גדר חיה

מישהו בדלת. הצרצורים המנומסים לא הצליחו 
להבקיע את הרעש ששרר בתוך הדירה, ורק לאחר שאיבדו סבלנות ונעשו ארוכים ותוקפניים, העירו אותי פתאום ממחשבותי.

גרם לכך החיבור המוחץ, המחריש עולמות, בין שאון פעולתו של שואב האבק ובין הדיסק של נירוונה שהתנגן בבית בקולי קולות. היה אז אמצע נובמבר, צהרי יום שבת, מהבוקר הספקתי לעשות כמה סידורים, וכעת, בסלון, שאבתי את הספות ואת רצפת העץ, ואוזני מלאות בשאגת האוויר החלולה, בהדי המוזיקה.

ודווקא מסך הרעש הזה, המונוטוני, הלבן, השרה עלי איכשהו רוגע. כמה דקות הייתי שקועה באיזו שכחה, דולקת עם צינור היניקה אחרי האבק בשטיח, אחרי שערות החתולים שנתפסו בסיבי האריג, נטולת מחשבות ושלווה מאוד, מרוכזת כל כולי רק בגוונים האדומים-הכחולים האלה, הסמורים, שהולכים ומעמיקים באריג השטיח.

התפכחתי עם האנחה השוקעת של שואב האבק. באותו רגע לחששו צליליו האחרונים של סוף השיר. ובדיוק אז, באותו סדק של שלוש או ארבע שניות לפני שעלו צליליו הראשונים של השיר הבא, עוד הייתי המומה מהדממה, מהריקות המהדהדת באוזני, נשמע פתאום הצרצור החד מהדלת. הייתי כמו חירשת ששב אליה בבת אחת חוש השמיעה, והתקשיתי למצוא מחדש את כושר הדיבור.

"רררקקק", קראתי בגמגום אל עבר הדלת, "רק רגע"

ומיד תיקנתי את עצמי, מציצה בחשד בשעון על הקיר, "ג'אסט א מומנט"

השעה הייתה אחת וחצי בצהריים, אבל על-פי האפרוריות המדכאת ששררה בחוץ היה נדמה שהערב כבר קרוב לרדת. מבעד להבל שהתעבה על החלונות המשקיפים מהקומה השתים עשרה על פינת הרחובות תשע ויוניברסיטי פְּלֵיְס הצטיירו במעורפל בנייניה המהוגנים של השדרה החמישית ורצועה של שמים נמוכים, בוהקים כפלדה, דחוקה מעל לארובות ההסקה המעשנות.

הצרימה הצרודה שבה ופילחה את חלל הדירה וחדלה רגע או שניים אחרי שהשתקתי את המוזיקה, "ואן מיניט פליז"

סקרתי בחטף את דמותי בראי שבכניסה - קוקו עקום, טי שרט וטרנינג מאובקים, נעלי ספורט - ופתחתי בסערה את הדלת.

על הסף עמדו שני גברים כבני ארבעים בחליפות עסקים ובעניבות כהות. הימני, זה שאחז תחת זרועו תיק מסמכים שחור, היה גבוה בראש מהשמאלי, שעמד מולי בעמידת קאובוי לפני שליפה, או כאילו הוא מחזיק באגרופיו ידיות של מזוודות לא נראות. קוצר הרוח שהביע הימני באצבעותיו הגרומות המתופפות על תיק העור השחור, וההקלה שהסתמנה על פניו הבשרניות של הקאובוי, סיפרו על הדקות הארוכות שחיכו השניים האלה מעבר לדלת.

"שלום", אמרתי מופתעת, בלי קול כמעט.

"שלום גברתי. אנחנו מצטערים מאוד על ההפרעה. שמי אייג'נט רוג'רס, וזה השותף שלי, אייג'נט נלסון. אנחנו מהבולשת הפדרלית של ארצות הברית. האם מקובל עלייך שניכנס לכמה דקות ונציג לך מספר שאלות?"

מי שדיבר היה השמאלי, השולף. היה לו גוף עבה ודחוס, שהחליפה נראית קטנה עליו בשתי מידות, ובקולו התגלגל מבטא חלקלק, שמתח את המילים והאריך את סופי ההברות, כאילו הוא לועס בפיו את הלשון. ממוסמרת אל מקומי, לא הצלחתי לעכל את השמות ואת התארים שנקב בהם, וגם את משמעות הדברים שאמר לי הבנתי רק אחרי ששותפו הגבוה, בקוצר רוח מופגן, במבט אפור יבש חסר הבעה, שלח את היד אל כיס פנימי במעיל שלו ושלף משם את מה שעד לאותו רגע ראיתי רק בסרטים ובסדרות מתח בטלוויזיה: תג זיהוי משטרתי מוזהב, תבליטי.

כנראה גמגמתי משהו - בתימהון, במין חרטה, ממצמצת בעיני - ולנוכח התגובה החירשת-אילמת הזאת, ההמומה, הם חשבו שאני מתקשה באנגלית. הגבוה תר במבטו מעל לראש שלי, סייר בחטף בתוך הדירה, והחשד שהתעורר בי לרגע, שהם חושבים שאני רק מנקה כאן, עוזרת הבית, התחזק כשהבריון המשיך, מרים מעט את קולו.

"רק כמה שאלות בבקשה, אנחנו רוצים לשאול אותך כמה שאלות", הוא ביטא את המילים בהדגשה יתרה, כמו שמדברים אל ילד קטן, מגלגל מילה אחר מילה, "זה-בסדר-שניכנס-פנימה?"

המבוכה, אולי גם העלבון, הצרידו אותי. שמעתי את הרעד בקולי מבליט את המבטא: "אפשר לדעת, בבקשה" כחכחתי בגרוני, "אני מצטערת, אבל אפשר לדעת מה הסיבה, בבקשה?"

בעיניו של הקאובוי זיהיתי מעט הקלה. "את תביני בקרוב מאוד", הוא חזר אל נימת דבריו הסמכותית, "זה לא ייקח יותר מכמה דקות, גברתי".

במטבח מזגתי לי כוס מים פושרים ושתיתי בלי אוויר. לא הייתה שום סיבה שאכנס ללחץ, הוויזה שלי הייתה בתוקף, ובכל זאת, העובדה שהם יושבים ומחכים כאן בסלון, מחכים שאצא אליהם כדי להתחיל לחקור אותי, די היה בה להלחיץ. הוצאתי מהארון עוד שתי כוסות והתלבטתי למי להתקשר, אם לאנדרו או לג'וי. שניהם אמריקנים, אזרחים מן השורה, ניו-יורקים ותיקים, ובחרתי באנדרו - הוא חבר שלי עוד מהארץ, מגיל תשע עשרה, ומוטב שיבוא הוא ויעיד שהוא מכיר אותי. ודי היה במאמץ לנסח מה בדיוק אומר לו בטלפון שארגיש שוב צמאה.

עד שחזרתי לסלון הם כבר הורידו משולחן האוכל את הכסאות שהנחתי עליו במהופך והעמידו אותם על הרצפה. הגבוה פשט את המעיל וישב בגבו אל המטבח. את הבריון ראיתי עומד ליד שואב האבק הדומם, סוקר בעיניו את החדר.

"את גרה פה לבד?"

עווית עברה בידי והרעידה את הכוסות על המגש. "כן, זאת דירה של חברים שלי", אמרתי והראיתי בראשי על התצלום של דודי ושרלין מיום החתונה, "הם במזרח הרחוק. בטיול ארוך. אני שומרת להם על הבית ועל החתולים" פראני וזואי לא נראו בסביבה.
מבטו התעכב על צלוחיות המים והאוכל תחת כוננית הספרים. "ומאיפה את מכירה את הזוג הזה?" הוא החזיר את פניו לתצלום, "הם השוכרים או הבעלים?"

"כן, הדירה שלהם", אמרתי, עדיין נטועה במקומי, "את דודי אני מכירה ממזמן, מישראל, הוא חבר ילדות שלי, ואשתו אמריקנית"
הוא המהם משהו ושלח מבט סביבו. "את מישראל?"

"כן, אדוני"

הוא התרחק אל החלונות. הבטתי אחריו עוד רגע, וניצלתי את ההזדמנות כדי להתקרב לשולחן.

"וכמה זמן את גרה פה?" הוא שאל.

"בערך חודשיים," נפטרתי בהקלה מהמגש, "הם אמורים לחזור לקראת האביב" ונזכרתי בצער שנגמרו לי הסיגריות. "אבל יש לי חבר אחר, הוא מכאן", דלקתי בעיני אחרי הטלפון האלחוטי, כבר מוכנה להתקשר אל אנדרו, "אתה יכול לשאול אותו".

"לשאול אותו?"

"לא יודעת", קולי התערער, "עלי"

הוא הפנה לי את הגב ונמשך שוב אל החלון, "בינתיים אין צורך"
"תודה רבה", הפתיע הגבוה בקול עמוק ובהיר, רדיופוני כמעט.
"סליחה?"

"תודה על המים", הוא חייך מעל לבקבוק. שיניו היו מושלמות, סדורות וצחורות כמו בפרסומת לתכשירי הלבנה.

הנהנתי אליו בעצבנות והושטתי את הדרכון שהוצאתי מהארנק, פתוח בעמוד של הוויזה. במטבח, אף שידעתי שהוויזה תקפה לעוד חמישה חודשים, שבתי ווידאתי את התאריכים.

הוא הפך את הדרכון בידו, הציץ חטופות בחזית הכחולה, וחזר אל העמוד הפתוח. "אז את אזרחית מדינת ישראל, מיז בנ-י-מי"

"בנימיני", מיהרתי לסייע בהיגוי הנכון, כאילו זה משנה משהו עכשיו, "ליאת בנימיני"

בעיניו האפורות, הערניות, יכולתי לראות את ההילות השקופות של עדשות המגע, נודדות בין ההבעה המתוחה שעל פני ובין החיוך שנמרח עליהן בתמונת הדרכון.

הוא החווה בידו על הכיסא הסמוך, "שבי, בבקשה"

"כן", מלמלתי, גוררת בצייתנות את המשענת לאחור. רגל הכיסא חרקה על הרצפה, "אני ישראלית"

החקירה באמת ארכה פחות מרבע שעה. את רוב השאלות הציג לי הבריון. מתוך תיק העור הוציא עמיתו הגבוה דפדפת טפסים. סמל עמום של האף־בי־איי כיסה בירוק חיוור את פני כל הגיליון המודפס. בפינה השמאלית העליונה הוא כתב בעט כחול את התאריך. את שמי העתיק מהדרכון באותיות דפוס גדולות, מרווחות. ואחר כך, בשש ספרות דקדקניות, כתב את תאריך יום ההולדת שלי. כתב היד שלו היה נאה, רהוט ומרשים כמו הקול שבקע מגרונו כשביקש ממני לחזור ולומר את כתובתי, את מספר הטלפון כאן ואת שמותיהם של בעלי הדירה. הוא הוסיף ורשם עוד כמה ראשי תיבות לא ברורים, מסמן איקס ועוד איקס במשבצות שבסופי השורות. ואחר כך, כשעבר לגיליון הבא, נשא פתאום את מבטו אלי וסקר את פני.

עיני נרתעו ממנו והושפלו לשולחן. יכולתי לראות שהוא כתב שם BLACK ועוד פעם BLACK - בוודאי צבע השער שלי וצבע עיני - ושאת גון עורי הוא הגדיר DARK OLIVE.

עכשיו הצטרף אלינו הבריון. הוא לקח אליו את הדרכון בלי להפוך אותו ופתח אותו מהסוף, משמאל לימין. אחרי התלבטות קצרה, מדפדף מצד לצד, הפך אותו ונמצאה לו האחיזה הנכונה.

"אני רואה שנולדת בישראל," הוא אמר, "בשנת שבעים ושלוש"

"כן", הזדקפתי אל גב הכיסא.

"זאת אומרת שעכשיו את בת עשרים"

"ותשע"

"נשואה?"

ציפורני אצבעותי כבר התחילו לחפור בעצבנות בתוך כפות הידיים, "לא"

"ילדים?"

קשות ומאוגרפות, תחבתי את ידי עמוק תחת ירכַי, "לא"

"איפה את גרה?"

"בישראל?"

"כן, גברתי, בישראל"

"אה. בתל אביב"

"ובמה את עוסקת?"

חילצתי את הידיים ולגמתי מעט מהמים. "אני סטודנטית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב"

"תואר במה?"

נזכרתי שקודם הוא חשב שאני עוזרת הבית. "השלמתי תואר בספרות אנגלית ובבלשנות. אני מתרגמת עבודות מחקר"

"הו, בלשנות, את מתרגמת," הוא חזר על דברי בפליאה, "זה מסביר את האנגלית המצוינת שלך"

"תודה. אני כאן על מלגה של קרן פוּלְבְּרייט", המשכתי בקול שטוח, ענייני, "הם סידרו לי את הוויזה"

הוא הביט שוב בדרכון. "לכמעט חצי שנה," הוא החווה עליו, "אני באמת רואה שתוקף הוויזה שלך הוא עד מאי אלפיים ושלוש"

"כן", כבשתי את טלטולי הרגל העצבניים מתחת לשולחן והשתוקקתי כל כולי לסיגריה, "עד עשרים במאי",

"מעניין, זה מעניין", הוא אמר אחרי שרוקן מחצית מהכוס, "את מתרגמת מאנגלית לעברית?"

הנהנתי ביובש. והתחרטתי על שבכלל הזכרתי את זה. הרי יכולתי להגיד שאני סטודנטית מישראל ולהסתפק בכך, אבל כנראה היה לי צורך לנופף במשהו, להציל את כבודי בעיניו. "זהו," סיכמתי בחצי פה.

הבעת פניו לא השתנתה. ציפורניו הוורודות תופפו קלות על דופן הזכוכית. "אני מניח שעברית היא שפת האם שלך"

"כן. אה, לא" המשכתי במורת רוח, "הורי מהגרים אירנים, אבל אני ואחותי גדלנו בעברית"

התיפוף פסק, התחלף בהמהום. "מהגרים אירנים?"

"ההורים שלי יהודים מטהרן, הם היגרו לישראל באמצע שנות השישים"

הוא וידא שהשותף שלו רושם את הדברים, ונפנה אלי שוב: "אז שניהם, שני ההורים שלך, יהודים"

שבתי והנהנתי. ולמען הגבוה, שהרים לעברי מבט שואל, חזרתי ואמרתי בקול רם וברור: "נכון"

"זה בהחלט מעניין," המשיך הבריון, מקמט את המצח, "ומישהו מקרובי המשפחה שלך, מישהו מהם עדיין חי באירן?"

"לא," אמרתי, והכיוון החדש שזרמה בו השיחה יצק בי
ביטחון, "כולם היגרו לישראל, הם כולם אזרחי ישראל מאז"

"ואת עצמך, ביקרת באירן בשנים האחרונות?"

"מעולם לא"

"לא נסעת אולי לבקר שם", הוא ניסה שוב, "לטיול שורשים, נגיד?"
"אירן היא לא יעד מומלץ במיוחד, אם אתה מחזיק את זה"

החוויתי בראשי על הדרכון שלי שאחז בידו. "אולי ירשו לי להיכנס, לא בטוח שאוכל לצאת"

התשובה מצאה חן בעיניו. הוא הפנה שמץ חיוך אל הדרכון, ופתח שוב במקום שנעץ את אצבעו. "אז את אומרת שמעולם לא ביקרת" הוא בחן את עמודי החותמות, "באירן"

"נכון"

"אבל לפי מה שאני רואה כאן היו לך בשנים האחרונות לא מעט ביקורים במצרים דווקא"

"כן, אה, בסיני. פעם היינו נוסעים לשם הרבה. אבל בזמן האחרון זה נהיה קצת מסוכן. מסוכן לישראלים, זאת אומרת"

הוא הגיע לסוף הדרכון, וכשראיתי מה הוא מוציא מתוך עטיפת הפלסטיק, עצמתי את עיני. יכולתי לצפות מה עומד לבוא.

"מה זה, בבקשה?"

זה היה אישור היציאה שלי מהארץ, המסמך שטמון שם מאז השחרור, אף על-פי שכבר מזמן אין בו צורך.

"זה מצה"ל," אמרתי, "זה אומר שאני רשאית לצאת ממדינת ישראל כרצוני"

ולפני שימטיר עלי סדרת שאלות נוספת, הקדמתי והסברתי: "השירות הצבאי הוא שירות חובה בישראל. הנשים משרתות שנתיים והגברים שלוש," ולא הסתפקתי בזה אלא המשכתי ואמרתי, כאילו גם על זה עמד לשאול אותי, "אני שירתִּי ביחידה שמטפלת בתנאים הסוציאליים של החיילים, התגייסתי בשנת תשעים והשתחררתי בתשעים ושתיים"

שטף הדיבור הפתאומי, ובייחוד המאמץ שעשיתי בדקות האחרונות לשוות לקולי שוויון נפש וגם איזו קלות דעת משונה - כאילו מרגע לרגע נראה לי המעמד הזה משעשע אפילו - התישו אותי לגמרי.

"ואמרי לי, בבקשה," קולו נעשה עכשיו קל ומשוחרר, כמעט ידידותי, "איך את כותבת את עבודת התרגום שלך," הוא סגר את הדרכון והושיט לי אותו, "בעט ונייר או על המחשב?"

לשאלה הזאת בוודאי לא ציפיתי. "על המחשב"

"בלפטופ?"

לא האמנתי שזה עדיין נמשך, "כן, אני"

הוא שילב את אצבעות ידיו אלה באלה והניח אותן לפניו על השולחן, "כאן, בבית?"

"כאן או בספרייה של האוניברסיטה"

"ובבתי קפה? את עובדת על המחשב בבית קפה?"

"גם. לפעמים"

"יש איזה מקום מסוים שאת נוהגת לשבת בו?"

"מקום מסוים?" היססתי. לא הבנתי לאן הוא חותר, לאן הוא מבקש להגיע. "סליחה, אבל אני לא מבינה"

"גברתי, האם ביקרת לאחרונה בבית הקפה שנמצא לא רחוק מכאן, בפינה של רחוב תשע, על השדרה השישית?" השותף שלו העביר אליו את העט, והוא חתם בתחתית הטופס. "בקפה אקווריום?"

"האקווריום, כן"

"יכול להיות שהיית שם בשבוע שעבר? ביום שלישי בערב?"

"שלישי? יכול להיות, זה"

הוא עצם את עיניו בהשלמה, "תודה לך, גברתי"