זה לא "סיכול ממוקד"
אני בהחלט מבין לליבו של בנימין בן-אליעזר, אך לא מסכים לטענתו שבוצע בו "סיכול ממוקד". הסיבה פשוטה: למשטרה באמת לא משנה מי יהיה נשיא המדינה. אפשר לטעון שיש לה עניין בזהותם של השר לביטחון פנים, שר המשפטים או ראש הממשלה. אפשר לחשוד, גם אם כולנו חייבים לקוות שאין זה כך, שהיא עלולה לחקור אישי ציבור כדי לטרפד את מינויָם לתפקידים כאלו. אבל לא לתפקיד נשיא המדינה.
זה לא בגלל שיש לי יותר מדי אמון במשטרה. אין לי. זה לא בגלל שאני חושב שכל פעולות המשטרה נקיות מאינטרסים ומהטיות פוליטיות. אני לא חושב כך. אני פשוט סבור, שתפקיד הנשיא הוא כל כך חסר משמעות מבחינת המשטרה ויתר גורמי אכיפת החוק, עד שאפילו אם חלילה מישהו מהם מסוגל לתפור תיק או חקירה - הוא לא יטרח לעשות זאת כאשר מדובר בנשיא המדינה.
תאמרו: אבל הנשיא הרי יכול להעניק חנינות. אז אם להשתמש בלשונו של הנשיא היוצא, התשובה תהיה: כן ולא. אכן, מדובר בסמכות ייחודית של הנשיא. אבל חנינה ניתנת רק לאחר המלצת משרד המשפטים, ומה שחשוב יותר - מחייבת חתימת קיום של שר המשפטים. בג"ץ פסק עוד בזמנו של
משה קצב, שהשר אינו חותמת גומי ושאינו חייב לחתום אם הוא סבור שנפל פגם חמור בהחלטתו של הנשיא. לכן, גם הסמכות הזו לא צריכה להפריע (עם או בלי מרכאות) לגורמי אכיפת החוק.
מה כן היה כאן? אחד משניים: תלונה מתוזמנת היטב או צירוף מקרים. ייתכן שמישהו שאכן רצה לטרפד את בחירתו של פואד, העביר למשטרה את המידע בעניינו ממש ברגע האחרון ואכן השיג את מטרתו. אבל המשטרה חייבת לחקור, דווקא משום שמדובר ערב בחירתו של הנשיא. אחרי נשיא אחד שקיבל כספים שלא כדין ונשיא אחד שאנס עובדות, חייבים לברר את הכל כמה שיותר מוקדם. אז אם היה סיכול ממוקד - זו לא אשמתה של המשטרה. להפך: היא עשתה את עבודתה בצורה מקצועית וראויה.
האפשרות השנייה, כאמור, היא צירוף מקרים. שמו של אברהם נניקשווילי עלה גם בקשר לפרשת אלון חסן, כאחד מבעליה של חברת שמן חיפושי נפט שקשריה עם חסן ומקורביו הם אחד ממוקדי החקירה. ייתכן שהמידע בנוגע לפואד הגיע מאותה חקירה, שהפכה לגלויה לפני פחות משבועיים - ואז באמת איש לא יכול לטעון שמשהו כאן נעשה בכוונה.
לא לדחות את הבחירות
אחד מעקרונות היסוד של משטר דמוקרטי הוא שבחירות מתקיימות במועד שנקבע. צריך נסיבות מאוד יוצאות דופן כדי לדחות בחירות לאחר שמועדן נקבע בחוק וכחוק; זה מה שהיה בבחירות לכנסת השמינית, שנדחו בשל מלחמת יום הכיפורים. זה קנה המידה: מלחמה היא עילה לדחיית בחירות; פחות מזה - לא.
תארו לעצמכם שהיינו ערב בחירות לכנסת והמשטרה הייתה חוקרת את אחד המועמדים לראשות הממשלה. האם מישהו היה מעלה על דעתו בכלל להציע לדחות את הבחירות? ואל תגידו לי שיש הבדל, כי הבחירות לכנסת הן עסק הרבה הרבה יותר מורכב מאשר הבחירות לנשיאות. בנושא כזה, הדבר החשוב היחיד הוא העיקרון ולא ההיבטים הטכניים. במילים אחרות, חזרנו להתחלה: בחירות יש לקיים במועדן. ונניח שחלילה אחד המועמדים היה הולך לעולמו; גם אז מישהו היה חושב שצריך לדחות את הבחירות? דומני שהתשובה ברורה.
חוץ מזה, מה כבר ניתן יהיה להשיג מדחייה? הח"כים שעמדו לתמוך בפואד צריכים עוד זמן כדי להחליט במי יתמכו כעת? יש להם כמעט שלוש יממות לשם כך, וזה די והותר זמן. החלטות לא פחות גורליות מתקבלות בלא יותר זמן. אלא אם כן הכוונה היא לפתוח מחדש את כל ההליך, כולל הצגת מועמדים נוספים - וזה כבר יהיה מגוחך לחלוטין.
הרי אם המחוקק היה רוצה לאפשר זאת, הוא היה קובע במפורש בחוק שאם מועמד הסיר את מועמדותו - ההליך מתחיל מחדש. זה לא נקבע בחוק, כשם שלא נקבעה דחייה במקרה כזה - ולכן אין מקום לשנות בחיפזון את ההליך שנקבע בחוק יסוד ושנעשה בו שימוש מזה 67 שנים. שינוי כזה ישדר לציבור מסר ברור: החוק הוא חוק - בתנאי שהוא מתאים למי שמחוקק אותו. אנחנו מצויים ממילא קרוב מאוד לאנרכיה בשל הזלזול בחוק, והכנסת לא צריכה להנחית עליו מכת מוות בדמות חקיקה נקודתית, מיותרת ובלתי אחראית.