בארץ מתקיימת רעידת אדמה המאיימת על כל חלקה הטובה. כמעט דומה והרים מטים לנפול ועמקים וגאיות מתרוממים לשגיאים. בעוד אנחנו עוסקים בענייני דיומא, מנהלים רבנים חרדיים מלחמת חורמה נגד מי שאינו כמותם, נפשו אינה כנועה כנפשם, עבדים לפולחן דתי מעופש.
אלה כבר אינם סתם סימנים המעידים למגינת-לב שנפלה החלטה בקרב קיצוני הדת להשליט הלכה עבשה ושחוקה מפלפול וישישות על מדינת ישראל בכל זירותיה. לבד מהרבנים המוכרים בתפישת עולמם המקדש את פולחן היהדות, נוספו בימים אלה שני רבנים שקיצוניותם מושחזת להרע והצליחו לתעתע זמן מה כ"רבני מחמד" השואפים לחבק את כולנו, להכיל את הפלגים הנבדלים ולקרבם.
איש לא תקע להתריע בשופר שמדובר בחיבוק דוב עוצמתי ממית עד ששניים אלה חטאו באמירות ומעשים מדאיגים שיפורטו להלן. אתחיל ברב "הקל" ואסיים ב"כבד". הראשון הוא מרבני צהר הבולטים ושמו דוד סתיו, שדומה היה והוא מנסה להקנות פנים חדשות ליהדות חמוצת-עבר שנעשית בתוכנו תוקפנית ודורסנית מיום ליום, עד שפנינו נעשות מצולקות.
בחג השבועות האחרון קיים הרב הזה טקס משלו תוך הדרה מוצהרת שאינו מזמין אורחים מהזרם הקונסרבטיבי והרפורמי, שיהדותם ופרשנותם את הפולחן הדתי, שונה משלו עד זרות. בוטות כזאת מצג הרב הזה שכמו הורמה משפל מזבלה לאומית – אינה נסלחת. היא גם חושפת את פרצופו של הרב הגורם לחשוב שיהודי מאמין כשר נמצא רק בין אלה המשתייכים במלוא מאודם לאורתודוקסיה. עכשיו משנחשף אנחנו יודעים מי הוא הרב הנחמד הזה ואיזו מגמה מוקצה הוא מייצג.
הרב השני שסכנתו מרובה לאין שיעור לכל מי שאיננו מהזרם הנקוב לעיל, הוא העלם שמונה לכהן כרב ראשי ושמו
דוד לאו. לא חלפו ימים רבים וכבר נראה היה בתחושת מועקת מתגברת, שהרב נעים הליכות זה הוא קיצוני שבקיצוניים, אפילו מתחרת בקיצוניותו של "הראשון לציון", אותו צאצא קיצוני לעילא לבית יוסף.
הרב לאו לא החמיץ הזדמנות להוכיח כי תפישת עולמו הרבני המצומצם נראה יותר כשייך לימים רחוקים בירכתי ההיסטוריה, ואין בו מכוח מפלס נתיב אור ואהבה לאחרים בזמנים מודרניים, והוא מתאמץ להתאים לזיווג עם הרב הספרדי. אין בו ברב לאו אף לא שמץ של פתיחות להבנת טיבו של עולם מתעצב תוך שינויים מפליגים בהבנות שונות. ואולי אין ביכולתו לתרום תרומה ממשית בגלל אזיקיו.
אביא רק ראייה אחת, כואבת ומייסרת, מהתייחסותו חסרת הרגישות לחוק "המתת חסד", שיאפשר יציאתו המכובדת מהעולם של אדם המתייסר בייסורים קשים ממחלתו. גאולה כזו איננה אלא נגזרת מתוך נוף פנימי של אדם שקיים בו ניצוץ אלוהי. על-פי אמות מידה של אדם לאדם צריכה הייתה היהדות להיות מובילה את התפישה המאפשרת להקל על האדם הגווע לקצר את מסע כאביו. החרדים לעומת זאת רואים בפעולה זו כפלישה "אסונית" שאין להשלים עמה למחוזו של הבורא, אם כזה קיים.
על-פי תפישה צרת-דפנות זו דוחה הרב הראשי החדש הזה את ההשלמה עם חקיקה בהתאם לנדרש מאיש משכיל בימינו. אין בכוונתי להסתייע בניסיוני האישי ושל אחרים לתאר את מחזור חיי-אדם הנקטע לפתע באכזריות. חיי-אדם לא רק שתלויים מנגד אלא גם הופכים לגיהנום. אך הנה באה התפישה המודרנית וגורסת כי הגיע זמן להרחיק מיוסר שכזה מפתחו של פרק נורא ולאפשר לו לבחור במוות. אך הנה בא רב כזה ודוחה פתרון זה בשתי ידיים, מחמת ההלכה המקודשת של תורה בעל-פה, כאילו נתנה משה.
וכמו לא די בדעתו המשובשת הזאת של הרב המתיימר הזה, אלא כעת הוא מציג תוך הבלטת חזה גיבורים כוונה ברורה לנהוג במשקל של אפיפיור ב"מנהלה האזרחית", ולהגביר מעורבותה של הרבנות הראשית בהליכי חקיקה שהם בתחום אחריותם של חברי הכנסת. ולא סתם להגביר, אלא לכופף ולהכפיף את נציגי הריבון – לריבונותו הוא כ"יועץ לענייני יהדות". עד כדי כך הרחיק שבא בתביעה כי בעניינים שהוא יחליט בהם יחויבו חברי ועדות הכנסת להתייצב בבניין הרבנות הראשית לישיבות משותפות עם המועצה העליונה של הרבנות! לא פחות. כך ולא אחרת; יעלו על-פי הוראתו חברי הכנסת לחלות פניו של הנמשח בשמן.
עד ליישומה של תפישת עולם משובשת כזאת חושף הרב לאו בגלוי את כוונותיו להאיץ תהליך המרת הדמוקרטיה בהלכה. הוא כמובן מתעלם מכך שיותר משני שלישים של בני העם היהודי אינם בני חוגו האמוני, והם מסתייגים מתפישותיו הארכאיות עד להרתיע. ניכר בו שאיבד מרום שיעורו כנתפש בעיני עצמו, שאינו אלא בובה מימי השלטון הבריטי, ומוטב שיישאר כזה ויתענג מכל עינוגי המשרה המיותרת שהונחה על כתפיו הדקות, עד שיבוא יום ומשרת רב ראשי תבוטל, שכן אין לה מקום במדינה מודרנית.
בינתיים, נכון יעשה הרב לאו אם יבחן שנית את מידותיו ויזכור כי מעולם לא מונה כהערכתו המוטעית ל"יועץ מדינת ישראל בענייני יהדות". הוא בעיקר נתפש כרב ראשי הממונה על ענייני הרבנות ובעל משמעות למי שחפץ בו כסמל ולא יותר מזה; ירצה, יבטא דעותיו והשקפותיו ככל אדם, בכל מקום. בינתיים אולי יסייע לו אביו בעל הניסיון לגלות יותר קשב ופתיחות להרחבת אופקים. לא יגרע מאומה מכבודו אם יצטייד במידת ענווה במקום בו עומד וצניעות מכובדת זו רק תסייע לו ולאחרים. תכונה זו תקל עליו להשלים עם מגבלותיו. לכשירצה להיפגש עם חברי הכנסת – יואיל ויעלה למשכן. כך נהוג וכך יש לכבד את נציגי הריבון.
התהליך הרע הזה של הקצנה מחריפה והמיוצג בידי שני הרבנים הדווידים האלה תוקע שוב מקל בגלגלי הכרכרה שנוסעיה שואפים להפריד בין דת למדינה. מדינת ישראל היא מדינת בני העם היהודי ואין לחטט בדרכי אמונתם. עניינים שבפולחן מוטב שימשיכו להיגזר בין אדם לבוראו ואינם צריכים להימצא בפיקוחו של "היועץ".
הפרשנות החדשה של קניית מעמד אפיפיורי שהרב לאו מנסה להקנות לתפקידו מתחברת למצע הידוע והמרתיע של "הבית היהודי" המצהיר ללא הסתייגות כי "ממלכת יהודה" היא הבסיס ממנו תצא השלטת ההלכה על מרחבי מדינת ישראל.
בינתיים, מחובת ברי-דעת ולב להדוף את המתקפה החצופה לבלימת קבלת החוק המעניק לחולה את זכותו לחסוך מעצמו את מכבש הייסורים המיותרים. תאוקרטיה מוקצנת זאת הצומחת בפראות על כרעי יושנה עבשה, צבועה בגוון אירני מאיים, איננה יכולה לחיות בתוך עטיפה דמוקרטית. ההתנגשות בין לבין היא בנפשנו.
הטו אוזן והקשיבו לרעמים והרעשים המתגלגלים בעת סופה זו המתקיימת ממש כעת מתחת לרגלינו. הגיעה שעת בלימת הליכים של פולחן מן העבר הרחוק שדובריו חסרי המעצורים ותאבי השליטה בכל פינות חיינו, מגמדים בשיגיונם הפולחני את חזון המדינה ככתוב במגילת העצמאות. על דוברים אלה למשוך ידם מפגיעה בחוק "למות בכבוד".
