למרות העובדה ש
הארץ כבר שנים רבות איננו המוביל שבין עיתוני ישראל, עדיין הוא מעורר רגשות עמוקים בציבור הישראלי. מצד אחד - הערכה לגבי האגף הכלכלי שלו במסגרת "
דה מרקר" ומן הצד שני זעם על עמדותיו הפוליטיות השמאל-רדיקליות הנוטות לא אחת לתמיכה בגרועים שבאויבי ישראל. אוהב או שונא, דבר אחד ברור: סביב מאפייניו של הארץ, ובמיוחד סביב הקו הפוליטי שאותו הוא מייצג, מתקיים דיון ציבורי ער המעלה אמוציות סוערות הבאות לידי ביטוי בביקורות חריפות הטוענות כי הארץ מנהל קמפיין חריף של הסתה, דמוניזציה של ישראל, סילוף מגמתי של עובדות ועריכה מגמתית, וכתוצאה מכך - גל גובר של הינתקות קוראים מאסיבית שהיא בעלת השפעה חמורה על מצבו הכלכלי של ה
עיתון.
את כל הדברים האלה יודע היטב המו"ל
עמוס שוקן שכבר אינו ילד (בדצמבר ימלאו לו 70 שנה) והוא מנסה כמיטב יכולתו להסביר לקוראים על מה כל המהומה, כדי שיוכל להמשיך להתקיים ולהפיץ את משנתו האידיאולוגית. הצרה היא שככל שמנסים להבין את האניגמה ששמה עמוס שוקן יותר ויותר נזכרים במה שאמר וינסטון צ'רצ'יל על בריה"מ - "אינני יכול לחזות את הפעולות של רוסיה. מדובר בחידה, עטופה במסתורין, בתוך תעלומה". ומה התעלומה?
מן הצד האחד מבהיר עמוס שוקן כי "הארץ הוא עיתון ציוני התומך בקיומה ובחיזוקה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". ומן הצד השני הוא מו"ל המעמיד לרשות שונאי הציונות במה תקשורתית משפיעה. גם מן הצד הכלכלי שוקן הוא חידה. כבעל תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת הרווארד שוקן מבין היטב, כי עיתון הוא עסק שצריך להתנהל על-פי אמות מידה מסחריות ושעצם מטרת קיומו להניב רווחים. אך בעם זאת, במטרה להוות בסיס להשפעה על המערכת השלטונית, הוא אינו מתחשב בהוצאה הכספית הגבוהה ושורף את הון המשפחה.
"תחת שרביטו של שוקן נקלע הארץ למצוקה כלכלית קשה שכתוצאה ממנה נאלץ למכור חלקים משמעותיים מעיתונו. עובדה: 20% נמכרו לקונצרן העיתונות הגרמני דומון-שאוברג ו-20% נוספים נמכרו לאוליגרך הרוסי ליאוניד נבזלין. על-פי הפרסומים בתקשורת מדובר על השקעה לפי שווי חברה של כ-700 מיליון שקלים. כלומר: 280 מיליון שקלים כסף זר הוזרמו לקופת העיתון. אך כנראה שבכך לא היה די. שוקן, שנאלץ לפטר כ-5% ממצבת כוח האדם של העיתון, סגר עסקת מיליונים דווקא עם המיליארדר
שלדון אדלסון הבעלים של
ישראל היום. במסגרת העסקה הדפיסה הוצאת
עיתון הארץ את הביביתון ואף הפיצה אותו בכל רחבי הארץ. העסקה הזו היא שאיפשרה להארץ לצוף על פני המים. לצערו של שוקן לפני זמן קצר הגיעה העסקה אל סוף דרכה כאשר אדלסון רכש את דפוס
מעריב.
במצב החדש ככל הנראה ייאלץ שוקן למצוא מקורות הכנסה חליפיים לעיתונו. אחת האופציות העומדות לרשותו - למכור לשותפיו הקיימים עוד נתח מן הבעלות, או לשנות את הקו הפוליטי הפרו-פלשתיני שהוא מוכר לקוראיו ובכך לאפשר החזרת קוראים שנטשו. אבל כיוון שעמוס שוקן הוא איש של עקרונות לא נראה לי שיבחר בדרך זו.
אחת הסיסמאות הפרסומיות שליוו את הארץ במשך שנים הייתה "עיתון לאנשים חושבים". במהלך השנים התברר כי הוא כנראה מיועד רק לאנשים החושבים כמו שעיתון הארץ היה רוצה שיחשבו. אך כיוון שמספרם של אלה שעמדותיהם הולמות את הדעות שמציג הארץ הולך ומצטמק הולך ונפגע גם מעמדו הכלכלי של העיתון.
אחד מעורכי הארץ בעבר היה
חנוך מרמרי. לאחר פרישתו כתב את הדברים הבאים: "עורך עיתון הוא נציג המערכת כלפי הקוראים וחובתו להגן על זכויותיהם ולשמר את קשריהם עם תוכני העיתון, גם אם עליו להתייצב לשם כך אל מול מנהלי העיתון ונגד רצונם". המצב הנוכחי אינו מאשש את התיאוריה הזו ונראה כי מגמת הנטישה מוכיחה שהמערכת איננה שומרת באמת על קשריהם של הקוראים עם תוכני העיתון.
במשך שנים הייתי קורא נאמן של הארץ עד שלא יכולתי עוד להביט במראה המעוותת של המציאות הישראלית-פלשתינית שהוא הציג בפני. לצערי הרב, כמו לצערם של רבים אחרים, מצבו של הארץ כיום מזכיר את שירו המפורסם של פרנק סינטרה (I did it my way) אשר בתרגום חופשי אומר כך: עכשיו כשהסוף קרוב ואני ניצב מול המסך האחרון בהצגת חיי אומר זאת כך ידידיי - בדרכי שלי חייתי את חיי.
נראה לי שאין מחלוקת על כך שזכותו של עמוס שוקן לחיות את חייו כהבנתו ובדרכו. זה העיתון שלו והכסף שלו. במפולת הכלכלית החמורה המטלטלת את עולם התקשורת הישראלי יהיה זה חבל מאוד אם באמת יירד בקרוב המסך האחרון על הצגת קיומו של העיתון שהיה פעם שם דבר, כמו שעלה בגורלן של אימפריות אחרות ששלטו בעולם ונכחדו.