לפני שנגיע לביקורת ולציניות – ואני מבטיח לכם שנגיע אליהן – כמה מילים יסודיות על המסע הרוחני-תפיסתי העצום שעבר הוותיקן מאז הקמתה של מדינת ישראל. בלא המסע הזה, לא היו יכולים לצאת לפועל ביקוריהם של 3.5 אפיפיורים בישראל (אני מבטיח גם להסביר מה פשר החצי).

תפיסת היסוד – הדוֹגמה – של הנצרות אומרת כך: עם ישראל לא הכיר בבן האלוהים, לכן איבד את מעמדו כעם הנבחר ואת חסד האל, וזו הסיבה לכך שנגזר עליו להיות מעונה לדורי דורות. זה עבד מצוין עד 1948, וגם מסביר חלק משמעותי מהפוגרומים הקדומים והאנטישמיות המודרנית. אבל ב-1948 הקים העם היהודי מדינה, וב-66 השנים שחלפו היא הפכה לעובדה קיימת, חזקה, מצליחה ואף מושא לקנאה בלא מעט תחומים.

זה יוצר לנצרות בעיה קשה ביותר: האם האל אכן הסיר את חסדו מעם ישראל? או שמא הוא הסיר והחזיר? ואולי הוא מעולם לא הסיר? מה המשמעות של ההתחדשות הלאומית של העם היהודי? האם הוא לא בגד בבן האלוהים? ואם זה כך – האם יש בכלל בסיס לקיומה של הנצרות? הבעיה הזאת היא-היא שעמדה בשורש יחסו החמקני של הוותיקן לישראל במשך עשרות שנים. היא-היא שהביאה לכך שהאפיפיור פאולוס השישי ביקר בישראל ב-1964 למשך חצי יום בלבד ונמנע מלהזכיר אותה בשמה (זהו "חצי הביקור").

היה צורך בעשרות שנים של התחבטויות ובשינוי איטי והדרגתי, עד שהוותיקן מסוגל היה להשלים עם קיומה של ישראל. במובן זה, ביקורו של פרנסיקוס – כמו ביקוריהם של יוחנן פאולוס השני ושל בנדיקטוס ה-16 – הוא נקודת ציון משמעותית מאוד. זוהי הכרה בכך שהיהדות שוב אינה דת מוכה ומושפלת. מבחינת היחס ליהדות ולישראל ברחבי העולם הנוצרי, זהו מסר חשוב מאוד – גם אם השפעתו המעשית לא תמיד ניכרת לעין.

אחרי שאמרנו את זה, נזכיר את העובדה שחשפנו כאן בתחילת השבוע: הוותיקן אינו כולל בלו"ז הרשמי של הביקור בישראל את שלושת המרכיבים בעלי המשמעות המדינית הגדולה ביותר – הכותל המערבי, קבר הרצל והפגישה עם בנימין נתניהו. זה לא שהאירועים הללו יתקיימו בסתר, אך דומה שהוותיקן מנסה לרמוז שהם פחות חשובים ופחות ראויים לציון. הוותיקן מסוגל לבלוע את קיומה של ישראל, אך עדיין קשה לו ליהנות מזה ובוודאי שקשה לו להראות זאת לעולם.

בלי לשים לב, הוותיקן מחזק את הטענה לפיה ירדן היא בעצם המדינה הפלשתינית. הכיצד? ובכן, באופן רשמי מדבר הכס הקדוש על ביקור ב-Holy Land (בלי שום רמז לפרשה מסוימת). היום הראשון של הביקור הוא בירדן. מסקנה: מבחינת הוותיקן, ירדן היא חלק מהארץ הקדושה. וזה כמובן נכון מבחינה היסטורית: הממלכה ההאשמית נוצרה בצורה מלאכותית כאשר בשנת 1921 העניקה בריטניה למלך עבדאללה את עבר הירדן המזרחי, אותו פיצלה מהארץ עליה קיבלה את המנדט כדי להקים בית לאומי לעם היהודי.

פרנסיסקוס יבקר את הרב דוד לאו ואת הרב יצחק יוסף בלשכותיהם בהיכל שלמה. מה שנראה טבעי ומובן מאליו ב-2014, ממש לא היה כזה לפני 50 שנה. אז הודיע הרב הראשי, הרב יצחק נסים, שאין בכוונתו להשתתף בקבלת הפנים לפאולוס השישי במעבר מגידו, דרכו נכנס מירדן לישראל. אם הוא רוצה לבקר אותי, ייכבד ויבוא אלי – אמר הרב. הפוליטיקאים והדיפלומטים סערו, נבהלו, תקפו, התחננו: הוותיקן ייפגע, תהיה תקרית בינלאומית, יתחוללו פוגרומים. אבל הרב נסים עמד על דעתו, ויותר מכך – על כבודה של היהדות.

אני רק מהרהר מה היה קורה אם התקדים היה צריך להיקבע היום, בידי רבנים שאיך נאמר בעדינות – הרבה פחות עצמאים, הרבה פחות גדולים בתורה והרבה פחות תקיפים. למרבה המזל, בעיקר שלנו, הבעיה נפתרה עבורם לפני יובל שנים.

כאשר ביקר בארץ יוחנן פאולוס השני, התקיים דיון ער למדי בשאלה האם הוא יתנצל על השואה. כמי שהיה כומר צעיר בפולין באותן שנים ואף סייע בעצמו להצלת יהודים, הציפייה הייתה שיוחנן פאולוס יאמר בצורה ברורה: הכנסייה חטאה בשתיקתה בשואה (ועל זה נדבר בקטע הבא), הכנסייה חטאה באלפי שנים של שנאת יהדות ויהודים. אבל זה לא קרה.

האמת היא, שבקשת הסליחה של האפיפיור לא ממש מזיזה לי. היא לא תחזיר לחיים אף לא ילד יהודי אחד. היא צריכה להזיז הרבה יותר לאפיפיור עצמו ולכל המאמינים מאותו דרג ומטה. הרמב"ם – להבדיל – אומר בהלכות תשובה, שהצעד הראשון לתיקון החטא הוא הכרה בקיומו. וזה ברור לחלוטין: אם האדם מסרב להודות באשמתו, ודאי שהוא לא יימנע מלחזור עליו. אם הכנסייה אינה מבינה, או אינה מצהירה, שזהו עוול מוסרי מאין כמותו לשתוק מול רצח עם – יהיו דתו וגזעו אשר יהיו – היא תחזור שוב על העוול הזה.

העם היהודי כבר יודע מזמן, שהוא יכול לסמוך בעיקר על עצמו. בשביל זה הקמנו את מדינת ישראל, שהיא הערובה הטובה ביותר למניעת הישנותה של השואה. את הכוח המוסרי של הכנסייה והעומד בראשה צריכים עמים נרדפים ברחבי העולם, שאין להם מולדת או שהם נטבחים בידי שכניהם. פרנסיסקוס אינו צריך להסתכל לנו בעיניים אלא לעצמו בראי.

המחווה המשמעותית ביותר שיכול פרנסיסקוס לעשות כיום לעם היהודי היא להודיע על הפסקת תהליך הפיכתו של פיוס ה-12 לקדוש. האפיפיור הפרו-נאצי הזה, שלא אמר מילה וחצי מילה כאשר 6 מיליון יהודים נטבחו, היה גם מי שסירב בתוקף להורות למנזרים ולכמרים להשיב ילדים יהודים לחיק עמם. אם את שתיקתו בשואה עוד ניתן לתרץ, ולו בדוחק, כשיקול דיפלומטי שנועד להגן על הכנסייה – התנהגותו אחריה מלמדת על רצון ליהנות מפירותיו של רצח העם היהודי, בדמות העברת היתומים על דתם.

אם פרנסיסקוס בכל זאת רוצה להנציח את פיוס ה-12, יש לי רעיון בשבילו. אפשר לקרוא את שמו על מוסד נוצרי חשוב ועתיק יומין, השוכן באזור יפהפה בואכה ירושלים: מנזר השתקנים.