הנפילה באמון הציבור - השופטים בסדר, הציבור אשם בימים אלה התקיים באילת הכנס המהולל השנתי של לשכת עורכי הדין, והנשיא הנשגב גרוניס, השמיע שוב דברי הללויה למערכת המשפט הנהדרת, המופלאה, ההוגנת, הצודקת והמשובחת שלנו.
ובמקביל, הוא שוב ביקר את הציבור שעדיין יש לו טענות (
קישור). נראה שאלה המוטיבים העיקריים בכל נאומי האליונים שלנו מזה קרוב לעשרים שנה, אך מה לעשות, הציבור המרדן מסרב לשתף פעולה ולהגביר את אימונו במערכת המשפט ונראה שהדרך היחידה לטפל במשבר היא, לנקוט בעוד ועוד מהלכי עונשין כנגד הציבור, כפי שהאינקוויצייה נהגה בשעתה בגליליאו המפקפק, עד שהשתכנע שהציבור משרת את מערכת המשפט, בניגוד למה שהאמין, שמערכת המשפט משרתת את הציבור.
זה החל בערך ב-96' כאשר אדם הראוי בעיני כל משפטן לכל גנאי בשם עו"ד דרור חטר-ישי, ראש לשכת עורכי הדין וחבר הוועדה לבחירת שופטים, ממש ביקר את הוועדה שבוחרת שופטים לפי קשרים ורשימות מוכנות מראש ולא כישורים, וכן את החלטורות הפרטיות שמעסיקות את שופטינו עד שלא מתפנים לכתוב פסקי דין, ובמיוחד ביקר את... לא תאמינו... הנשיא הדגול שהכל סגדו לו
אהרן ברק, שהגיב בהחרמת הלשכה ומוסדותיה כדי להוכיח שהצדק עמו. בלתי נסלח במיוחד היה שחטר-ישי התראיין ביתד נאמן.
אמנם באופן פומבי כל שומר נפשו גינה את המגנה, אך בחדרי חדרים, היו כמה שהעזו להסכים ש"משהו לא בסדר". הלאה.
ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה בין לבין, במקביל לחטר-ישי ובלא קשר אליו (בשנים שלאחר מכן התופעה הפכה לגורפת), הגיחו לקלחת הביקורת הציבורית מספר אזרחים שוחרי צדק מטעם עצמם שחשו שהגיעו מים עד נפש ודרשו ללא מורא ובאופן פומבי וחריג הסברים נוקבים לפגמים קשים במערכת המשפט. יסלחו לי מי שלא הוזכרו, אך בלטו במיוחד העיתונאי
יואב יצחק (אז בגלובס וכיום בעל אתר משלו -News1), עו"ד שמחה ניר (קימקא, שנרדף על דבריו ומילט נפשו לחו"ל) וכותב שורות אלה כיו"ר עמותת נפגעי מס רכוש (נמ"ר) שחשף כיצד המדינה מנהלת וועדות ערר תוך ניגודי עניינים נוסח נמל אשדוד (כמתואר בפרסומים), מוציאה שומות פיקטיביות בידיעה ובסיוע מערכת המשפט, מתנכלת באופן חמור לאזרחים קשי יום שלא מצליחים לשאת בנטל, מכזבת בבג"ץ ועוד כהנה וכהנה. ואגב, האחראים לכך, בהיותם מבכירי מערכת המשפט, לא פוטרו או הועמדו לדין אלא התמנו לשופטים אליונים ויש לקוות שאיש לא ייעלב אם ייאמר שיש להאמין להחלטותיהם האישיות בפרט ולמערכת המשפט בכלל כמו לשומות של מס רכוש.
ב-99', בכלל קרסו כל הסכרים כאשר כמה מאות אלפי דתיים התכנסו באווירה ידידותית לחברותא המונית מול בית המשפט האליון בעת שעל הגגות מסביב התמקמו צלפים. מיותר להזכיר, שמהתוצאות ניכר שבורא עולם נטה יותר חסד לתפילות חסידיו מאשר לחסידי מערכת המשפט.
כשחברי ועדת "בזרוע נטוייה" נכחו בנפילת מה באימון הציבור, שדרש עוד ועוד הבהרות חצופות ואף החל לנהל משובי שופטים מיותרים וחסרי טעם (כי הרי כל השופטים מקצועיים, טובים ולא טועים), הם הגבירו את דברי השבח והזבח למערכת המשפט. אך כה מאכזב ומפתיע, הציבור לא ציית להנחיות והמחאות גברו. ואז, בדיון סודי, אחד החברים ציטט אמירה ידועה מ"האנציקלופדיה למאבקים" שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. כך התקבלה ההחלטה המחזיקה עד היום, שאנשי מערכת המשפט עושים מה שבא להם, וקוטלים עד דק את מי שמותח עליהם ביקורת תוך השמעת קולות צפצוף.
לשבחם של חברי הוועדה ייאמר שהם יצאו מגידרם כדי לשכנע את הציבור באליונותם של השופטים. כך למשל, הם עודדו והצדיקו נפוטיזם כשציטטו זה את זה שאין כל נזק אם בני משפחות השופטים, חבריהם וכפיפיהם שהגיעו למעמדם בזכות מצויינותם וכישוריהם האישיים, מכהנים בפרקליטות ומופיעים בפני חבריהם לעבודה שהם מקצועיים ויודעים לנטרל כל סיכוי למשוא פנים. במיוחד הצטיינה דורנר, שכתבה פסק דין ששופטים בעצם לא מחויבים בכלל לכללי אתיקה הואיל והחוק לא מחייב אותם מפורשות (בג"ץ 1622/00, יואב יצחק נ' ברק ואח'), וזאת כדי שעו"ד פיני רובין יוכל להמשיך ולייצג את לקוחו באופן נייטראלי בפני חברו הטוב השופט
תאודור אור... אלא שבמפתיע הציבור לא השתכנע.
התלוננת? אתה אספסוף בין השאר, כדי להפגין עד כמה אפשר לסמוך על אליונות השופטים ומסוגלותם להתנתק מכל משוא פנים, נפסלו עד כה כמעט מאת האחוזים של בקשות הפסלות, ובמסגרת הגברת האימון, נשיאינו הנישאים לא חסכו במאמץ להדגיש בפני מבקשי הפסלות שאין להם מה לדאוג והשופטים המקצועיים שלנו יודעים להפריד בין חברות ומשפחה למשפט צדק, ורק אימת הדין מנחה אותם בהחלטותיהם. מי שחלק על נכונות התיאורייה, חטף לעתים לקח על עזות מצחו ופקפוקיו בצורת הוצאות משתקות וכך גבר אימונו במערכת (על כך גרוניס לא דיבר בנאומו בכנס).
גרוניס בעצמו שבר את השיא, כשפסל בקשת פסלות בנימוק המנצח והאלמותי הבא: "לפרקליט בשירות הציבורי אין אינטרס אישי ממשי, כלכלי או אחר, בתוצאת ההליך." (אין זו הלצה, אלא פסק דין אמיתי, ע"פ 1851/12, 14.3.12). ד"ר עידו באום, מרצה, עורך מדור משפט בדהמרקר ולשעבר דובר משרד המשפטים, חיבל קשות באימון הציבור כשכתב בעיתונו: "להלן המשפט הזוכה בפרס ההתחסדות של השבוע."
כותב שורות אלה מתחייב לפרסם ניתוח שייגרוס את פסק הדין הנ"ל לחצץ, ובסופו תישאל השאלה, "מי יפסול את הפוסל?" כמובן שיש בכך סיכון, כי על-פי הילכת אונגרפלד ובמסגרת שיפור האימון, תמיד אפשר לטעון שמדובר בהעלבת עובד ציבור, ללא קשר אם הדברים הם אמת.
חיסול מוסד הערעורים כמהלך להגברת היעילות ואמון הציבור מה עוד? אה, כן! איך אמר גרוניס באילת? "ברשות השופטת, אנו מאמינים כי אחת הדרכים שלנו לקדם את אמון הציבור במערכת המשפט הוא על-ידי ייעול פעילות בתי המשפט". ואכן, מה יותר יעיל מאשר לחסל את מוסד הערעורים? המהלך מצד אחד בונה אימון בכך שהוא מאשר את אליונות השופטים שממש מיותר להרהר ולערער אחר החלטותיהם, ומצד שני ככה מונעים סתם הליכים וגם קופת האוצר מתנפחת (גם על חיסול הערעורים גרוניס לא דיבר).
גרוניס באצילותו החברית לא שכח לגנות את ההתקפות הפומביות על שופטי המשפחה. לדעתו, אזרחים שמוציאים מחזקתם את ילדיהם, צריכים לשתוק, גם אם הם סוברים שנעשה להם עוול כבד ואין מי שמקשיב להם כי הכל בדלתיים סגורות. מניסיון של ניהול עמותת נפגעים, הנפגעים היו מעדיפים הקשבה עניינית וטיפול מכובד בקובלנותיהם, אלא שהמתלוננים מקבלים יחס של אספסוף שזעקותיו אינן עריבות לאוזני בני האלים.
הוצאות כבדות כמהלך להגברת היעילות ואמון הציבור מזה זמן רב, שחרב ההוצאות הוכיחה עצמה לא פעם כיעילה להגביר את האמון במערכת וייזמים קטנים, אנשי עסקים זעירים שבקושי שורדים ועמותות שלא מצליחות לגייס תרומות, הופכים באחת למאמינים כשהם נענשים בעשרות אלפי שקלים על כך שהעזו לפנות לבית המשפט וחיבלו ביעילותו (גם על כך גרוניס לא דיבר).
בימים אלה התפרסם כי קבוצת אזרחים
מהדרום, מרביתם בדואים, שפנתה בתביעה נגד נזקי הבריאות מהחומרים ברמת חובב, חויבה בהוצאות בגובה מיליוני שקלים (ההליכים טרם הסתיימו). פעילי סביבה הם טרדנים ידועים ויעד נפלא להגברת האימון. הח"מ התעניין בכך אישית, בהיותו מי שהתניע והוביל בשנים 2001-2003 את הקמפיין נגד מיכל האמוניה והוא מאז מהפעילים המרכזיים כנגד חומרים מסוכנים וגורמי תחלואה במפרץ חיפה ובצפון. המכה שחטפה הקבוצה בדרום, הגבירה כמובן את צהלת הפעילים הצפוניים ואמונם במערכת המשפט וכולם שמחו שיש על מי לסמוך.
תפיסת הצדק של בית המשפט הגבוה לצדק ולקראת סיום, כמה מילים במעט רטט של התרגשות נוסטלגית. כותב שורות אלה הוביל בשנת 96' את המאבק הציבורי לביטול מס רכוש. חיובים בגובה עשרות אלפי שקלים לשנה (מרביתם מנופחים ביודעין), הוטלו על בעלי קרקעות כ"גורם מדרבן" לעשות שימוש בקרקע, גם כאשר השימוש בה נאסר שלא באשמת הבעלים. בתוך זמן קצר, המס זכה לכינויים שונים כגון אות קין בספר החוקים, המס המעוות ביותר בישראל, חוק גזל, חוק עושק וכיוצ"ב. העיוות היה כה בולט, עד כי גם אנשי האוצר הודו בו, אם כי במקביל, התנגדו לביטול המס, כביכול בטענה שהוא מכניס כסף לקופת המדינה.
האם היה מישהו שסבר שהמס צודק? בוודאי! בית המשפט הגבוה לצדק היה המוסד היחיד (!) בישראל שקבע שוב ושוב שהצדק מחייב להמשיך ולקחת "מיסי דירבון" גם כשהקרקע אסורה לשימוש, ושופטי בג"ץ, בסדרה של פסקי דין, חזרו וסירבו להפעיל את סעיף 45 המאפשר לפטור ממס קרקע מוקפאת. אז מה צריך לעשות מי שאימונו במערכת הצדק נסדק? להקשיב לנאומים של גרוניס ולהרגיש אשם!
איך הוסיף גרוניס ואמר בכנס (בבקשה, לא לצחוק)? "המקור הבסיסי ביותר ללגיטימיות של מערכת משפט - כל מערכת משפט, בכל הזמנים ובכל המקומות - הוא אמון הציבור. אוי למדינה שמערכת המשפט שלה אינה זוכה לאמון של הציבור בכך שייעשה משפט צדק; אוי לה למדינה ששופטיה נתונים למרות שאינה מרות הדין. זו אחריות של כולנו להבטיח את אמון הציבור ברשות השופטת. זו המחויבות המקצועית של כל מי שרואה עצמו חלק ממערכת המשפט בישראל."
כל הכבוד, מלים מאלפות, אם כי לא מובן, את מי בדיוק הוא מאשים באובדן האימון, את הציבור? מה הוא עצמו עושה במסגרת המחויבות המקצועית שלו? קשה לי להאמין שהוא ישיב לי. אדם כה נשגב, מרחיק עצמו מנציגים של קורבנות בהיותם לא יותר מאשר אספסוף, אותו הציבור שעליו לשרת ואת אימונו הוא מבקש.
ובינתיים, מוצע לחברי "בזרוע נטוייה" שלא לשנות כיוון ולהמשיך לעשות מה שבא להם ולנצח את הציבור ואת ההיגיון. עובדה, האימון במערכת המשפט הולך וגובר לא מיום ליום, אלא מרגע לרגע, ולא מחליפים צוות מנצח. ואגב, לאחרונה עלה רעיון מעניין לשנות את שם הוועדה, מ"בזרוע נטוייה" ל"אצבע משולשת". מה דעתכם?
האם המתרחש בבג"ץ ראוי להיקרא "הליך משפטי"? בבג"ץ, מתנהל הליך כביכול משפטי, ובו, קשה לתפוס כיצד מי שמכבד עצמו כשופט מסכים ליטול בכך חלק, כל עוד לא הוצא צו-על-תנאי, המדינה פטורה מהצגת ראיות, הגשת תצהירים חתומים על-ידי הפקידים המעורבים ומתן תשובות לעותר. אז על מה מסתמכים השופטים בדיון הראשון אם להוציא צו-על-תנאי? על "תגובה מקדימה", שהוכנה בפרקליטות, שמייצגת את המדינה. בתיאורייה, על הפרקליטות להמציא נתוני אמת, אך הניסיון האישי שלי בצירוף אינספור דוגמאות נוספות מוכיחים אחרת. המשמעות היא שכשופט, גם אם תהיה בן-אלים, לא תצליח להתגבר על דיסאינפורמציה או נתוני כזב וכך בדרך של שגרה, ההחלטה אם להוציא צו-על-תנאי נראית כהימור ברולטה ולא כפסק דין משפטי מנומק ומבוסס. על עניין זה, נרחיב ברשימה נפרדת.
