החלטתו של בית המשפט העליון (כב' השופטת,
אסתר חיות) שלא להיעתר לבקשתה של
אורלי אינס לא לפרסם הליכים משפטיים שמנהלת היא בתביעת הדיבה שהגישה היא נגד כלי תקשורת מודפסים ואלקטרונים שונים, מעוררת מחדש את שאלת איסור הפרסום של הליכים משפטיים המתבררים בבתי-משפט.
כעיקרון, שיטת המשפט בישראל מצדדת בחופש הפרסום. לכן - למעט במקרים מיוחדים - חשוף כל תובע וכל נתבע לכך, כי כתב-התביעה שהגיש הוא לבית המשפט וגם/או כי כתב-תביעה שהוגש נגדו לבית המשפט יהיה חשוף לעיני כל ויהפוך לנחלת הציבור, באמצעות מי המורשים לכך, קרי ציבור העיתונאים בישראל. הדברים נכונים וישימים אף באשר לכתב-הגנה שמגיש הוא בתביעה שהוגשה נגדו או שהגיש מי שנתבע על-ידו, בכתב-תביעה שהגיש הוא לבית המשפט ואף באשר לכתב-תשובה המוגש, במקרים מסוימים לבית המשפט. כתבי-טענות אלה ושאר הליכים משפטיים באותן תביעות, פתוחים לידיעתו של הציבור ולפרסומם ברבים, באמצעותם של כל מי המורשים לעיין בהם, קרי, ציבור העיתונאי שזו מלאכתם ועיסוקם.
עיקרון העל השולט במערכת המשפט בישראל, הוא עיקרון פומביות הדיון. עיקרון זה קובע, כי ככלל - למעט במקרים חריגים - יכול כל אזרח להיכנס לאולם של כל בית משפט שירצה ולהאזין (בכפוף לתפוסת וקיבולת אותו אולם) לכל משפט בו יחשוק וירצה להאזין לו. על-פי עיקרון פומביות שולט זה, שהוחל בשיטת המשפט בישראל, הרי פתוחים לעין הציבורית כל כתבי בי-דין המוגשים לכל בית משפט בישראל.
לכלל הפומביות הנ"ל קיימים חריגים המתקיימים, בדרך כלל, בהליכים פלילים, בהליכים בבתי-משפט למשפחה, כמו-גם בעניינם של קטינים ובעניינים של חסויים ואחרים שבהם מוציא בית המשפט (אם הדבר אינו קבוע מראש כהוראת קבע בחוק) צו איסור פרסום על כתבי בי-דין המוגשים במסגרתם של הליכים אלה. הליכים לה מתקיימים - במקביל, בדרך כלל - בדלתיים סגורות.
מאחר שעיקרון הפומביות מוחל, ביתר שאת, בהליכים אזרחיים רגילים, הרי כמעט רוב ההליכים האזרחיים, בהם תובעים צדדים איש את רעהו וגם/או נתבעים על-ידי הצד שכנגד, הינם הליכים בהם מוחל, באופן גורף, עיקרון הפומביות. במצב דברים זה, הרי יכול כל מי המורשה לכך, לדעת מה כוללים כתבי-טענות בהליכים אזרחיים (ולעתים אף פליליים) ומה טוענים צדדים זה כלפי זה בכתבי טענות המוחלפים ביניהם. בהליכים פליליים אין קיים מושג של כתב-הגנה ולכן, הפרסום של טענות הנאשמים מושג באמצעות פרסום טענותיהם של הנאשמים המושמעות באולם בית המשפט ובפרוטוקולים, ככל שהם מותרים לפרסום. פרסום זה מתבצע ומושג באמצעות מי המורשים לכך, קרי ציבור עיתונאים המשמשים כ"עין הציבורית" של הציבור וכמי המיישמים עיקרון פומביות הדיון - הלכה למעשה.
מאחר שתביעות דיבה הינן תביעות רגישות מעצם מהותן ומעצם זהות ומיהות הצדדים המעורבים בהליכים משפטיים אלה, הרי כלל המחוקק בתוככי חוק איסור לשון הרע, סעיף המאפשר לבית המשפט פרסום לאסור כלל כתבי-טענות המוגשים בתביעות דיבה, חלק מהם או להוציא צו איסור גורף. כך יכול מי התובע תביעת דיבה או הנתבע בתביעת דיבה למנוע מהציבור פרסום ידיעה וגם/או פרסום ידיעות ברבים בדבר הגשת תביעה על-ידו ונגד מי הוגשה תביעת דיבה זו וגם/או לאסור פרסום מלא או חלקי של כתבי-הטענות שהוגשו ושיוגשו בעתיד, במסגרת תביעת דיבה שכזו, כמו כתבי-הגנה צפויים ומכפישים.
בית המשפט העליון לא קיבל בקשתה של אורלי אינס לאסור פרסום כתבי הטענות בעניינה ובמיוחד לאסור פרסום כתבי-ההגנה שהוגשו בתגובה לתביעת הדיבה שהגישה היא נגד כלי תקשורת שונים. בית המשפט העליון דחה - מנימוקיו הוא, בקשת איסור הפרסום שהגישה לו אורלי אינס. עם זאת, הוא הותיר לה פתח לשוב לבית המשפט המחוזי ולעתור, מחדש, כמו-גם להגיש בקשות איסור פרסום חדשות ודווקניות. בקשות חדשות ודווקניות אלה, אמורות להתבסס, ככל הנראה, על נימוקים שונים מאלה שהעלתה היא בפני בית המשפט המחוזי ובפני בית המשפט העליון ושנדחו, לגופן, בידי שתי ערכאות משפטיות אלה.
