ביקורת: שבטים בבית לסין

צוות השחקנים מעולה, שהבימאי המנוסה והמחונן רוני פינקוביץ' ידע להפעילם כמו בובנאי המתפעל מריונטות. הקסם שהוא מפיק מהם, וגורם להם להחצין את כל רגשותיהם כמו היו הם עצמם הדמויות שבמחזה - הם כוחה העיקרי של ההצגה החדשה שמעלה בית לסין.

ההצגה נפתחת בארוחת משפחה שבטית של אב, אם, שני בנים ובת. החבטות המילוליות המוטחות שם בין האב כריסטופר (יובל סגל) עז הלשון והמלא מרעיונות-עצמו לגבי מהלך העולם והמשפחה וטענות כלפי המשפחה. הוא בכלל לא מקשיב להם, אלא רק מטיח בהםֿ, ואגב כך שובר את כל עצמיותם וה"אני" שלהם. את בנו בילי (ידידיה ויטל) שנולד חירש, הוא מתעקש לגדל ללא לימוד שפת הסימנים, אלא להסתמך רק על קריאת שפתיים ושפת גוף בלבד. כך הנער נשאר סגור, לא מקובל בשום חברה (או שבט, כהגדרת המחזאית) ואומלל.

את בנו דניאל (אור בן מלך) הוא משפיל בביקורתו בשל בחירתו בנערה מסוימת לחברתו, מה שלא לטעמו. לאם הכה חביבה ומשתדלת להפיס את כולם (יעל לבנטל), הוא לועג על ניסיון כתיבתה הכושל.

גם הבת הצעירה והמתוקה רות (לורין מוסרי), זוכה ללעג מצד אחיה דניאל על שהיא מופיעה כזמרת בקטעי אופרה בחתונות ואירועים.

בדייסה המשפחתית - כולם "יורדים" על כולם. לכן, הסצינה הבאה היא כשמן בעצמותינו: בילי (ידידיה ויטל בשיא יכולתו כשחקן רגיש וכה רבגוני, עם יכולות דרמטיים מרשימים) מבקר בתערוכת ציור, ומתוודע לנערה יפהפיה מדהימה, סילביה (אגם רודברג הממסמרת), שהיא בת להורים חרשים, ולכן יודעת את שפת הסימנים.

הפגישה של שני הצעירים הללו מהווה את המיפנה הדרמטי במחזה. לאחר יצירת הקשר ביניהם, היא מלמדת אותו את שפת הסימנים, וכל מצב רוחו המדוכא נעלם כלא היה. הוא הופך מאושר, גם אם בהמשך מסתבר שהיא בתהליך של התחרשות, מסיבה גנטית. היופי שביחסים שלהם מרכך את הגסות והבוטות של ההתבטאויות ששררו במשפחה עד אז. ההורים מקבלים את סילביה בחום ואהבה. האב מרכך את ביטוייו הנרגזים, העצבנים והמרתיחים את כולם. יובל סגל החביב, מפגין כאן ים של רגשות ועצבים כפי שלא הכרנו. כאלה המפוררים את אישיותם של כל בני משפחתו. ולאחר הקבלה של סילביה כבת זוג של בילי, הוא משתנה, מתרכך וחוזר לקסמו הטבעי.

יעל לבנטל, שמוכרת כה טוב כקומיקאית וסטנדאפיסטית מוכשרת מהטלוויזיה וכן מהבמה הרפרטוארית בתפקידים דרמטיים - עושה כאן באופן כה כנה ומכמיר את תפקידה, שהיא ראויה לכל שבח. אור בן מלך שרגזנותו ובוטותו של האב כנראה הותירה בו חותם דומה, אך בתוככי ליבו הוא מאוד קשור לאחיו, כנראה הנפש היחידה אליה הוא קשור, מה שבא לידי ביטוי במהלכיו בהמשך, ובמונולוג העיקרי שלו. אגם רודברג שהפליאה כבר בהיותה סטודנטית ביורם לוינשטיין, נוסקת כאן לשיא דרמטי ענק בהתפתחותה כשחקנית, והיא מוכיחה שלא די ביופי כמו שלה, כי כשרונה עוד עולה עליו, ובמונולוג האחרון שלה מתמצים כל יכולותיה, והיא כובשת כל לב.

לורין מוסרי, שהקסימה ביכולותיה הקומיקאיות עוד בהיותה בתיאטרון צה"ל וזכתה להיקרא הקומיקאית הצבאית הראשונה - שבתה את הלב כבר בהיותה סטודנטית בבית צבי. גם הפעם, אף שתפקידה רווי עצב על חוסר הצלחתה לנסוק בקריירה של זמרת מצליחה ועם כל ההעלבות מצד אחיה - מצליחה להחדיר הומור ולהעלות חיוכים על שפתינו, ובכך לשבור את המתח בו רוויה המשפחה והקהל.

כך גם ידידיה ויטל, כוכב טלוויזיה, שלי הוא מוכר מהופעותיו בתיאטרון אורנה פורת, ממחיש לנו עד כמה העוצמה שיש בקשר בין הקהל באולם לבין הבמה, עולה לאין שיעור על כל הסדרות שגורמות לילדים להעריצו ולהיות כרוכים אחרי הופעותיו על המירקע. יש בבחור הזה כמות של קסם מעורב ביכולות נדירות, כך שתרומתו להצגה אינה יכולה להימדד במילים.

כך גם יכולותיהם של שאר השחקנים, שרוני פינקוביץ' כה השכיל לנווט בבימויו. מה שבא לידי ביטוי בשילוב סצינות עזות וסוערות לעומת סצינות מינוריות ומעודנות, ויוצר את ההרמוניה. כך גם ההקפדה על דקויות כמו הקניית המבטא של בילי לידידיה, שנשמע בדיוק כמו צורת דיבורם של חירשים ממש.

את התפאורה המקסימה עיצב במבי פרידמן הפורה ששיתף עמו את המעצבת הצעירה אנה זיו; שלומי מושקוביץ תרגם את המחזה עם תום אבני, וקיזז חלק גדול מהגסויות שבטקסט המקורי; התלבושות הנכונות של אורן דר, עם המוזיקה - רובה קלאסית,שנמסכת ברגעים המתאימים בעריכתו של אמיר לקנר הצעיר המחונן, והתאורה של עדי שמרוני - כל אלה תורמים, ומשתרגים להצגה שמצד אחד קלה לעיכול, כי נושא החירשות בוים בצורה נהדרת ע"י פינקוביץ', כך שגם אם מצד שני הנושא לכאורה "כבד", הוא זורם חלק, ולא מייגע את הקהל.

הסוף המעיד על איחוד ה"שבט" מעניק את האור החיובי למערבולת הדרמטית בחלקה השני של ההצגה, ומחבק אל תוכו את הקהל.

הצגת איכות מענגת, כמו היין הטוב או קצפת על עוגת תותים.