האם כל אישה המתלוננת כי איש נודע הטריד אותה מינית היא באמת "מוטרדת" או אולי המדובר במשהו אחר לחלוטין? במצב הדברים החוקי הנוכחי קשה מאוד לדעת מהי האמת והיכן היא מסתתרת. דבר אחד ניתן לומר בוודאות: בכל פרשה של האשמות על הטרדה מינית יש יתרון לנשים המתלוננות. בניגוד לגברים המואשמים ששמם ומעשיהם הנקלים לכאורה נחשפים לעיני הציבור בהקשר שלילי ואולי אף פלילי, החוק מקנה למתלוננת הגנה מוחלטת. אסור לפרסם את שמה ותמונתה, גם לא ברמז, ואסור גם לחשוף את המניעים הכמוסים הניצבים מאחורי מסע ההאשמות והסיפורים המלוכלכים הבונים את התשתית של ההטרדה לכאורה או למעשה. בתמצית הדברים דבר אחד ברור: הגבר המותקף בהאשמות, בדויות או אמתיות, מצוי בעמדת התגוננות של המפסיד מראש. מצב זה אינו הוגן ואולי אף פוגע בזכויות יסוד של מואשם שאינו יכול להתגונן ואולי אף מנוע מלהגן על שמו הטוב בדרכים משפטיות.
אם נבחן לעומק את הטענות של המתלוננת במקרהו של
מאיר שטרית יסתבר בקלות כי משהו לא מתיישב עם ההיגיון הפשוט. העוזרת טוענת, כפי שפורסם בתקשורת, כי שטרית ניסה לנשק אותה - ונשיקה שלא בהסכמה יכולה להיחשב כהטרדה. אני מנסה לדמיין בעיני רוחי איך נראה בפועל ניסיון שכזה ולא מצליח. האם שטרית עמד במרחק כמה סנטימטרים מן המתלוננת, קפץ את שפתיו כאילו הוא רוצה לנשק, אך בפועל לא עשה דבר, וכל מה שטוענת עוזרת הבית לא היה אלא מה שהיא חשבה שהוא התכוון לעשות. ואולי הוא בכלל לא התכוון למה שהיא חשבה? או אולי שטרית לפת אותה בידיו והתקרב אליה כדי ליצור מגע נשיקתי שבפועל לא התרחש? ועוד קובלת העוזרת כי שטרית נגע בירכה או בגבה. מה פירוש נגע? האם אחת מאצבעות כף ידו נגעה בשוגג בפאתי ביגדה או שמא הוא טפח על אחוריה בכל כף ידו? אולי. אבל זו לא הייתה מהות התלונה.
הסיפור של ההטרדה הזו, אם הייתה או לא הייתה, פשוט מסריח. משהו במסכת העובדות המוצגת בפני הציבור פשוט לא מתקבל על הדעת. עם זאת עובדה אחת מטרידה מאוד. אם לא הייתה הטרדה מדוע שילם שטרית לעוזרת הבית שלו רבע מיליון שקל והחתים אותה על הסכם סודיות? יכול בהחלט להיות כי שטרית, בעצת יועציו המשפטיים, החליט שעדיף לו לשלם דמי שתיקה וכך למנוע מעצמו מלחמת בוץ שבה הוא יהיה המפסיד הגדול. כך או כך, בהחלטתו להשתיק - השגויה לדעתי - הוא הפסיד פעמיים. הוא גם שילם הרבה כסף וגם הוטח בו הרפש.
אילו שאל שטרית לדעתי ואילו היה מבהיר לי בוודאות כי מעלילים עליו עלילת שווא, הייתי יועץ לו לנהוג אחרת. ביום שבו היו מתפרסמות טענותיה של עוזרת הבית היה על שטרית להתראיין בכל ערוצי התקשורת ולהסביר כי המדובר בעלילה ובניסיון לסחוט ממנו כספים. הוא היה חייב להבהיר לציבור כי הוא מוכן לעבור בדיקה בגלאי שקרים, לעבור בדיקה שכזו ולפרסם את תוצאותיה, וגם כי הוא מוכן להיחשף בפני התקשורת לעימות עם המתלוננת ובמקביל להגיש נגדה תלונה למשטרה על ניסיון סחיטה. בנוסף לאלה היה שטרית צריך להגיש נגד המתלוננת תביעה על הוצאת דיבה. רק פעילות חזיתית רחבה מן הסוג הזה הייתה יכולה לשכנע את הציבור כי שטרית הוא קרבן עלילה ולא חרמן-מטרידן.
שיטת פעולה זו חשובה גם לגבי עתידו של המואשם בהטרדה. כיום ברור וידוע כי שמו של מי שמככב ב"סיפורי בוץ" יופיע ברשת האינטרנט, יהיה קיים בה תמיד וישמש חומר גלם לפרסומים עתידיים. כלומר: אם אין יוזמה לפרסומים המציגים את עמדתו של המואשם הרי האשמותיה של כל מתלוננת, יהיו חומר הגלם "העובדתי" לכאורה בכל מועד בו יחליט מישהו להביא לידיעת הציבור חומרים נגטיביים על אודות מי שהואשם אי-פעם בהטרדה מינית.
סופו של דבר: המצב החוקי היום בתחום ההטרדה המינית הוא אבסורדי. החוק מקנה למתלוננות על הטרדה הגנות נרחבות ביותר שאינן מאפשרות לאמת ולצדק לצאת לאור. כל מי ששוויון הזכויות ביו גברים לנשים חשוב לו חייב לפעול לשינוי החוק. אסור לקבל כגזירת גורל בלתי נמנעת את המצב הקיים שבמסגרתו הגבר תמיד מצוי במעמד של אשם כמעט ללא יכולת התגוננות והאישה תמיד צדקת גמורה. רק בדרך של השוואת זכויות משפטיות יוכל הציבור לדעת מי אשם בהטרדה ומי מעליל עלילות כזב.
