במאמרו מציין הראל שלקראת יום העצמאות ה-60 קידמה המנהיגות הצעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית בראשותו מבצע החתמה על מגילת העצמאות, שלמרבה הפתעתו לא זכה לתמיכה גורפת מצד כל חברי הכנסת. זה היה אחד המניעים (אך לא העיקרי) ליזום את הצעת חוק יסוד הלאום שבתחילה הובלה על-ידי ח"כ
אבי דיכטר מקדימה כשעיקרי החוק, הסעיפים העוסקים בהגדרת זהותה של המדינה, הועתקו כמעט מילה במילה ממגילת העצמאות. בהבטחת שוויון זכויות למיעוטים, הנוסח מחייב עוד יותר. הנוסח שקידם דיכטר אמר שכל תושב ישראל, ללא הבדל דת או לאום, יוכל לנצור את תרבותו, מורשתו וזהותו".
הראל נידרש במאמרו ליחסו המשתנה של רה"מ ביבי להצעת החוק ולהתנגדויות שהוא יעורר בעולם.
אולם דומה שהנקודה המעניינת במיוחד הינה העובדה שמגילת העצמאות זוכה לתמיכתו הנלהבת של הראל מחד-גיסא, אבל גם של עמותת "אני ישראלי" הדורשת הכרת המדינה בלאום הישראלי, אחת דתו או מוצאו האתני של האזרח.
ברור לכל בר דעת שהמדובר בשתי תפיסות סותרות זו את זו. מהו ההסבר לכך?
ההסבר לכך מצוי במאמר שפרסם "בכיוונים חדשים", עוזי אורנן, יו"ר עמותת "אני ישראלי", בו הסביר שיש להבחין במגילת העצמאות בין המבוא לבין המסמך המשפטי המחייב, זה הנסב על השוויון שיהיה במדינה. לתפיסתו, מדינת ישראל היא מדינת לאום טריטוריאלית, וגם אזרחיה הערבים נקראים לקחת חלק שווה בהקמתה. זוהי מדינה דמוקרטית באשר ערך השוויון הינו מרכזי בה, והמילה "יהודית" נובעת רק בשל אזכורה בהכרזת החלוקה שדיברה על הקמת שתי מדינות, האחת קרויה "ערבית" והשנייה "יהודית". לדידו של אורנן, מדינה יהודית זו הנה מדינה בעלת תרבות עברית שהרי קודם דובר על ה"ישוב המאורגן" שהיה ישוב עברי, שראה עצמו נבדל מיהודי התפוצות.
מכאן שמסמך אחד ניתן לשתי פרשנויות שונות, וזוהי ללא ספק סוגיה מרתקת.
