מסע הצלב העשירי

תשעה מסעי צלב אירגנו האפיפיורים הנוצריים בין המאות ה-11 ל-13, על-מנת לשחרר את ירושלים מידי הכופרים הלא-נוצריים. בשבוע הבא, 800 שנה לאחר אחרון מסעי הצלב, יפתח כאן מסע הצלב העשירי, דווקא בשבוע בו נחגוג את יום שיחרור ירושלים.

בניגוד לתשעת קודמיו, מסע הצלב העשירי, בראשותו של האפיפיור פרנציסקוס, לא יכלול צלבנים אחוזי טירוף קדוש, דוהרים על סוסים רושפי אש, וחמושים בחליפות שיריון, רמחים ומגינים; וגם לא יכלול, השבח לאל, את המנהג הנוצרי העתיק, לטבוח ללא רחם אלפים ורבבות של יהודים חסרי ישע, כפי שנהגו הצלבנים בקהילות אשכנז, שלזכר קרבנותיו אנו מתפללים עד עצם היום הזה בשבתות השנה: "אב הרחמים שוכן מרומים... הוא יפקוד ברחמים החסידים הישרים והתמימים, קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם"...

הפעם, בניגוד לעבר, מסע הצלב נעשה בכלים הרבה יותר סטריליים, דיפלומטים. התנאים והסביבה השתנו. אבל לא היעדים, אם להתייחס ברצינות לפירסומים שמקורם בוותיקן, ולפיהם אמור היה האפיפיור האורח, 'לשחרר' את הקומה השנייה באתר קבר דוד המלך בהר ציון, ולהקים שם, ממש מעל ציוּן קבר דוד, כנסייה נוצרית, בתואנה שזהו חדר הסעודה האחרונה של משיחם. משרד החוץ בירושלים אומנם הכחיש השבוע כי קיימת כוונה כזו בישראל, אולם נמנע מלהתייחס לנושא עד עכשיו, מה שמעלה את החשד שהיו דברים בגו ושהלחצים מבית, לרבות הפגנות והתערבות אישי ציבור, הניעו את ישראל מלוותר על חדר הסעודה האחרונה.

אגב, כאן המקום לציין שלאולם שבקומה העליונה של מבנה קבר דוד המלך, אין שום קשר היסטורי אמיתי לסיפור הסעודה האחרונה, שעל-פי המסורת הנוצרית התייחס לפני אלפיים שנה. זאת משום שברור לחלוטין שהמבנה הסוכך על קבר דוד נבנה רק במאה ה-13.

מצד שני, מאימתי מניחים בני אדם לעובדות לבלבל אותם? האם העובדה שעם פלשתיני לא היה כאן מעולם והכל בגדר המצאה של הזמן האחרון, מונעת מיוני השמאל הציוני, דוגמת לבני ונתניהו, לקדם את 'זכות" של 'העם הפלשתיני' המומצא למדינה פלשתינית?

הרב שמסמיך 'רבניות'

החששות שמא תהפוך הקומה העליונה מעל למצבה המיוחסת לקבר דוד, לאתר פולחן כנסייתי, עם צלבים ופסלים ודמויות הצלוב, ושאר אביזרייהו דעבודה זרה, הניעו רבים בישראל, בני חוגים וזרמים שונים, להתייחס לביקור האפיפיור בשבוע הבא כאל מסע צלב עשירי שנועד לשחרר, שוב, עוד פיסת ירושלים, והפעם מידי הכופרים היהודים. הממשלה אומנם הכחישה הכל מכל כל, אבל כיצד ניתן להסביר שבפרסום רשמי של הוותיקן, לפני חודשים אחדים, נטען כי "בדעת ממשלת ישראל לאשר העברת חדר הסעודה האחרונה לידי הוותיקן"?

והתהייה אינה מופרכת כלל, על-רקע מעשה נפשע שנעשה בדיוק לפני 47 שנה בדיוק, ביוזמתו המופקרת וחסרת האחריות של שר הביטחון דאז משה דיין, להזעיק אליו זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים ושיחרור הר-הבית את ראשי הווקף האיסלאמיסטי, ולמסור לידיהם את המפתחות ואת השליטה בהר-הבית. כבר היו דברים מעולם, וטוב אפוא שקמה צעקה כנגד ההתפרקות הנדל"ניסטית, אם הייתה כוונה כזו, בהר ציון.

רמאללה תחילה

אז נכון אמנם, שהאפיפיור הנוכחי, בניגוד לוואקף, ובניגוד לרבים מקודמיו, אינו נחשד בעויינות לעם ישראל. הוא אפילו נתפס כידידותי. כך למשל הוא דאג – כדי להפגין את רצונו הטוב כלפי העם היושב בציון – לצרף לפמלייתו את הרב (הקונסרבטיבי) אברהם סקורקה, דיקן הסמינר לרבנים של אמריקה הלטינית (שמסמיך גם 'רבניות'). אבל לך תסביר ל'פופ', שצירופו למסע של רב שבקהילתו מלווים את התפילה בשבתות בעוגב והישיבה בתפילות הנערכות בה, מעורבת מלכתחילה, אינו תורם בדיוק להגברת ההבנות עם מרבית אזרחי המדינה היהודית.

האפיפיור הנוכחי מנסה למחוק את התדמית הנוראה שדבקה במרבית קודמיו. הוא מדבר בשפת הרחמים והחסד, מנסה להוכיח את רצונו הטוב בנכונותו להטריח עצמו, אישית, אל הרבנים הראשיים שימתינו לו בהיכל שלמה, וכן יבקר בהר הרצל וביד ושם. אבל בין השיטין בדבריו מבצבצים רמזים מדאיגים. למשל הצהרתו כי המסר שבפיו בבואו לארץ הקודש הוא הזדהות עם "הנרצחים והנרדפים" (אמירה שיכולה להתפרש כתמיכה ביהודים, אך מתפרשת בשפת הקודים כתמיכה בפלשתינים); או החלטתו לבקר תחילה ברמאללה הפלשתינית, ורק משם להגיע במסוק לשער הכניסה הרשמי של המדינה היהודית (שעצם קיומה מרסק את היסוד העיקרי באמונה הנוצרית, בדבר היותה של הנצרות יורשת היהדות, שלטענת הנצרות "אין לה עוד תקומה").

העובדה ש'פאפא פרנציסקוס' הביע פומבית עמדה השוללת את האנטישמיות, ראויה למלוא התודה. זה בהחלט חשוב. ומחובתנו, למרות הקודים הנילווים למסע, לנהוג עימו במלוא הכבוד הראוי. אבל עד גבול ברור. לא להתקפל בפני דרישות נדל"ניסטיות של מי שאם ירצה או לא, הוא-הוא יורשם של ראשי המסיתים השפלים והנאלחים לאורך ההיסטוריה, לטבח יהודים תמימים שכל חטאם בנאמנותם לדת משה וישראל.

ערב בואו של האפיפיור, רצוי להיזכר בביקורו הראשון של אפיפיור במדינת ישראל, פאולוס השישי, בינואר 1964, ולהעלות על נס את התייחסותם לביקור של שני אישים חשובים, שקנו אז את עולמם בהתנהגותם היהודית הגאה מול האפיפיור שרמס אז את כבודה של ישראל. פאולוס סירב לכבד את הריבונות הישראלית על מדינת ישראל הקטנה (היה זה לפני ששת הימים, כשהמדינה המצומקת נתחמה ב'גבולות אושוויץ'), ודרש שלא להיכנס לתחומה דרך אחת הכניסות הרשמיות, אלא להגיע מבעד למעבר מיוחד שנפרץ לכבודו בקו שביתת הנשק שבין ישראל לממלכה ההאשמית הירדנית, ליד מגידו (שיש לה משמעות כבדה בתיאולוגיה הנוצרית).

הנשיא והרב

שני ישראלים הצילו אז את כבוד עם ישראל, בסירובם להכפיף ראש בפני ראש הוותיקן, אף שהיה זה ביקור ראשון מסוגו. מהם אחד שהגיע למגידו, ואחד שלא הגיע. נשיא המדינה זלמן שז"ר הגיע במיטב מחלצותיו, וכשלחץ את ידו של האפיפיור, השמיע בפניו את פסוקו המרטיט של הנביא מיכה: "כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱלֹקֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד"; והרב הראשי יצחק נסים, שהיה היחיד שסירב למחול על כבוד הרבנות, והודיע כי אם האפיפיור מעוניין לראותו, כי אז ראוי שיואיל להטריח עצמו ללשכתו בירושלים. אגב, המנהיג היהודי הקודם שסירב להכפיף ראש בפני האפיפיור, בביקורו בלשכתו, היה בנימין זאב הרצל.

עם כל הכבוד, כך יש לקבל בישראל את פניו של ראש הכנסיה הקתולית.