כלל לא בטוח שיש צורך במוסד הנשיאות במדינת ישראל. התפקיד נועד מלכתחילה להעניק לעומד בראש המדינה מעמד סמלי, כזה שיסמל את ערכיהן של המדינה והחברה בישראל ואת המשותף לחברה רבת הפנים שבתוכה אנו חיים. הנשיאים הראשונים ענו על צורך זה והביאו כבוד לתפקיד.
למרבה הצער, שלושת הנשיאים האחרונים לא פעלו ברוח זו, וכל אחד מהם בדרכו פגע במוסד הנשיאות והביא להרהורים שמא עדיף לבטלו. מדובר בעזר ויצמן, במשה קצב וב
שמעון פרס. הפגיעה לא נבעה מעברם הפוליטי. גם לרוב מבין ששת הנשיאים שלפניהם הייתה זהות פוליטית ברורה. הפגיעה נבעה מהתנהגות בלתי מוסרית שהטילה צל כבד על נושאי המשרה הבכירה במדינה. במקרה של פרס גם מדובר באדם שהעמיק את השסע בחברה הישראלית, כאשר ניצל את המשרה הרמה והפך אותה קרדום לחפור בו לצורך קידום מדיניותו הכושלת והשנויה במחלוקת, בלשון המעטה. העובדה שראש ה
ממשלה נתניהו שגה ואיפשר לו לנהוג כך, מעל ראשו ולעתים גם מאחורי גבו של ראש ממשלה מכהן, הטילה צל כבד על המשכן, שראה כבר מעשים מחפירים ואשר זקוק לתיקון דחוף, אחרי עשרים ואחת שנים ושלושה נשיאים שקעקעו את יוקרתו של התפקיד הסמלי.
שאלת הצורך בתפקיד הנשיא ראויה לדיון ציבורי. דיון כזה אסור היה שיתקיים תוך כדי תהליך הבחירה של הנשיא העשירי. הוא יכול להתקיים בהמשך, אחרי שהנשיא העשירי נבחר, ושנים לפני בחירתו או אי-בחירתו של הנשיא האחד-עשר. הוא גם אינו יכול להתבצע בהקשר של מועמד זה או אחר לתפקיד, אלא במנותק מהם, כלומר בשלב שבו לא ידועים המתמודדים על התפקיד הרם.
זה המקום לברך על בחירתו בסופו של דבר של המועמד הטבעי לתפקיד הנשיא, יו"ר הכנסת לשעבר, ח"כ ראובן-רובי ריבלין, האיש הנכון במקום הנכון. לא ברור מה בדיוק הביא לכך שהוא סיים בטרם עת את כהונתו כיו"ר הכנסת. היום תוקן הדבר, ולמשכן הנשיא הגיע המועמד הטבעי לתפקיד נשיא המדינה. נראה שאין כמו ראובן ריבלין שיידע לבטא את רוחה ואת ערכיה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, את הכמיהה להשבת היעדים היהודיים, הציוניים והערכיים לראש סדר היום הציבורי בישראל, ואת מרכזיותה של ירושלים כבירת ישראל. נראה שבחירתו של ריבלין יכולה לאחד, וגם להשיב את הכבוד האבוד ואת ההדר הראוי לתפקיד שזוהרו הועם על-ידי שלושת הנשיאים שקדמו לו ועל-ידי תהליך בחירה פגום, בלשון המעטה.
חשוב מאוד ודחוף מאוד שראש הממשלה נתניהו יחדל מן ההתנגדות התמוהה למועמד הטבעי ומעתה והלאה ישתף פעולה עם מי שכנסת ישראל בחרה לתפקיד הרם. אם ראש הממשלה הצליח במשך שנים לבלוע צפרדעים ולשתף פעולה עם נשיא חתרן, שחדר לתחומי הפעילות המוגדרים של ראש הממשלה ואשר פעל לא פעם בניגוד למדיניות הממשלה, קל וחומר שלא צריכה להיות מניעה כיום, כאשר הנשיא וראש הממשלה הם בעלי שורשים אידיאולוגיים משותפים.
התקשורת הישראלית צפויה להתמסר שוב - כהרגלה - לשמעון פרס, ולערוך פסטיבל פרידה מהנשיא השנוי במחלוקת, שסיים זה עתה את תפקידו. מעולם לא כיהן בישראל נשיא שייצג והעמיק את השסע בציבור הישראלי, שערער את היחסים התקינים בין נשיא לראש ממשלה, ושניהל מדיניות חוץ פרטית, המשך למדיניותו הכושלת מזה עשרים שנה. אין מקום לפסטיבל או לגעגועים.
ארי שביט, בכיר הכותבים בביטאון השמאל הקיצוני, הגדיר (05.06.14) את מועמדותו של ריבלין כ"מתכון לאסון", והזהיר: "אסור להעביר את כס הריבונות הישראלית לשליטתם של אלה המקעקעים את הריבונות הישראלית". לו היה נוטל קורה מבין עיניו היה מבחין שדווקא הנשיאות התשיעית, זו של פרס, הביאה לקעקוע הריבונות הישראלית, ולהמשך צעידתו של הכובש הערבי, מכחיש השואה מרמאללה, מחיל אל חיל.
שמעון פרס חתר באופן בלתי נלאה, לרבות בשבע שנות נשיאותו, לקידום השלום החזירי והגזעני, על-אף מדיניותה האחראית יותר וההרפתקנית פחות של הממשלה הנבחרת. בחירתו של ראובן ריבלין עשויה להביא תקווה מחודשת למי שרוצים מדינה יהודית, דמוקרטית, ציונית ומוסרית.
