לפני עשרה ימים פרסמנו כאן את החלטתו של השופט שמואל הרבסט לשחרר שני חשודים שהדביקו מודעות חריפות נגד ביקור האפיפיור ונעצרו בידי המשטרה. מותר למחות, הזכיר הרבסט למשטרה, וויכוחים תיאולוגיים אינם עניין פלילי.

קלמן ליבסקינד חשף במעריב-סופהשבוע (30.5.14), שהיו עוד ארבעה מקרים כאלו לקראת ביקורו של פרנסיסקוס. בסך-הכל נעצרו בצורה כזו עשרה בני אדם, שהובאו בפני ארבעה שופטים שונים בבית משפט השלום בירושלים: הרבסט, חגית מאק-קלמנוביץ, ירון מינטקביץ' ואהוד גורדון. בכל המקרים, ללא יוצא מן הכלל, הורו השופטים לשחרר אותם מיד. המשטרה אפילו לא ערערה.

בחמשת המקרים, מראה ליבסקינד, המשטרה פעלה על סמך חששות/חשדות או בעקבות מעשים פעוטים ביותר שהפכו בעיניה לעבירות בצורה מלאכותית. הדבקת סטיקר נגד הביקור הפכה להתנהגות העלולה להפר את שלום הציבור ולהשחתת פני מקרקעין. כוונה של צעיר לחלק עלונים נגד הביקור הביאה אותו למעצר. אחר מצא את עצמו במגרש הרוסים בטענה שהוא עלול לשבש את הביקור. שלושה צעירים בילו לילה במעצר כדי למנוע מהם לבצע עבירה, שאת טיבה לא ידע נציג המשטרה להציג.


לסיים את היום בשלום


השופטים לא חסכו את שבט לשונם מהמשטרה. "מדובר בנושא המשיק לסוגיית חופש הביטוי, המצריך זהירות יתרה", כתב גורדון. הרבסט הזכיר למשטרה: "כוונה עתידית לחלק מנשר שתוכנו לא ידוע אינה מעלה כל עבירה". מאק-קלמנוביץ פסקה, כי "מדובר בבקשה שהבסיס המשפטי לה אינו ברור ואינו מובן מאליו". במילים פשוטות: המעצרים היו חסרי כל יסוד.

ליבסקינד אומר שההשתוללות הזו של המשטרה התאפשרה משום שהיא נוחה פוליטית לציפי לבני, ומשום שיצחק אהרונוביץ ויוחנן דנינו רק רוצים לסיים את היום בשלום גם במחיר מעצרים פסולים. אני מסכים איתו לגבי לבני, אני חושב שצריך לחדד לגבי אהרונוביץ ודנינו.

בשבוע שעבר פורסם כאן פסק דין של בית משפט השלום בתל אביב, לפיו המשטרה מנעה בצורה בלתי חוקית הפגנה שקטה שהתקיימה בתל אביב בתמיכה בסרבנית גיוס. המשטרה טענה שהיא רצתה למנוע הפרת סדר, אבל השופט שמאי בקר הזכיר לה שמותר למחות גם בקול ושאם מישהו היה מתנכל לצועדים - חובתה הייתה להגן עליהם. באותו מקרה, כפי שברור מפרטיו, המפגינים היו אנשי שמאל - וגם זכות הביטוי החוקית שלהם נרמסה ברגל גסה.

מה שקורה הוא, שהמשטרה כולה - לא רק השר והמפכ"ל - רוצה שיעזבו אותה במנוחה ולסיים את היום בשלום. המשטרה כולה מעדיפה לסתום פיות, לאזוק ידיים ולכלוא רגליים, ובלבד שהיא לא תיאלץ חלילה להפעיל קצת את ידיה ואת רגליה שלה, או מה שעוד יותר גרוע - את ראשה. לכן, אם המשטרה חוששת שאולי יהיה עימות בין מפגינים מהימין והשמאל - היא מונעת את ההפגנה. אם היא חוששת שמישהו ימחה נגד פרנסיסקוס - היא כולאת אותו. אם היא חוששת מהתנהגות בריונית של צופים במשחק כדורגל - היא סוגרת את המגרש. אם היא חוששת מהתפרעויות בהר-הבית - היא מונעת מיהודים לעלות אליו.


כאילו מדובר בקג"ב


אלא שהמשטרה אינה מסתפקת בעצלות גרידא. כדי להשיג את היעד האסטרטגי הזה - "נא לא להפריע את מנוחת השוטרים" - המשטרה עוברת על החוק. היא פוגעת בחופש הביטוי. היא פוגעת בחופש ההתכנסות. היא פוגעת בחופש הפולחן. היא מבצעת מעצרי שווא. היא עוצרת אנשים על סמך חשדות עתידיים, מופרכים יותר או מופרכים פחות, כאילו מדובר במשטרה חשאית באחת הדיקטטורות הידועות לשמצה.

בין עשרת העצורים לקראת ביקור האפיפיור היו לפחות שני קטינים. מבקר המדינה קבע רק לפני שבועיים, כי המשטרה מפרה בצורה שיטתית ויום-יומית כמעט את כל החוקים והתקנות הנוגעים למעצר קטינים. המשטרה הודיעה אז, כי היא נמצאת בשלבים מעשיים של תיקון הליקויים. אז הודיעה. נא לזכור, כי המבוקרים מקבלים את דוח המבקר חודשים מספר לפני פרסומו, כך שלמשטרה היה מספיק זמן כדי לפעול בעקבות הממצאים.

חוץ מזה, מדובר בתיקון שצריך לקחת בדיוק חמש דקות: המפכ"ל מודיע שהחל ממחר בבוקר עובדים רק לפי החוק, ומי שיעבור עליו - יועמד לדין. אז או שהמשטרה לא מסוגלת לעבוד לפי החוק וצריכה זמן להתארגן כדי לעשות את זה, או שהיא שיקרה במצח נחושה והיא מתכוונת להמשיך לעצור קטינים ללא צורך, למנוע מהם להתייעץ עם עורכי דין, לחקור אותם בשעות הלילה ולהימנע מזימון הוריהם לנוכחות בחקירה.

אז מה היה לנו? הכל מתחיל מעצלות כרונית של ארגון מסואב, שמפקדיו אינם רוצים או אינם מסוגלים לשנותו. זה מוביל את אותו ארגון - על שוטריו, קציניו ועורכי דינו - להפר בצורה בוטה את החוק ולפגוע על בסיס יום-יומי בזכויות היסוד החשובות ביותר במדינה דמוקרטית. ומובן שכדי להצדיק/להסתיר את מעשיו, הארגון הזה משקר במצח נחושה. אני כבר לא בטוח מה יותר גרוע: משטרת ישראל או ארגוני פשיעה, משום שנדמה שמשטרת ישראל היא ארגון פושע.