התאחדות הכדורגל העולמית נותנת פייט רציני מאוד לוועד האולימפי הבינלאומי במאבק על תואר "ארגון הספורט המושחת ביותר בעולם". רק ארגון מושחת שכזה יכול היה להחליט לקיים את המונדיאל בקטאר, בחום שיכול להגיע ל-50 מעלות, להתעלם מכך שאין לה שום מסורת של כדורגל ולהעלים עין לחלוטין ממותם הצפוי של אלפי עבדים (אין לי שם אחר) שבונים את האצטדיונים.

אבל למה להרחיק עד 2022? רק ארגון מושחת כזה יכול היה לתת לברזיל לארח את המונדיאל הנוכחי ולאפשר לה לקבוע משחקים בתנאי מזג אוויר איומים ובמרחקים של אלפי ק"מ בין האצטדיונים. רק ארגון מושחת כזה נוטל לעצמו את המונופול על דוכני המזון במגרשים, אוסר להכניס אליהם אוכל ושתייה ואז גובה פי שלושה מהמחירים הרגילים. רק ארגון מושחת כזה דואג לכך שרווחיו מהטורניר, 4 מיליארד דולר, יהיו פטורים מכל מס שהוא.

לבן שלי, אריאל, היה רעיון מבריק: שמעצמות הכדורגל המובילות יודיעו שהן מחרימות טורנירים כאלו. אם ארגנטינה, ספרד, גרמניה, צרפת ואנגליה לא היו מוכנות לשחק במקומות ובתנאים שהשחיתות זועקת מהם, לא הייתה לפיפ"א ברירה אלא להיכנע. אז למה זה לא יקרה? כי זה הגיוני והגון – שתי מילים שכנראה לא הולכות יחד עם צמרת הכדורגל העולמי.

נישאר במונדיאל ונעבור למדינה המארחת. ברזיל הקימה לכבוד האירוע כמה וכמה אצטדיונים חדשים, ויחד עם השיפוץ של הקיימים היא צפתה שתקציב הבינוי יהיה 1.2 מיליארד דולר. התקציב בפועל: 3.95 מיליארד דולר. ההסבר היחיד: סכומי עתק זלגו בדרך לכיסיהם של כל מיני פוליטיקאים, מאכערים וסתם מושחתים. וזה בשביל להקים אצטדיונים שבעוד חודש יהפכו לפילים לבנים חסרי כל שימוש, כי הם הוקמו בערים שלעולם לא יוכלו למלא אותם ביום-יום.

קחו לדוגמה את האצטדיון בעיר מנאוס, בה שורר חום טרופי קיצוני. היא כל כך מרוחקת, עד שהיה צורך להביא את חומרי הבנייה בים מפורטוגל ולהשיט אותם אליה בנהר האמזונס. הברזילאים בנו בה אצטדיון בן 46,000 מקומות, שיארח ארבעה משחקים בגביע העולמי. ואחרי זה? אופס, הקבוצה המקומית אפילו לא משחקת בליגה הראשונה. אז ברזיל היא אחת הכלכלות המתעוררות המובילות בעולם, אך בכל מה שקשור למשטר ולמינהל – היא עמוק-עמוק בעולם השלישי.

בשבוע שעבר חשף קלמן ליבסקינד במעריב-סופהשבוע את מעלליו של אריק ברמי בטייבה. לפני כמה שבועות חשף גיא ליברמן בידיעות אחרונות את חגיגת המינויים הפוליטיים ברשויות מקומיות רבות מאז הבחירות לפני חצי שנה. תחקירים מצוינים, שלא הפתיעו אותי ברמת העיקרון. למה? כי כבר שנים רבות שהשלטון המקומי הוא החצר האחורית המצחינה של המשטר בישראל. הולילנד הוא מן הסתם הדוגמה הבולטת ביותר, אבל כמעט לכל עיר יש איזשהו מיני-הולילנד משלה: פרויקט, עבודות או אירוע שרק שחיתות יכולה להסביר אותם.

הציבור, וזה הוכח באוקטובר שעבר, ממש לא מתרגש מהשחיתות של ראשי הערים. עובדה ששלומי לחיאני, יצחק רוכברגר ושמעון גפסו נבחרו שוב למרות כתבי האישום נגדם. רשויות אכיפת החוק תופסות עוד ועוד ראשי רשויות, אבל גם זה לא מרתיע את עמיתיהם. מי שיכול וחייב לתפוס את התופעות הללו בעודן באיבן הוא משרד הפנים, שלרשותו עומדים מאות רואי חשבון האמורים לבדוק בזמן אמת את המתרחש ברשויות המקומיות, ושבידיו גם הסמכות להעיף כל ראש עיר ולפזר כל מועצה שאינם מתפקדים כהלכה.

אלא שהמשרד לא עושה כלום. נאדה. אפס. גורנישט מיט גורנישט. בכל שפה שתרצו, התיאור יהיה זהה. מבקר המדינה הצביע על כך לפני שנה ולא עושה רושם שמשהו השתנה. הפעולה המשמעותית ביותר של גדעון סער בתחום השלטון המקומי היא היוזמה להכריז על יום שבתון בבחירות המוניציפליות. כנראה כדי להבטיח שהמושחתים ישובו וייבחרו ביתר קלות.

מיליארד שקל. זה מה שישלם בנק לאומי למשרד המשפטים האמריקני כדי לסגור את התיק נגדו, בחשד שסייע ללקוחותיו במדינה זו להעלים מס. הסיפור הזה עבר מאוד בשקט במקומותינו, למרות שהוא מעיד על ריקבון עמוק בבנק הגדול ביותר בישראל.

שלא יספרו לכם שמדובר בפשרה כדי להימנע מהוצאות כבדות עוד יותר. אף אחד לא משלם למעלה מ-250 מיליון דולר רק כ"ערכי מטרד". אפילו בנק משלם כזה סכום רק כאשר ברור לו, שהוא הולך לחטוף עונש הרבה יותר כבד ושבכירים בו עלולים למצוא את עצמם בכלא. כי בארה"ב – מדינה משונה כזו – מתייחסים מאוד בחומרה לעבירות מס, ועוד יותר בחומרה למוסדות פיננסיים עשירים שעוזרים למיליארדרים להתחמק מתשלום מיסיהם.

כל זה אומר, שלאומי ניו-יורק וחברות נוספות בקבוצת לאומי עברו ביודעין ובצורה שיטתית על החוק האמריקני. אני לא מאמין לרגע שהמנהלים שלהן עשו את זה על דעת עצמם, בלי לקבל אישור מהבכירים ביותר בבנק בישראל (ששכרם נגזר מרווחי הבנק, ושהיה להם אינטרס אישי להרחיב את הפעילות). ואם הם כן פעלו על דעת עצמם, יש לבנק לאומי ברחוב יהודה הלוי בעיה חמורה ביותר של שליטה על המתרחש בשלוחה החשובה ביותר שלו בחו"ל.

זה מסוג המקרים שלאומי וראשיו יוצאים או פושעים או מטומטמים; או מושחתים או אידיוטים. אני נוטה לאפשרות הראשונה, שמחייבת בדיקה מעמיקה והסקת מסקנות חריפה וחד-משמעית מצד הפיקוח על הבנקים בישראל. דני דנקנר הלך הביתה על הרבה פחות – על שחיתות אישית של כמה מיליוני דולרים. כאן אנחנו מדברים על שחיתות מוסדית שעלתה לבנק בסכום עתק.

אני חייב תיקון והתנצלות לח"כ החדש-ישן כרמל שאמה-הכהן. כתבתי כאן, שהוא כבר שוקל לגנוב מהליכוד את המנדט שהוא מקבל בעקבות בחירתו של ראובן ריבלין לנשיא ולחבור למשה כחלון, ומתחתי ביקורת חריפה על אפשרות זו.

שאמה-הכהן התקשר והבהיר שני דברים חשובים. האחד: הוא מעולם לא אמר שירוץ עם כחלון, אלא רק שכחלון הוא חבר ואין הוא פוסל שום אפשרות. השני והחשוב יותר: כיום אין אפשרות לגנוב מנדטים. אפשר להעביר מנדט רק אם סיעת-האם מסכימה, או אם מדובר בהתפלגות רשמית - דהיינו של למעלה משליש הסיעה. מותר להניח שהליכוד לא יתן לאיש לקחת ממנו מנדטים אם הדבר יהיה תלוי בו, ואפילו בליכוד המצומק הנוכחי - שאמה-הכהן רחוק מלהיות שליש סיעה. אז שיהיה בהצלחה.

אבל אפשר לסיים בנימה אופטימית. לנשיא המדינה נבחר השבוע האדם הישר ביותר בין הפוליטיקאים שהתמודדו על התפקיד, האדם שיושרו עומד בניגוד בוהק להתנהלותם של מתחריו. האיש שעשרות שנים נמצא באותה תנועה, שמעולם לא פזל לתנועה אחרת, שמעולם לא שלח את ליבו בעקבות ישבנו. האיש שחי בצניעות באותה דירה כבר ארבעה עשורים. האיש שמעולם לא דבק בו רבב וששמו לא נקשר מעולם לאפשרות שמישהו אולי ינסה להשחית אותו. ראובן ריבלין יכול כעת להוות מודל חדש לחיקוי, יכול כעת להנחיל את ערכיו לכל העם. יחי הנשיא!