאל שבה נערך קורס לקצינים מפקדי מחלקות לבין מאסרם של דיין ומ"ב חיילי ההגנה לבין הקישלה בעכו. לסיפור המשוגע הזה אחראית יחידת חיל-ספר ליליפוטית בגודל מבהיל של 11 חיילים שהיו בדרכם לחיפה למשוך משכורות. ביזיון משכר. והנה, גם בסיפור של עמוס עוז מופיעה יבנאל בסיומו של פרק א'. אונגר מתאר את נסיעתו להרצאה וחולף על פני יבנאל: וכך, כשהמנוע מכרסם ומכרסם את דומיית השדות העגומים, אתה הולך ונסגר, עייף, יבנאל בלילה בדרך פתאום נקראת בליבך בשם נובוזיבקוב דווקא. והרי לא נחוץ, כלל וכלל לא נחוץ, לא נחוץ משום בחינה שהיא... גם אונגר, בעזרת עוז, מחבר משום מה בין דיין לבין יבנאל.
גם בציון העיר נובוזיבקוב יש משום עקיצה סמויה. בעיר פעלה ישיבת תומכי תמימים של חב"ד בשנים תרצ"א- תרצ"ד ומנהלה היה רב העיר הרב שלמה יוסף זווין. האם הייתה כוונת הסופר לחבר בין ה'ישיבה' הצבאית של ההגנה ביבנאל לישיבת חב"ד בגולה הדוויה?
משה דיין הוא פלפל כשזה מגיע למספרי סיפורים. הוא אבו-ג'ילדה, פרא אדם, רודף נשים, עתיקות (לא נשים עתיקות, כמובן), חיה פוליטית, רוח חיה ואחת הדמויות המכוננות של ישראל החדשה. באחד הדיונים על גניבת עתיקות סיפר הארכיאולוג פרופסור יגאל ידין בדיחה בנוכחותו של דיין. ישבו 4 פיראטים במערה ושיחקו קלפים. לפתע קם אחד מהם וצעק: מבלי להזכיר שמות, יש פה מישהו שלא מפסיק לרמות. אם הוא לא יפסיק אני מתכוון להוציא לו את העין השנייה...דיין לא היה חסר חוש הומור. כשנעצר פעם ע"י שוטר צבאי בשל נהיגה מופרזת בהיותו אלוף פיקוד הדרום, הוא טען: יש לי עין אחת, אתה רוצה שאסתכל על הספידומטר או על הכביש? הרמטכ"ל (יגאל ידין) פטר אותו מעונש.

מה אז?

בסיפור של עוז דיין הוא שר הצבא – המנהיג הכריזמטי הגדול. בהזיותיו של אונגר הוא מוליך את צבא הגיבורים של ישראל על שדרות הטנקים הארוכות למלחמה בעריץ הגרמני שהתפשט בכל אירופה. הנה הם מפצחים במטחי אש שיירות נאציות ארוכות, קווי חפירות, מבצרים עגומים. סערת-חורבן גועשת נעה על פני פולין ואין בעולם כוח היכול לעצור בה. איזה זעם יהודי משוריין שוטף את אדמת הסלאבים...ולפנות בוקר, במהלומת-פתע, מבקיעים דרכם אל פרוורי ורשה הנדהמת. שרידי גייסות גרמניים באימת-מוות נפוצים לכל רוח, ואז...

אחרוני היהודים

ובכן, מה אז? שואל הקורא הנלהב ועוצר לרגע כדי לתפוס אוויר. מה יעולל עכשיו הגיבור העברי (חצי עיוור) שלנו? אני מציע לכם לקחת עוד קצת אוויר לפני שאני ממשיך בתיאורו של עמוס עוז בפי אונגר הפיתום. ואז, אשדות-האש האלה מתפרצים פתאום פנימה אל תוך הגיטו הנצור. לרעם השרשראות מגיחים מתוך הכוכים ומתוך תעלות הביוב אחרוני המגינים היהודיים, נערים מתמוטטים, טרופי ייאוש, המומים, בידיהם לופתים את שארית נשקם הדל, עומדים נלחצים אל הקיר ועיניהם קרועות לרווחה...

וואלה! למה להמתין עד שיושבי הגיטו יושמדו כמעט כולם? למה להשתהות עד שיוותרו רק אחרוני המגינים הנצמדים אל הקיר? קיר, כתבת – לא קירות. מה אורכו של הקיר הזה? למה לא להושיע את כל היהודים בגיטו מבעוד מועד? יש יותר מדי יהודים בארץ ישראל? חסרים סרטיפיקאטים?

רועמים מזרחה

אחר כך, ממשיך דמיונו של אונגר לרוץ, במהירות הבזק, סובבים הטנקים ופונים, רועמים, מזרחה... בזעף ניחר הם מבערים את כל גדודי הפורעים בדרך, פולנים, ליטאים, אוקראינים... בלי להיעצר... צליפת שוט אדירה לכל רוחב הארצות הסלאביות המקוללות. אני רואה את רעידת הארץ. אני רואה מרחבי שלגים משתטחים ומשתטחים דומם, בהכנעה, תחת כפות-ברזל. זעם היהודים על פני כל הארץ. צבאות אדומים מובסים... נופלת רוסיה כולה עיר אחרי עיר...ארמיות אדומות הולכות וניגפות להן בזו אחרי זו. הסובייט העליון עצמו קם ונמלט באי סדר מזרחה...קייב, חארקוב, אגן הדנייפר. רוסטוב. הכול היה למרמס. נקמת היהודים גועשת.
עכשיו זה בא. במילה אחת: קישינוב. עוז מכניס גם את ביאליק לסיפור שלו. בקישינוב עוצר לרגע המצביא דיין בבגדי קרב מאובקים לגופו...מקבל את כתב הכניעה מידי הגנרל-גוברנאטור של קישינוב. מצלצלים-מצלצלים בחוזקה פעמוני כל הכנסיות.
מר עוז, למקרא הסיום המפתיע, תרשה לי, בבקשה, כמה שאלות מנומסות?

מה קורה בסיפור שלך – דווקא אנחנו אלה שמחליפים את הצבא הגרמני ומסתערים על מוסקבה, לנינגרד וסטלינגרד?

האם זו שאיפתך הנסתרת שישראל הגרוטסקית (כפי שמופיעה בסיפורך) תצא למלחמה ברוסים על התעלה ותישחק?

לטובת מי זנחת את מחנות ההשמדה? האם שכחת אותם? מדוע להסתער על הצבא האדום דווקא ולא לרוץ ולשחרר את היהודים שניצודו כמו קופים בכל רחבי אירופה והם מוסעים אל הכבשנים הבוערים יומם ולילה? מה, יש לנו יותר מדי יהודים בארץ?

עד כדי כך מאסה הציונות שלך ביהודים או שהשמועה על השילומים טרם עשתה לה כנפיים?