אחד אחד הם נכנסו מותשי-הכנסת ללשכת היו"ר שלה להוכיח מעל לכל צל של ספק שהם זכו במספר התומכים הנדרש מבין חבריהם לכנסת, עניין המעניק להם זכות להתחרות על שפל הכבוד קרי, להיחשב לנשיא החדש של מדינת ישראל שהם כבר השפילו מעמדו עד עפר במלחמתם רוויית התאווה לכבוד זה. מבלי להסס נעשו מעשים להשחית איש דיוקנו של חברו.

טענתי בעבר ואני חוזר ומדגיש שראשית לכל הכנסת עשתה מחטף ומעלה בתפקידה לסיפוק יצריהם של מאכלסיה. היה על חברי הכנסת לאתר מועמדים ראויים גם מחוץ למועדון החברים הסגור והיא לא עשתה זאת. היא התנערה מחובתה הבסיסית והתמקדה בעיקר באלה מבני הברית הסודית. הכנסת התייצבה כלעומתית לטעם רבים, הנמנים עם הריבון האמיתי - העם שהעדיף שני אנשים את ראובן ריבלין בגלל הגינותו ואת דן שכטמן.

אולם עם הערכה לריבלין ויש כזאת, הרי לגבי משרת הנשיא לא די במידה החשובה של הגינות; נדרשת הוכחה של הישגים באמת בעלי משקל. אין את זה לריבלין למרות הגינותו ואפילו חביבותו. יתר חבריו הם במשקל קל כבלון צבעוני.

בהיותם בלשכת היו"ר כמעט כולם חזרו על אותה דקלרציה מקוממת: אנחנו נאחה את הקרעים בעם. זו באמת פנטזיה מזרחית בוטה, שכן כל אחד מהם יודע שאין בכוחו להתמודד עם משימה בלתי-אפשרית זאת. אבל כשאין מה לומר טוב להצטייר בעיני "השסעים" כסחבק. לכל הרוחות והשדים. לא רק שחלולים הם אלא גם אנחנו נופלים לרגליהם כחלולים כמותם בגלל שתיקתנו מול מחזה התעתועים המביש הזה.

מצער להיווכח כיצד המתחרים אינם מבינים שהתפקיד המכובד לא יוסיף להם כבוד בגלל חוסר נתוניהם והישגיהם. היכן שלאדם אין בכליו כבוד מיוחד, הוא לא ימצא אותו גם בשבתו בכורסת הנשיא, אלא אם הוא איש-כבוד אמיתי.

זו הפעם הראשונה שחברי הכנסת מתנגחים מתוך הכרה שטותית בעם שחלק גדול ממנו היה רוצה לראות כנשיא את פרופסור דן שכטמן. הסקרים מוכיחים כי האיש זוכה באהדת רבים וחוצה היטב את כל המגזרים. אבל הכנסת בשלה. בכל מחיר היא לא תיתן למדען הדגול הזה לגזול ממנה את האליה העסיסית נוטפת השומן הזאת. היא לא תאפשר לו להוסיף כבוד לכולנו הרוצים להתברך בו.

האפיפיור, פרס ודן

אחד מהמפגשים המעניינים ביותר בין האפיפיור פרנסיסקוס הראשון לבין אישיות ישראלית רמת מעלה, התקיימה בבית הנשיא. שם ניתן היה ללמוד על החשיבות הרבה שצריך לייחס למשקלו של נשיא המדינה כלפי העולם.

פרס הוכיח במפגש הזה את שיעור קומתו בזירה הבינלאומית. טעויות רבות בימי נשיאותו ישכחו מול הישגיו כנשיא ואלה רבים. אבל המפגש המרשים הזה בין "האח הבכור שמעון" לבין "האח הצעיר פרנסיסקוס (על-פי הגדרת האב הקדוש עצמו שהגדיר בביקורו את היהודים כאחיו הבכירים), הוכיח במושחזות עד מה חשוב התפקיד הזה של נשיא בירושלים, מבחינת מעמדנו הבינלאומי.

פעמיים הזדמן לי לעקוב אחר מסע אפיפיור בארץ הקודש. בפעם הראשונה היה זה בביקורו של האפיפיור פאולוס השישי במדינת ישראל בשנת 1964. עקבתי אז במשך זמן רב אחרי המסע ברחבי הארץ ממעוף ציפור המסוק של משטרת ישראל. שרתתי אז במחלקת ההדרכה והצטרפתי לסיור האווירי. את המטוס הטיס הטייס הראשון של משטרת ישראל, בן-יצחק המנוח שהיה איש רעים בלתי-נשכח.

המראה של השיירה הארוכה והנפתלת המורכבת מרכבים ומהמוני אדם מתקבצים מכל-עבר היה שובה-עין ומרתק מכל בחינה. מגובה המסוק הזעיר (בעל שני מושבים) יכולתי להבחין היטב כי "התוכנית הגדולה" של המשטרה התבצעה להפליא. המפכ"ל דאז, רב-ניצב יוסף נחמיאס, הטיל על ניצב פנחס קופל (לימים הוא עצמו המפכ"ל), להיות שומר ראשו של האפיפיור.

גם חמישים שנה מאז אני יכול לזכור היטב את האב מרומא עם גלימתו וכיפתו הצחורות עד בוהק, וממש בצעד אחד ממנו נמצא האיש בכומתה הירוקה, ניצב פנחס קופל. גם אז היה חששות וסיבות לדאוג לשלום האורח. אנשי משמר הגבול והמשטרה הכחולה התגייסו עד לריקון הלשכות והמשרדים. ביקורו של האב הקדוש משך המוני אנשים שהקיפו בכל נקודה ונקודה את להק הנכבדים; בני כל הדתות נהרו מירושלים ועד לכינרת. התמונות מאז ממעוף כנפי המסוק חיות בזיכרוני כאילו התרחשו זה עתה.

הפעם עקבתי אחר מסע האפיפיור פרנסיסקוס הראשון בעד ערוצי הטלוויזיה. הייתה זו התבוננות משובצת בקלוזאפים רבים המאפשרים התרשמות משרטוטים דקים של ההבעות הזעירות ביותר שלבשו קלסתריהם של האישים השונים. תוך צפייה מרתקת זאת במעמד שהתקיים בבית הנשיא, נתפשתי להרהור מי עשוי לבוא במקומו של פרס במעמדים כאלה. אני מודה שחייכתי לעצמי בעגמימות משניסיתי לשבץ במקומו את דיוקנאות המועמדים מבין חברי הכנסת, המוכנים לשחרר יצרים כמעט פראיים בכדי לגעת בשפל הכבוד שנותר מבחינתם לגבי התפקיד המתפנה.

קשה להימנע מהמחשבה המתהפכת במעיים כחרב-פיפיות, שנצטרך לראות אחד מהם יום אחרי יום, במשך שבע שנים!

אין ספק שדליה דורנר היא מועמדת מזן אחר המביאה אתה תכונות מוערכות והישגים נכבדים בעלי משקל וערך ממשיים. אבל דומני שזה הרגע לומר במלים פשוטות כי צריכים אנחנו להיות סומים או שוטים וקטנים בכדי להחמיץ את ההזדמנות להושיב במשכן אישיות בינלאומית כפרופ' דן שכטמן. מה לעשות? הוא זכה במעמד נישא זה לא בחסד, לא בערמומיות נפתלת, לא בגימודם ועיוותם של אחרים. באיזו צניעות התהלך האיש הזה להציג עצמו בפני חברי הכנסת! איזו מידה של חוסן נפשי קיימת בו בכדי להעמיד עצמו שוב לרשות העם שזקוק במשכן הנשיא לאיש בעל רוח והשראה כשלו.

היה רגעים ששאלתי את עצמי כיצד מתנערים חברי הכנסת מקיומו של מדען בשיעור זה, שכה רבים רוצים בו כנשיא, ואילו חברי הכנסת מתנהלים כגזלנים על אם-דרך; איש מהם לא קם וקרא לחבריו לתמוך בו. להיכן נעלמו כל אותם חברי כנסת חדשים שעדין לא כיתפו את המיאוס המצטבר שם בבית הנבחרים? שפופים ועלובים הם. יום בחירת הנשיא עלול להתגלות כיום שיקרב קיצו של המוסד הזה, שבימי ראשי ממשלה מסוימים, נמצאה בו נחמה.

המשפט שייזכר אחרי נתניהו

לפני ימים אחדים העביר לי אחד מידידי סרטון בו מופיע פוליטיקאי אחד לפני כשבע שנים כשהוא שופך קיתונות של רותחים על התוכנית של יצחק רבין המנוח להקים בית חדש לראש הממשלה. את התוכנית הזאת שהוסרה חיש מהר כבר אז, החייה מחדש אהוד אולמרט.

לא להאמין, אבל תוקף התוכנית המטורפת הזאת, שעשה ממנה חוכא ואטלולא בזעם קדוש, היה ראש האופוזיציה בנימין נתניהו, האיש שנאמר עליו כבר לפני-כן שאצלו יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל. אותה תוכנית גרנדיוזית הובאה על-ידו כמו במבוא לפסיכולוגיה. כשאתה תקוע עם בעיה אחת (המטוס הפרטי), ואתה רוצה להסב תשומת-לב ממנה, תניח בצדה בעיה נוספת, יותר מרשימה.

אני מודה שהפסקתי מכבר לנסות לפרש לעצמי תעלומת אישיותו המשונה והמסובכת של ראש הממשלה. הוא הרי חי כאיש הסובל מפיצול אישיות. אחד נתניהו בישיבות הממשלה, ואחד בבית שממנו פורצות מעת לעת התרעות מוזרות ומטרידות עד מאד.

האווירה הקודרת העוטפת את בנימין נתניהו ורעיתו אכן מעיקה. היא מכבידה מפני שמתגבר רושם שמשהו לא טוב קשור בראש הממשלה, שאולי אף פוגע בדרך תפקודו, עד לסף היסוסים מביכים כמו בפרשת בחירת הנשיא החדש. ייתכן שהעיתונאים יודעי הדברים חוסכים מאתנו תיאור של מצב שמחובתנו לדעת. עיתונאים אלה אולי זהירים מסיבות מובנות, אבל מול זרם השמועות אפילו בקשר לאותו ספר שמישהו כתב על אודות שרה נתניהו, שבית המשפט גזר בגללו גזירה מסוכנת לחופש הביטוי, הם חייבים לברר את האמת, תהיה מכאיבה אולי אף משפילה כשתהיה.

אני חייב להודות כי משפט נדיר אחד שהשמיע אותו נתניהו לאחר שהובס וסולק מלשכת ראש הממשלה בידי אהוד ברק, נחרת בזיכרוני. המצלמה קלטה את נתניהו ביום שחור מבחינתו בשנת 1999, כשהוא בתבוסתו והוא פנה לרעייתו שעמדה בצדו ואמר לה: "בואי שרהל'ה, הולכים הביתה".

אודה שאני מתגעגע מכבר לשמוע שוב את המשפט הזה.

ברכות לעם ישראל

משהו למרות הכל זז בכיוון נכון במאבק המתמשך בפשע המאורגן. מישהו החליט כי הגיעה השעה לנעוץ חנית מושחזת במורסת המאפייה המשתוללת בנמל אשדוד, כשאחד מנותני החסות הגדולים שלה היא הסתדרות העובדים בניהולו המסור של המזכ"ל היוצא עופר עיני. רק לפני כשנה הוציא זה מחבית החומצות האלה באשדוד את החשוד אלון חסן שעושה בנמל של כולנו כמי שמדובר בירושה שקיבל מהוריו.

אכן זו תהיה תיבת פנדורה מפחידה כשתתחיל להפיץ מתוכה את תכולת השדים הארסיים הכלואים בתוכה. עורכי-דינם כמובן כדרכם רצים לעבר כל מסך ומציגים את לקוחותיהם כחפים, ממש תינוקות בית-רבן. הבעיה היא שכל ילד במדינה יודע את האמת בדבר המציאות הנפשעת בנמל אשדוד. חובה להשמיע הערכה ועידוד לחוקרי המשטרה שחדרו לגוב הארור הזה וקרעו את המסכים המצניעים מאחוריהם את ההשתלטות העויינת והשערורייתית של "ברית עובדי הנמל" על רכוש ציבורי כה-יקר. שנים רבות נמשך תהליך ההרקבה הזה ואיש בממשלת ישראל לא קם להתמודד עם הנבלה הפלילית הזאת, להוציא את שר התחבורה הנוכחי ישראל כץ. הרשויות גילו חולשה והיסוסים מדאיגים. כך לא מנהלים מדינה מתוקנת. לא השיטה פסולה אלא מפעיליה. הפגיעה בנמלי ישראל לאורך השנים תחת מעטה שתיקת הרשויות וההשלמה עם המצב המחפיר בנוסח סיציליני
היא בעוכרינו לא רק בנמל אשדוד.

צריך היה לקלף במאכלת קצבים מושחזת את שכבות השומן הגס שעטפו את קשר השתיקה שליווה את הפרשה האשדודית המגונה הזאת שנים כה-רבות - בעוד פשעיה של החבורה החשודה והמתגרה הזאת נעשו בגלוי, לאור היום, תוך לעג ובוז לכל מי שאיננו חבר בחוג הסגור של "עובדי" הנמל. על זה כבר נאמר עלטה בצהריים.

הארץ זועקת. מי לא שומע?