פרשת חוקת מהווה מעין פרשת מים של מסעי עם ישראל בכלל ושל ספר במדבר בפרט. ללא כל רמז ואזהרה, הפסוק הראשון בפרק כ' מהווה שער לאירועים המכוננים של שנת הארבעים למסעיהם: "ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחודש הראשון ויישב העם בקדש ותמת שם מרים ותיקבר שם" - האזכור היחיד לדילוג של כמעט 39 שנים מאז מחלוקת קורח ועדתו שתוארה בפרשה הקודמת.

אחד המאפיינים המעניינים בשלב זה במסע ההתהוות של עם ישראל, הוא המפגש המתחדש עם אומות האיזור. מאז יציאת העם מתחת עול הכבד של המצרים, הקרב הטעון עם עמלק וביקורו של יתרו בסמוך להר בסיני, העם נחשף לייעודו ההיסטורי ולעיצובו של עצם זהותו העצמי מתוך מציאות של בדידות זוהרת מכל מגע עם זר. כעת, כהכנה להתמודדויות קיומיות - מדיניות ורוחניות - שיתחייבו לעמוד בהם בכניסה לארץ ישראל, מתקיימים מפגשים עם עמים מבני צאצאים של קרובי משפחת אבותיהם, ועם עמים אשר יהוו במשך דורות אויבים מרים שיתנגדו לצמיחת ריבונות ישראלית בקרבתם.

המפגש הראשון הוא עם מלכות אדום, צאצאיהם של עשו אחי יעקב אביהם. בציפייה להתקדם במהירות לכיוון הארץ הנכספת שולח משה נציגים לחצר המלך בבקשה: "נעברה נא בארצך, לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר, דרך המלך נלך, לא נטה ימין ושמאל עד אשר נעבור גבולך". מול תשובתו הנחרצת של מלך אדום "לא תעבור בי, פן בחרב אצא לקראתך", שולח משה התחייבות לפצות על כל נזק העלול להיגרם במעבר העם: "ואם מימיך נשתה אני ומקנַי - ונתתי מכרם". כתגובה למשלחת החדשה, מלך אדום משגר את צבאו להדוף את הפליטים שהגיחו מהמדבר.


שאלה של חיתון


בספר דברים משה חוזר על קורות ישראל בהנהגתו במשך ארבעים שנה. שם נלמד שבאותה תקופה עברו בני ישראל בקרבה לגבולות של עמים אחרים, עמון ומואב, על-אף שלא מסופר שם מה היה אופי המפגש עם אותם העמים, גם הם מקרובי אבות האומה. בזיכרון העם בוודאי נשאר אותם מעשי חסד של אברהם אשר גם לקח איתו את לוט, אבי-אבותם של בני עמון ומואב, מאור כשדים לארץ כנען ואף יצא למלחמה כדי להציל אותו מידי צבאות גדולים אשר לקחו אותו לשבי.

איזה רושם השאירו אותם מפגשים בנפש העם? אלו נורמות נקבעו בתשתית חיי העם על בסיס התנסויות אלו? תשובה חלקית לשאלה זו ניתנת בתורה במקום מפתיע. במרכזן של המצוות הקובעות את גבולות החיתון, מופיעים שוב תיאורם של אותם מפגשים ראשוניים של העם עם אומות האזור שעת יציאתם מהמדבר בהתקרבותם לארץ נושבת:

"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם. על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך... לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם. לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. בנים אשר ייוולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה'".

מערך הצווים הזה מתמיה. וכי יש לצאצאי המצרים אשר שעבדו את עם ישראל באכזריות, יותר זכויות מאלה אשר לא "קידמו אתכם בלחם ומים"? המקרא נימק את ההקלה היחסית באיסורי החיתון עם צאצרי מצרי באומרו, "כי גר היית בארצו". בחלק ממפרשי המקרא נאמרו על כך דברים נוקבים ביותר. למשל, הרמב"ן אומר: "וכן המצרים הרחיקם שלושה דורות מפני רשעם אשר עשו עימנו רעות רבות וצרות, אבל לא יתעב אותם לעולם, בעבור שהיינו גרים בארצם ונמלטנו עמהם בימי הרעב בכבוד שעשו לאבינו [יוסף] והמליכו עליהם ממנו קצין ומושל".


נבואתו של עמוס


בשורש מערך הצווים הללו עומד עניין יסודי בהנהגת האדם, בחייו כפרט בחיי חברה ואף בנורמות האמורות לעצב יחסים בין מדינות. האכזריות של המצרים והנוקשות של אדום מחייבות אומנם הרחקה של היטמעות מידות אלו בעם ישראל על-ידי מניעת חיתון עם צאצאיהם, אך רק לשלושה דורות לאחר הגיור.

לעומת זאת, התורה מחמירה דווקא כלפי העמונים אשר לא ניסו לפגוע בעם באופן ישיר ואלים, אבל הפגינו התעלמות מוחלטת מכל תחושה של חמלה ורחמים כלפי אדם בצרה, נמנעו מלתת לעם לחם ומים, ובמקום זאת שכרו קוסם כדי לפגוע בשורש קיומם הרוחני. התורה מצווה שלא ייכנסו מידות אלו בעם ישראל "עד עולם".

בפתיחת נבואתו מתאר הנביא עמוס את גבול הסבלנות של בורא העולם בכל הקשור לנורמות המעצבות את מדיניות העמים כלפי אויביהם. סכסוכים בין עמים, ובין קבוצות המתגוששות בינן לבין עצמן בתוך מדינות לשם השגת עמדות כוח, מהוות לצערנו חלק מנוף קיום האדם. גם אז קובע הנביא יש להתייחס ל"אויב" מתוך גבולות אנושיים: על שלושה פשעי... ועל ארבעה לא אשיבנו".

ברוח הנביא עמוס יש לחזור ולשנן: מי שמטיל פצצות אימה של חומרים כימיים על אוכלוסיות אזרחיות, אין לו חלק בקהל העמים. מי שמענה מתנגדים פוליטיים במרתפים חשוכים, אין לו חלק בקהל העמים. מי שמכניס מפגינים לבתי חולים כדי להוציא איברים מגופם ולמכור אותם סביב העולם, אין לו חלק בקהל העמים. וביחס לעם ישראל, מי שאינו בעל חמלה ורחמים ואינו מוכן לתת לחם לרעב ומים לצמא - גם כאשר מדובר במי שנראה כמאיים - אין לו חלק בקהל ה'.