האנציקלופדיה בריטניקה מגדירה קסנופוביה, שנאת זרים כdeep-rooted - irrational hatred towards foreigners קרי "שנאה לא רציונאלית עמוקת שורשים לזרים". המילון האמריקני וובסטר מגדיר הגדרה קרובה אך שונה עם זאת במהותה. לדידה קסנופוביה היא unreasonable fear or hatred of the unfamiliar, כלומר פחד חסר שחר או שנאה לשונה. הצד השווה בין שתי ההגדרות האלה הוא חוסר השחר או חוסר הרציונאליות של שנאת הזרים עצמה. אין לה סיבה שניתן להגן עליה. לו היינו נשארים בכך היה אולי קל להיאבק בקסנופובים כי קהיליית האדם רואה ברציונאלי צידה חיונית וחיובית ובהעדרה ליקוי ופסול.
אולם כל המתבונן במעשי בני האדם היום ובעבר הקרוב והרחוק אינו יכול להתעלם מן העובדה המוכחת כי התנהלות בלתי רציונאלית בעליל, זוכה בתצחנות רבות מדי בדברי ימי האנושות, להערכה, לגיבוי, עיתים בהערצה על חוכמתה ראיית הנולד שלה וצדקתה. לכאורה חידה היא אך פתרונה פשוט. המעשה הבלתי רציונאלי מלכתחילה זוכה מיד לשרשרת של הסברים רציונאליים בתכלית ונמצא כי האי רציונאלי מגובה בהוכחות הנראות רציונאליות ומוכחות מאליהן. השנאה הלא רציונאלית מעידה על השונא, אולם השונא אינו יכול להודות בכך ותולה אותה בזר. הוא אשם בשנאה ששונאים אותו. הוא מאיים.
השונא מתגונן. הזר מערער את היציבות של הקולקטיב בו אינו חבר, והקולקטיב סוגר שורותיו לבל יחדור לתוכו ויקעקע את ביצתו מבפנים. הזר האחד הוא שלוחו של קהל זרים גדול. הוא דומה לבקטריה פוריה המתרבה בטור גאומטרי. אם הוא רב, הוא רב פי כמה ממה שהינו על-פי מניין, אם הוא מעט הוא עתיד להתרבות אלא אם כן ייעקר, תרתי משמע, כשהוא "קטן". הוא אויב מתוחכם. חותר באפלה. קונספיראטיבי. הקסנופוביה היא שנאה ראויה, אומר השונא, מפני שהיא חושפת את הנכלוליות המדומיינת של הזר.
זה הצד השווה בהגדרות האנציקלופדיה והמילון. אבל עם זאת כאמור ההגדרות שונות. ווסטר מציין כי שנאת הזר היא גם פחד לא רציונאלי. היא פוביה. גם לפוביה הזאת מציעה הקסנופוביה הלא רציונאלית רצף רציונאלי הנשען כביכול על ההתבוננות במציאות. המציאות רוויה הוכחות כי לזר כוחות מאגיים המוסווים היטב. הוא עמיד בפני לוחמה קונבנציונאלית. כוחות סמויים שלא מעולם הקולקטיב המאוים עומדים לימינו. הם עמדו לימין אבות אבותיו. הם זורמים בדמו. הם מקיימים ומחיים אותו אך מעשה קסמים, אם יזרמו בעורקי זולתו הם ירעילו אותו בזיהום דמו הטהור. שפתו שונה, כדי שהקולקטיב לא יבין מה הוא חורש. מנהגיו ומלבושיו מתגרים בשונותם העיקשת במנהגי ובמלבושי הקולקטיב בו הם מברים לעצמם בזו אחר זו חלקות קיום. זכותו לשונות המוענקת כערך אוניברסאלי על-ידי הקולקטיב הנאור מנוצלת על ידו ניצול ציני חתרני. הפוביה המוגדרת כפחד לא רציונאלי מלקטת טיעוני צידוק רציונאליים כדי לתייג עצמה כבעלת חזון.
מפגש הענקים המקראי הראשון בין הזר הפולש רפה הכוח הארצי החגור בחרב שונותו המכשפת, לבין מעצמה המפרקת בפחדיה את נשק הפלדה שלה, הוא הקרב בין בלק בן ציפור מלך מואב לבין עם העבדים שאך יצא ממצרים. הסיפור המקראי הוא איור מרשים של התנגשות בין הקסנופוב הענק, העונה להגדרות בריטניקה וובסטר גם יחד, לבין הזר המובהק שרציונאל מתגונן העניק לו עוצמה שאין לו.
במדבר פרק כב, א'-י': וַיִּסְעוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ. מואב מזרחה לים המלך היא ממלכה עשירה, מבוססת על כלכלת רועים ענפה ומצליחה. עריה בצורות ועל-פי כל קנה מידה אין לה סיבה לחשוש לקיומה בגין מסע יוצאי מצרים לארץ כנען. אבל, וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד-כִּי רַב-הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לאמורי לאו-דווקא. הוא ראה מפגן חוזר של ניצחונות בלתי מוסברים של עם עבדים עלוב על איתני הטבע ועל איתני הארץ, ראה עם מערים על המעצמה המצרית על מלכה ועל כוהניה העובדים את אלוהיה במקדשים הזואותאיסטים, חוצה את הים, מכה את העמלקים בנשיאת כפיים אל מרום, ועוד כהנה וכהנה והבין כי כוחות מאגיים לוחמים יד ביד עם ישראל ויש להם גם יכולת לשנות את המציאות ולהכפיל ולשלש את גודלו המדיד של צבא ישראל, ומפני הצירוף הקטלני הזה, המאגיה המטאפיזית מזה והעוצמה הפיזית מזה פחד מואב מאוד.
המדרש (תנחומא, במדבר, בלק ב') שואל מה ראה בלק, ומשיב כי ראה כי כל העמים שיצאו להיאבק בישראל "במלחמות ובשיעבוד שהן יכולין לעמוד בהן"- כשלו, ולכן ראה שאין תקנה אלא "לעקור אומה שלימה". הוא חשב מחוץ לקופסא. הוא ראה כי הניצחון האחד היעיל על האויב שה' נלחם להם, הוא בהשמדת העם. הוא היה אולי הראשון שהקסנופוביה הביאה אותו למסקנה הרדיקאלית העתידה להקסים מאוחר יותר קסנופובים אחרים.
"וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה, וּבָלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב, בָּעֵת הַהִוא. וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעֹר, פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹלִקְרֹא לו לֵאמֹר..." מלך הרועים הגדול מדמה את ישראל לשור לוחך עשב שאינו משאיר אחריו כל סיכוי לצמיחה חדשה. הברירה היא בין סילוק השור לבין ויתור לכל עתיד על כרי הדשא. מי שמרחם בשלב הזה על הלוחך הזר, השור, לא השה, מתאכזר כבר כאן ועכשיו על כל עדרי צאן מואב שיגוועו על עריית האדמה שהייתה כרי דשא. אחת דתו של השור הזר הלוחך, להמית.
המדרש (שם) מעיר כי השנאה בין מואב לבין עמון הייתה תהומית מעולם. אבל אל מול האיום של ישראל העל טבעית נכונה המעצמה מואב לכרות ברית אד הוק עם המעצמה מדיין." משל למה הדבר דומה. לשני כלבים שהיו מריבים זה את זה, בא זאב על אחד מהם. אמר האחד, אם אין אני עוזרו, היום הורג את זה, ולמחר יבא עלי, ולפיכך נתחברו מואב עם מדין." מעתה, מואב ועוזריהם נלחמים בישראל. ועכשיו בא לכלל ביטוי הרציונאל חסר השחר של מלך מואב. "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב, מִמֻּלִי. וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה לִּי אֶתהָעָם הַזֶּה, כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר". העם שיצא ממצרים הוא כלהקת ארבה שאין יכולים להדבירה המסתירה את החמה, עינה של הארץ, במעופה ואת הארץ ממש כשהיא נוחתת. אין צבא בעולם היכול להכות עם כזה בחרב, ועל כן רק הכישוף, השימוש בנשק הקללה והמארה יוכל לו .
העולם הפגאני מקבל את אלוקי היהודים כאחד משורת כל האלוהויות, ובלעם הוא הידוע והנודע בנביאיו. האל הזה הוכיח בעיני אשכול עמי המזרח הקדום שיש בו כוח להוליך עם נבחר לנצחונות שלא מעלמא הדין ולהכות את מעצמות האזור מכה שלא תאומן. הוא מברך את קרוביו ומקלל את משנאיו. בלעם אינו לא מדייני ולא מואבי. עצמאותו מתייגת אותו כנטול פניות כמי שקללתו כופה עצמה על האלוהים, אבל אף על-פי שאי-אפשר שלא יהיו לו לבשר ודם המתפרנס מנבואותיו פניות, הוא נזהר לשמור על מעמדו ומעצם העובדה כי הוא קובע כי לא יוכל לעשות דבר בלא רשותו של האלוהים הוא קובע את ערכו כמי שהוא שותפו היותר בכיר של האל היותר בכיר. וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב, וְזִקְנֵי מִדְיָן, וּקְסָמִים, בְּיָדָם; וַיָּבֹאוּ, אֶל בִּלְעָם, וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, דִּבְרֵי בָלָק. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה, וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֵלָי; וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵימוֹאָב, עִם בִּלְעָם. וַיָּבֹא אֱלֹהִים, אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר, מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם, אֶל הָאֱלֹהִים, בָּלָק בֶּן-צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב, שָׁלַח אֵלָי. הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם, וַיְכַס אֶת-עֵין הָאָרֶץ; עַתָּה, לְכָה קָבָה-לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ, וְגֵרַשְׁתִּיו. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם. לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא!"
הסיפא של הקטע הזה מופיעה במערכה הראשונה והיא עתידה לירות במערכה האחרונה. כשם שאי-אפשר להפיק ברזל מעץ כי הוא עץ ופרי מברזל כי הוא ברזל כן אי-אפשר לקלל את ישראל כי הוא ברוך. זה טיבו. בלעם ינסה, הוא יעשה כמיטבו כדי להטות את לב האלוהים אל מי ששכר את שירותיו אבל הוא ייכשל. ישראל הוא ברוך מששת ימי הבריאה. את זאת אי-אפשר לשנות. אפשר לייסר אותו. להעניש אותו כשהוא מעוול וחוטא. אבל אי-אפשר, לא בארץ ולא בשמים, לשנות את איכות טבעו המבורך. הקללות לא הפכו לברכות. הן לא היו קיימות כלל. קיומה היחיד של קללת ישראל הוא בכך שהיא מאיצה את התגלות הברכה של ישראל.
להתגלות הזאת אין כוח לרפא את הקסנופוביה. ההכרה ב"כִּי בָרוּךְ הוּא"היא רציונאלית. אבל אין לרציונאל שלטון על חוסר שחר. הפחד מפני הזר לש מציאות, יוצר עובדות, בורא היסטוריה, תולה ארץ על חוטי אשליה.
במאה הראשונה של הספירה האזרחית יוצא אפיון חכם יווני שהתאזרח במצרים מאלכסנדריא לרומא להזהיר את הקיסר קליגולה כי היהודים שונים עד כדי איום על הקיסרות הרומית. הטיעונים והגיבוי ה"היסטורי" של טיעונים אלה, מודלפים והופכים לשיח היום בממלכה הגדולה והשיח הזה מאיים להעביר את שנאת היהודים ממצב הצבירה של קסנופוביה לאנטישמיות. אנטישמיות היא מין ממיני הקסנופוביה אולם היא שונה ממנה במובהק. גם היא פוביה, פחד לא רציונאלי, גם היא שנאה נטועה במעמקי הלב ומושרשת בהוויה התרבותית, גם היא רואה את היהודי כ'אחר' הקלאסי ושונאת אותו כשנוא כל זר. אולם היא יותר מזה. רבים ניסו להגדירה שהייתה לשניים, לאנטיסמיטיזם, שנאה ליהודים בלבד, ואנטיסמיטיזמוס, שנאה לרוח היהודית המאיימת לטנף את הרוח האוניברסאלית.
החכם והחוקר בן זמננו ברנרד לואיס מגדיר אותה כדלקמן, "אנטישמיות מוגדרת על-ידי שני מאפיינים יחודיים, האחד היא תובעת לדון את היהודים על-פי קנה מידה השונה מכל קנה מידה על-פי נשפטים או נמדדים כל הלא יהודים. המאפיין השני הוא בהאשמה כי היהודים לוקים ברעה קוסמית". אי-אפשר להיות אנטישמי בלי לשנוא יהודים, אבל יש שנאת יהודים שאינה אנטישמית בהכרח אם היא קיימת, אפילו משתוללת, בלי המאפיינים השניים האלה.
משני הספרים "נגד אפיון" שכתב יוספוס פלאוויוס נלמדת התובנה כי אם קסנופוביה היא מכה כשלעצמה, היא כפולה ומכופלת כשה'זר' שלה הוא יהודי והופכת מבוא לאנטישמיות. פלאוויוס מספר כי אפיון מחיה את סיפור יציאת מצרים על-פי מסורות מצריות וותיקות כפי שהונצחו בכתביו של Manetho, חכם מצרי שהתייוון.
בניגוד לסיפור המקראי שרואה שיחרור הרואי של עם מדוכא מעבדות לחרות, ראו מסורות מצריות כי הפדות לא הייתה אלא מעשה של גירוש של המון זר ועויין מוכה דבר ושאר מרעין בישין מתוך הממלכה המצרית שנתפזר בחלקו בעולם הנודע כולו אבל ברובו ליהודה שם הקים את ירושלים. כוהן דת מצרי, שנשא את השם Osarsiph על שם אלוהי הלופולס הכריח כוהנים מצריים להקריב קרבנות של בעלי חיים שהיו אלוהי מצרים ולאחר שחטאו כך הגלה אותם עירומים וחסרי כל מן הממלכה וכשהוא התמלך על היהודים שונה שמו למשה.
אפיון מדגיש כי השבט הזר הוא מאוס, אינו מאמין באלוהי הארץ, אינו נאמן למלך ולחוקיו מתרבה יותר מהר מן המצוי על-פי דרכי הטבע. יוספוס מספר כי אפיון גם חזר באוזני הקיסר הרומי על עלילת הדם על פיה התלונן יווני צעיר באוזני אנטיוכוס כי נחטף, הובא למקדש בירושלים שם מאכילים אותו מטעמים ממטעמי מלכות כדי שיוסיף משקל ויובל לאיזה יער שם יישחט ויהודים יאכלו אבריו הפנימיים מתוך אמונה כי בכך הם עובדים את אלוהיהם. אותו צעיר יווני, שעל גורלו אין אפיון אומר דבר, לא היה אלא אחד מן הקרבנות הסודיים שהוזנו והוקרבו מדי שנה.
הספר "נגד אפיון" אינו רק כתב הגנה מלומד על היהדות על חוקותיה ועל תורותיה ועל רדיפתה את הטוב ואת הישר על-פי נביאי ישראל אלא גם ספר מאבק בשנאה מטרידה המצביע על תהליך בו איוולת בל תיאמן העוברת דרך כור ההיתוך של הקסנופוביה לכור ההיתוך של האנטישמיות יכולה להשתלט על אנשים ועל קולקטיבים הנכנעים לפוביות חסרות שחר הסומכות עצמן על עובדות מלוקטות ההופכות לראייה מגויסת להנחה מופרכת מלכתחילה. ספורה של ההרפתקה הצבעונית של בלעם על גבעות הקללה בשירות בלק מוכה הפחד חסר השחר, הוא סיפור של אזהרה שכל כמה שרבים קראו בה, רבים לא פחות לא שעו לה.
