בחגיגת 'יום חברון' השבוע, יציינו שבחפירות אדמות-ישי ("תל-רומיידא"), היא חברון העתיקה, נחשף מטבע של בר-כוכבא, חיבור ישיר לפעם האחרונה שיהודים שלטו בעיר הזאת, 1879 שנים לפנינו.
וגם זה: 3500 שנים לא חדלו יהודים מלהזכיר שלוש פעמים ביום את היותם נצר לאברהם, יצחק ויעקוב, זיכרון שהיה מעין קוד גנטי, וביום הזה לפני 47 שנים הם חזרו והתחברו. ועוד זיכרון. שאם יש "עיר הריגה" נוסח ביאליק בארץ ישראל, הייתה זו חברון של תרפ"ט, אך גם המעגל הטראגי הזה נסגר כאשר יהודים שבו לעיר, לאחר 85 שנים "בלבד".
אורי אליצור ז"ל, שהלך מאיתנו, שילב אידיאליזם עם היגיון חד כתער ולשניהם נתן ביטוי גם פשוט וגם מבריק. עם זאת, הבליטו המתאבלים סגולה אחרת שלו, את האינטליגנציה הרגשית שנחון בה, לחוות את המימד ההיסטורי, את הימים הגדולים העוברים עלינו, אותם רק מעטים יודעים להפנים. אורי התפעם מן החד-פעמיות של תופעת שבות ישראל לארצו, הבטחה עתיקת יומין ההולכת ומתגשמת בפועל ממש בימי חיינו הארציים, פלא חברתי ומדיני שהמין האנושי לא חווה כמותו מעולם. אלה מבינינו שה"משק" הזה של "כנפי ההיסטוריה" אינו מרגש אותם, לא פלא שהם רואים רק את התלאות והקשיים.
אורי, שהיה בעל אמונה עמוקה, הרגיש כמי שחי בעידן של גאולה. אולם גם לא אדוקים בדת, ובלבד שהשגרה האפורה לא שחקה אותם - מודים בעל כורחם, שהם רואים בעיניהם את מה שעשרות דורות של יהודים לפניהם אף לא העזו לחלום.
הדברים האלה מכוונים כלפי איומי ה-BDS (חרם, מניעת השקעות, עיצומים-סנקציות) שחוגים עוינים בעולם מארגנים נגדנו באוניברסיטאות, במרכולים, בשווקים פיננסיים. הכל, תחת דגל המלחמה נגד ה"כיבוש", אך לאמתו של דבר נגד שיבת ציון לכל מקום בארץ ישראל. כי התנועה הזאת, במהותה, היא אנטי-ציונית ואנטי-ישראלית, ובסוף גם אנטישמית.
אין שום חידוש בכך, ש"ההתנחלויות" מנוצלות ע"י גויים כדי לבטא את שנאתם ליהודים. וגם בכך אין הפתעה, שיהודים-שונאי-עצמם מצטרפים ל-'עליהום' ועתים אף צועדים בראשו, ומהם לא מעטים שגדלו כאן.
הפליאה היא על תרבות השיח שלנו, מימין ומשמאל - איך אנחנו מתייחסים למי שמאיים עלינו בעונשים ובבידוד אם לא נתכחש למולדתנו. כל מה שיש לנו לענות על כך הוא - 'לא נורא', אם לא נוכל למכור לאירופה, נמכור לסין. וגם, שתנועת החרם היא סמלית ברובה וכוחה הכלכלי והמדעי של ישראל יעמוד בכך. ובכלל, לא "כל העולם נגדנו", עוד נותרו לנו ידידים, ואפילו ארצות ערביות אויבות כלפי חוץ "עושות איתנו עסקים" מתחת לשולחן, גם בענייני ביטחון.
כל הטענות האלה נכונות, ועדיין חסר העיקר - אותה האמירה הפשוטה שכל "עונש", קשה ככל שיהיה, אף פעם לא יהיה שקול בעינינו כנגד וויתור-מרצון על מולדת, על התגשמות של געגועים וחלומות בני אלפי שנים. התרגלנו להסתכל על כל דבר מן הבחינה המכאנית-אינסטרומנטאלית גרידא. קהו הרגשות, עד שאיננו רואים עוד את העלבון ואת פחיתות הכבוד שבעצם ההצעה להקריב נכס לאומי כמו ירושלים, שמסביבו היינו לעם, תמורת יתרונות חומריים או כדי לחסוך מעצמנו הפסדים כספיים או פוליטיים.
היינו צריכים לומר להם: BDS? קטן עלינו! דבקנו בארץ הזאת בתלאות וברדיפות קשות לאין ערוך מכל החרמות שלכם ואנחנו נראה לכם שבניגוד לדימוי האנטישמי הרווח אצלכם, יהודים אינם מוכרים את מולדתם תמורת כסף.
אלו כך נהגנו וכך דיברנו, מה שונה היה מעמדנו בעולם!
