בשנת 1988 פירסם הסופר הבריטי המוסלמי יליד הודו, סלמן רושדי את ספרו "פסוקי השטן". הספר עורר סערה רבתי בעולם המוסלמי, שם נטען כי הספר מבזה את הנביא מוחמד. חצי שנה לאחר מכן, הגיבה אירן בדרך שלה. המנהיג העליון האייתוללה חומייני הוציא "פתווה" (פסק הלכה), שבו קרא לרצוח את רושדי.
המערב הנאור (סליחה על הביטוי) הגיב בתדהמה וכמה ליברלים הגיבו בזעזוע בולט. רושדי עצמו נאלץ לרדת למחתרת וחי במשך שנים בהסתר מוקף בשומרי ראש. זה קרה, אגב, בסוף המאה הקודמת, מאות שנים אחרי שבעולם הפסיקו להעלות מכשפות על המוקד. היום, היו מן הסתם קתרין אשטון ו
ג'ון קרי, מפרסמים גילוי דעת נמרץ, שבו היו מכריזים על הסתייגותם מן הדיווחים כאילו המימשל האירני שוקל להביא לקיצם את חייו של רושדי.
עכשיו צריך רק לקוות, שבעקבות מה שעולל אתמול ליאו מסי לנבחרת אירן במונדיאל, לא יוציא רוחאני "פתווה" דומה, על ראשו של הפנומן הארגנטיני.
הרושם הטוב שהותירה אירן, חרף הפסדה, מעלה אצלי זיכרונות מן התקופה שבה נבחרות ישראל ואירן בכדורגל התמודדו ביניהן.
האווירה באצטדיון בטהרן לא הייתה נעימה (לשון המעטה), כפי שהיה למשל ב-1974, במסגרת משחקי עמי אסיה (ולא בגמר גביע אסיה לנבחרות, כפי שציין אתמול בטעות, יורם ארבל). הפעם האחרונה שמיפגש כזה נערך.
ואם מסביב היה חם ולוהט ועויין, רשמית היו יחסים קורקטיים, ופעם אחת אפילו הרבה מעבר לזה... אני מתנצל שהפעם אני סוטה מכיווני הכתיבה השגרתיים, ומנצל את ההזדמנות שהמונדיאל מקנה לנו, כדי לספר את אחד הסיפורים המעניינים ביותר שאי פעם נתקלתי בהם במהלך עבודתי העתונאית. סיפור, שעל-רקע האיבה התהומית השוררת כיום בין שתי המדינות, הוא בהחלט סיפור מדהים, ונחשף כאן בפעם הראשונה.
הסיפור הפיקנטי הזה מחזיר אותנו אל שנת 1969. אנחנו בעיצומו של ירח הדבש בין ישראל לאירן, בשלטונו של השאה, ריזה פהאלווי. בין שתי המדינות קיימים קשרים ביטחוניים הדוקים ביותר, רובם חשאיים. ישראל מספקת נשק לאירן (עסקה אחת לא-כל-כך כשרה, תתפרסם מאוחר יותר בארה"ב ובעולם כולו תחת השם "אירנגייט"), מדריכים ישראלים מאמנים את צבאו של השאה, וכל זה רק על קצה המזלג.
אני עצמי ביקרתי בטהרן שלוש פעמים במסגרת נחיתות ביניים של מטוסי "אל על" (שהביאו עימם גם מטעני ביצים), בדרך ליעדים רחוקים במזרח הרחוק, אליהם טסתי עם נבחרות כדורגל ישראליות.
נחיתות ביניים קצרות שלא מנעו ממני לבקר בשתיים מהאטרקציות הנודעות של טהרן: הבאזאר הגדול (שוק מקורה ענק, דומה מאוד ל"אחיו" האיסטנבולי) ומוזאון אוצרות בית המלוכה האירני.
לפני ביקורי הראשון בטהרן בשנת 1966, נתבקשתי להשיג אשרת כניסה לאירן. כאשר הוסבר לי במשרד הנסיעות שעלי לגשת לנציגות הדיפלומטית של אירן, שאלתי בתדהמה אם יש בכלל דבר כזה. אמרו לי שיש. החיפוש אחרי הנציגות הזו היה מרתק. ברחוב ז'בוטינסקי בר"ג, בערך מול הבניין שבו שכן פעם מפעל "עסיס", היה עלי לטפס במעלה גבעה תלולה, כשלפתע נחשפה לעיניי וילה שלא היה ספק כי ביקשה להתחבא... חלקה הגדול היה שקוע בקרקע, אבל מעליה התנוסס הדגל האירני... את האשרה, אגב, קיבלתי ללא שום קושי.
באותן שנים, השתייכה ישראל לקונפדרציית הכדורגל האסיינית (AFC), שהיא הייתה אחת המדינות שהקימו אותה בשנת 1954. זו הייתה עדיין תקופה שבה ההשפעה הערבית על הכדורגל האסייני לא הורגשה (היא תתגבר באמצע שנות ה-70', ותגיע לשיאה ב-1976, כאשר ביוזמת כוויית סולקה ישראל מחברותה בקונפדרציית הכדורגל האסיינית). לישראל לא היו אז שום בעיות להתמודד גם עם נבחרות של מדינות מוסלמיות, כמו מאלזיה ואינדונזיה (המדינה המוסלמית הגדולה ביותר).
אשר לאירן, המצב היה מורכב הרבה יותר. רשמית היו יחסים תקינים, ככל הנראה בהשראת היחסים המדיניים-צבאיים. למשל, בכיר שופטי הכדורגל של אירן, דאוד נאסירי, היה מוערך מאוד בישראל בגלל רמתו הגבוהה, וגם שפט פעמיים ברמת-גן, לאחרונה ב-1969, במשחק קדם-עולמי בו ניצחה ישראל את ניו-זילנד, 0-4.
אבל בשטח המצב היה שונה לחלוטין. במאי 1968, למשל, התמודדה נבחרת ישראל בכדורגל בגמר גביע אסיה לנבחרות. המפעל התקיים בטהרן, ולגמר הגיעו ישראל (המאמן הלאומי היה אז היוגוסלווי מילובאן צ'יריץ) ואירן.
ערב המשחק הגיעה משלחת של יהודי טהרן לבית המלון בו התאכסנה נבחרת ישראל, וחבריה התחננו בפני ראשי המשלחת שלנו שיעשו הכל כדי שישראל תפסיד "אחרת יש חשש לפוגרום בקהילה היהודית" (אגב, שנתיים מאוחר יותר, כאשר הפועל ת"א שיחקה בטהרן במסגרת גביע אסיה לאלופות, העלו יהודי טהרן בקשה דומה).
במשחק עצמו, דאג השופט ההודי נטראגאן למנוע שפטים מיהודי טהרן. בעזרתו ניצחה אירן המארחת 1-2, משער נצחון מפוקפק בדקה ה-90.
באותן שנים הקפידה ישראל לשגר את נבחרת הנוער שלה להתמודד מדי שנה במשחקי גביע אסיה לנוער. ההשתתפות הזו החלה ב-1964 במשחקי סייגון (כיום: הו-צ'י-מין סיטי), ונקשרה בדרך כלל עם שמו של המאמן הלאומי עמנואל שפר ז"ל, שצבר מוניטין מוצדקים כאשר בנה נבחרות נוער מצליחות, זכה בגביעי אסיה בשנים: 1964, 1965, 1966 ו-1971.
אבל אני רוצה להתמקד רק בשנת 1969. המשחקים נערכו בבנגקוק, ושפר חזר לנבחרת הנוער אחרי היעדרות של שנתיים (ב-1967 זכה בגביע המאמן הלאומי דאז, מילובאן צ'יריץ', אבל ב-1968, לראשונה במסגרת זו, נכשלה הנבחרת אותה אימן רחביה רוזנבאום).
במלים אחרות: שפר חזר לנבחרת על תקן המושיע. האשראי הגדול שצבר המאמן הקשוח, שהיה חסיד מושבע של הכדורגל הגרמני, העמיד אותו בעצם בפני אתגר מקצועי לא פשוט. הסיבה: חומר השחקנים, ממנו אמור היה לבחור את חייליו לקרב היוקרתי בבנגקוק, לא היה מבטיח (וזה בלשון המעטה). עמדו לרשותו שחקני ליגה טובים אבל לא כוכבים. לא היו שם גיורא שפיגל, שמואל רוזנטל, צבי רוזן, משה רומנו, שייע פייגנבוים, מיכאל לפרדון ויהודה שהרבני, אם להזכיר רק כמה שמות.
ב-1969 עמד לרשותו של שפר סגל אפור למדי. ואם לא די בכך, המאמן שנודע במזגו הסוער ובלשונו הבוטה, לא שלט ברוחו נוכח מחדלי חניכיו, וגערותיו התכופות עוד ערערו את בטחונם האישי של הצעירים.
אני מתעכב ומרחיב בנקודה זו, כי היא מהווה את הרקע למה שקרה בבנגקוק. נבחרת ישראל הצליחה להעפיל עד שלב חצי הגמר, שם התמודדה מול יריבתה המושבעת בורמה (נקראת היום מינאמר), והודחה בכדור 11 מ' שנוי במחלוקת.
עכשיו כל מה שנותר לישראל היה להתמודד על המקום השלישי נגד נבחרת הנוער של אירן. כל חובב כדורגל יודע שלמקום שלישי בטורניר מסוג זה אין שום חשיבות, שהרי לא מדובר במקום המקנה מדלית ארד אולימפית. אבל שפר היה במצוקה. המאמן, שהיה רגיש מאוד לתדמיתו הציבורית, חשש מהתגובות בישראל, אם גם במשחק הזה תפסיד ישראל.
שפר הלחוץ פנה לד"ר בן-ציון זק, רופא הנבחרת, בהצעה שיתווך בין ישראל לאירן ויציע לסיים את המשחק חסר החשיבות ביניהן, בתיקו... את מה שהתבשל מאחורי הקלעים, תוך שהוא משביע אותי לשמור את הסיפור בסוד, סיפר לי אז בבנגקוק ד"ר זק ז"ל, רופא המשלחת שרכש את השכלתו המקצועית בבריה"מ, והוא מי שהקים את המכון הרפואי של ההתאחדות לכדורגל, כאשר המכון עוד שכן במרתף ברחוב הארבעה בת"א.
הסיבה, שדווקא הרופא שלנו הוא שנבחר למשימת התיווך, הייתה פשוטה, אם כי גם היא בלתי נתפסת במציאות ימינו. לאירן זו הייתה פעם שנייה שהיא משתתפת בגביע אסיה לנוער. לאירנים לא היו בעיות תקציב, אלא חוסר ניסיון בינלאומי, לכן הגיעו לבנגקוק ללא רופא! בצר להם, פנו ראשי המשלחת האירנית דווקא לעמיתיהם מ... ישראל. אנשינו לא סירבו להם, וכך קרה שרופא ישראלי (ד"ר זק) הוא שטיפל בפצועי נבחרת אירן.
אלא שהמשחק עצמו - שנוכח ההסכם המוקדם היה אמור לשאת אופי ידידותי מאוד - "חרג" מהתסריט שנקבע לו. אחרי זמן קצר, כבש "לפתע" כוכבה הצעיר של מכבי יפו, שמואל ("סינג-סינג") שטיילינג ז"ל (נפטר בגיל צעיר ממחלת הסרטן), שער יתרון.
ישבתי אז ביציע העיתונות, ואני זוכר את המהומה שקמה בספסל האירני, ובעיקר את תגובתו של ראש המשלחת, הגנרל מוקרי. הוא ישב כמה שורות מעלינו, ובעוד הישראלים מתחבקים, ירד הגנרל הנסער למטה, לספסל נבחרתו. הסצנה הזו זכורה לי מצויין רק בגלל התמונה המצחיקה של גנרל אירני חמוש בנעלי אצבע.
אבל ההמשך היה פחות משמח עבור ישראל. האירנים הישוו ובהארכה גם כבשו שער ניצחון, 1-2. לא פלא שמאז הם כועסים עלינו כל כך.
