כאשר אדם נפטר, קיימות שתי חלופות להעברת הבעלות ברכושו. הדרך הראשונה מקורה ברצון המת/ המוריש, באמצעות צוואה שהותיר אחריו המנוח. ככלל, צוואה זו יכולה להיות בכתב יד, בעדים, ברשות ואף בעל פה (כאשר המנוח ראה את עצמו בפני המוות ובטרם הלך לבית עולמו הספיק לצוות על אופן החלוקה - צוואת "שכיב מרע").
הדרך השנייה היא בהעדר צוואה. אז מחולק עזבונו של אדם על-פי הכללים שנקבעו בחוק הירושה (ירושה על-פי דין). בירושה על-פי דין קיימים שני מסלולים התלויים בקיומו של בן זוג:
1. המנוח הותיר בן/בת זוג - כעיקרון מחצית נותרת בידי בן הזוג ומחצית לידי צאצאי המוריש או הוריו, או שני שלישים לידי בן הזוג במצב בו אין ילדים או הורים אלא אחים (שליש נותר עובר לידי אחיו של המוריש).
2. לא נותר בן/ בת זוג - ילדי המוריש ובחלקים שווים ביניהם. (לפי החוק לפני שתוקן הייתה עדיפות מסוימת לילדים מנישואים קודמים). לא היה בן זוג כלל או ילדים - עובר הרכוש להורים וככל שאלה הסתלקו לאחים.
ככל שאדם מבקש לסטות מהוראות החוק, צוואה היא הדרך לדאוג לחלוקת רכושו על-פי רצונו.
שימור ההון המשפחתי
חוק הירושה מקנה בידי המוריש שני כלים עיקריים לשמר את ההון המשפחתי לפי רצונו של המוריש: צוואות הדדיות ו"יורש אחר יורש".
לפני תיקון החוק בשנת 2005, הפרקטיקה המשפטית לימדה לערוך צוואות הדדיות, שבעיקרן בני הזוג היו מתחייבים בצוואה (כל אחד בצוואתו הוא) כי בהסתלקותו, רכושו של האחד יעבור למשנהו. מהוראות הצוואה גם ניתן היה ללמוד מה יעלה בגורלו של הרכוש המשפחתי במלואו לאחר הסתלקותו של בן הזוג השני.
במאמר מוסגר נעיר, כי ההוראות של "יורש אחר יורש" היו קיימות בחוק הירושה מאז ומתמיד, ולפיכך חלק הרכוש של "הנפטר הראשון" שהוקנה לבן זוגו מן הסתם הוסדר. נותרה בעיה עם החלק השני של הרכוש המשפחתי בידי היורש שנותר בחיים, שכן לאחר מותו של הראשון יכול היה השני לשנות את הוראות צוואתו ולהוריש את חלקו ברכוש המשפחתי גם למעון של חתולים עזובים.
ההלכה הפסוקה שלפני תיקון החוק התירה את זכות החזרה בצוואה הדדית. בפס"ד סלומון נ' מלמד קבע השופט
אהרן ברק שזוהי תוצאה "קשה", שכן "שונה צוואה משותפת והדדית מצוואה 'רגילה' שבה אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה. מבחינה זו דומה צוואה משותפת והדדית לחוזה, שכן המדובר בגמירת דעת של שני המצווים הפועלים במשותף ובאופן הדדי. ייתכן שניתן לקבוע כי לאור אינטרס ההסתמכות, ביטול הצוואה השנייה הינו פעולה שלא
בתום לב בניגוד הוראת ס' 39 לחוק החוזים... החלה גם על פעולה משפטית (כמו צוואה) שאינה בבחינת חוזה בהתאם לס' 61(ב) לחוק".
חוק הירושה (תיקון מס' 12) התשס"ה-2005 קבע הסדר חדש לעניין צוואה הדדית של בני זוג כדלקמן:
"8א. צוואות הדדיות
"א) בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר. צוואות כאמור יכולות להיעשות בין אם הזוכה על-פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי, בין בשני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד (בסעיף זה - צוואות הדדיות(.
"ב) לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף אלא אם כן יתקיים אחד מאלה:
"1) בחייהם של בני הזוג - המצווה המבקש לבטל את צוואתו ימסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני; נמסרה הודעה כאמור, בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים;
"2) אחר מות אחד מבני הזוג -
"א) כל עוד לא חולק העיזבון - בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו יסתלק שלא לטובתו, לטובת ילדו או לטובת אחיו של המוריש, מכל מנה או מכל חלק בעיזבון שהוא אמור לקבל לפי הצוואה ההדדית של המצווה שמת;
"ב) לאחר חלוקת העיזבון - בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו ישיב את כל שירש לפי הצוואה ההדדית לעיזבון, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - ישיב את שווי המנה או החלק בעיזבון שירש.
"ג) הוראות סעיף קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת, ואולם הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג - בטלה". הוראה זו מדגישה את עקרון-העל, כי אדם חופשי לשנות את צוואתו בכל עת, אולם כשיעשה זאת בצוואה הדדית - יהיה עליו לשאת בתוצאות.
המחוקק נתן לגיטימציה מלאה לצוואות הדדיות בתיקון 12, לאור הפרקטיקה המקובלת זה מכבר בצוואה הדדית בין בני זוג, שעל פיה כל אחד מבני הזוג מצווה, באופן הדדי, על העברת עזבונו לבן זוגו אשר יישאר בחיים. זהו למעשה ביטוי מודרני נוסף למנגנון של "יורש אחר יורש". הרעיון הוא שבן הזוג יירש את מלוא הרכוש בצעד הראשון, כך שלא יהיה תלוי בילדים בחייו, אך לאחר מותו יהיה חייב להוריש להם את רכושו וכן את הרכוש שירש בהתאם לצוואה המקורית עליה חתם עוד בחייו עם בן הזוג המנוח.
אופייה המהותי המייחד את הצוואה ההדדית הוא עקרון ההסתמכות. הצוואה ההדדית מכירה באינטרס ההסתמכות ההדדי של בני הזוג, בשונה מצוואה רגילה בה אינטרס ההסתמכות אינו מוכר כלל. עקרון ההסתמכות ההדדי של בני הזוג מיושם בהגבלות המוטלות על המצווים בכל הנוגע לשינוי הצוואה או לביטולה, תוך איזון בין אינטרס ההסתמכות בצוואה הדדית לבין חופש הצוואה. יסודן של ההגבלות המוטלות על המצווים בכל הנוגע לשינוי או ביטול הצוואה ההדדית נובע מהאופי ה"מעין חוזי" בצוואה מסוג זה.
צוואות מסוג זה יכולות להיעשות בין אם היורש על-פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא מישהו אחר, בין בשני מסמכים שנערכו באותה העת ובין במסמך אחד. שכלולה של צוואה הדדית, מחייב החלטה משותפת והסכמה של שני בני הזוג, כך שלא נדרש מכל בן זוג לדעת את תוכן צוואת השני בנוסף להבנת המשמעות והתוצאות של הצוואות ההדדיות. אין מניעה כי כל אחת מהצוואות ההדדיות תהיה שונה (דהיינו: הדגש הוא מהותי ולא צורני).
דוקטרינת הצוואות ההדדיות מאפשרת לצוות על העזבונות הבאים: הנכסים המשותפים לבני הזוג או שיש לכל אחד מבני הזוג בנפרד בשעת הצוואה; הנכסים שנצברו ע"י שני בני הזוג או ע"י כל אחד מהם, מאז הצוואה עד לפטירת אחד מהם; הנכסים שיירש המצווה שנותר בחיים מן המצווה שנפטר ראשון; הנכסים שיצבור המצווה שנותר בחיים, לאחר פטירת המצווה הראשון (במצב שהצוואה ההדדית כוללת ציווי לאדם שלישי, לאחר מות המצווה השני).
תנאים לביטול צוואה הדדית
חוק הירושה מאפשר ביטול חד-צדדי של צוואה הדדית עוד בחיי בני הזוג. התנאי הוא שהצד המבטל נדרש למסור (המחוקק מבהיר כי מדובר במסירה של ההודעה למצווה השני ואין להסתפק במשלוח הודעה בכתב בלבד) למצווה השני הודעה בכתב על ביטול הצוואה. הודעת ביטול זו, מובילה לבטלות אוטומטית של הצוואה ההדדית שיצרו שני המצווים, ללא מתן אפשרות לצד שלא ביטל הצוואה לבחור בין ביטול הצוואה לבין קיום הצוואה בעינה. ביטול מסוג זה מחזיר את חופש הצוואה לשני המצווים על-מנת ליצור צוואה חדשה.
לאחר מות אחד מבני הזוג, ביטול הצוואה ההדדית מותנה בכך שאם העיזבון טרם חולק, בן הזוג שמבטל הצוואה יסתלק מכל טובת הנאה שהוא אמור לקבל מכוח הצוואה ההדדית. אם העיזבון כבר חולק, ישיב הצד שמבטל הצוואה את הרכוש שירש או שוויו לעיזבון.
יורש אחר יורש
סעיף 42 לחוק הירושה קובע: "א) המצווה רשאי לצוות לשניים על-מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר.
"ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני ע"י צוואה.
"ג) השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת.
"ד) הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים - בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה".
סעיף זה מאפשר למצווה להורות בצוואתו מה ייעשה בגורל רכושו אחרי ה"סיבוב" הראשון. הוראה זו מאפשרת למצווה לצוות את עזבונו ליורשו (היורש הראשון), כאשר מה שייוותר מעיזבונו של המצווה לאחר פטירתו של "היורש הראשון" יעבור ל"יורש השני". לדוגמא: אדם עורך צוואה בה הוא מצווה שבעת פטירתו כל רכושו (עזבונו) יעבור לאשתו (היורשת הראשונה), ולאחר פטירת אשתו יזכו בעיזבון בחלקים שווים ילדיהם המשותפים של בני הזוג (היורש השני). כך הוא יכול למנוע מצב בו אשתו תחליט להותיר את הרכוש לבן-דוד מרוחק או לאורווה לסוסים נטושים.
כפי שעולה מסעיף 42 (א) ו-(ב), המצווה אינו רשאי לקבוע בצוואתו "שרשרת" אינסופית של יורשים, אלא רשאי לקבוע "שרשרת" של שני יורשים בלבד, כאשר השני מביניהם יזכה לאחר פטירת הראשון, בהתקיים התנאי לכך או בעת הגיע המועד אותו קבע המצווה בצוואה.
כפי שעולה מסעיף 42 (ג) רשאי "היורש הראשון" לעשות בעיזבון אשר ירש כבתוך שלו ו"השני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון", "אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני ע"י צוואה". סעיף זה התפרש באופן רחב ביותר בפסיקת ביהמ"ש העליון. לפי פרשנות זו, היורש הראשון רשאי לעשות בעיזבון בו זכה ככל העולה על רוחו, אך אינו רשאי לצוות בצוואתו על העברת חלק זה בעיזבון לאדם אחר מלבד היורש השני ע"פ הצוואה המקורית וזאת על-אף הפוטנציאל להתנהגות בלתי מוסרית מצדו של היורש הראשון. ביהמ"ש העליון פסק בפס"ד ויספלד:
"יורש ראשון הוא בעלים לכל דבר, יכול הוא להשתמש בירושה, לאכול מפירותיה ואף לכלותה או להשמידה. אומנם יורש ראשון יודע כי נכסיו אמורים להגיע על-פי רצונו של המוריש ליורש השני, אולם ידיעה זו, כשהיא לעצמה, אין בה כדי להטיל מגבלה משפטית על כוחו לעשות במה שקיבל כבתוך שלו. יכול ורשאי הוא לכלות את נכסי העיזבון... כך מבחינה משפטית, לא כך מבחינה מוסרית".
ניסוח משפטי נכון של הצוואה יכול להגביל במידה מסוימת את יכולתו של היורש הראשון לעשות ברכוש ככל העולה על רוחו. לדוגמה, המוריש יכול לכלול בצוואתו סעיפים מגבילים מכוח סעיף 45 לחוק הירושה (איסור על מכירת בית המגורים).
בהקשר זה יש לציין כי ליורש השני קיימת "זכות עקיבה" - דהיינו: במקרה בו היורש הראשון מוכר נכס שהגיע לידיו מכוח הצוואה, אזי היורש השני יהא זכאי מכוח הוראת "יורש אחר יורש" בצוואה לכספים שהתקבלו ממכירת הנכס ו/או לנכס החלופי שנרכש, כל זאת לאחר מות היורש השני.
סוף דבר
בעולם ובמיוחד באנגליה ובארה"ב התפתחו מנגנונים מורכבים של נאמנויות המנהלות רכוש משפחתי למשך דורות רבים. פתרון זה מונע בדרך כלל מהיורשים גישה לרכוש עצמו ובעיקר מסדיר את נושא ההנאה מפירות הנאמנות.
למרות שהחוק הישראלי הינו תוצר החוק האנגלי (אבי אבות הנאמנויות), לא התפתחה אצלנו במידה ראויה לציון שיטה זו, ואנו מעדיפים להעביר הרכוש עצמו לממשיכים אחרינו. החוק, כפי שראינו, נותן בידינו כלים מסוימים ומוגבלים "לשלוט" ברכושנו לאחר אחרית ימינו.
