מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שאין לה חוקה. חלק מהסיבות קשורות באורתודוקסיה היהודית. למרות מאמצים שנמשכים כבר 66 שנים מהקמתה, הצליחו לחוקק רק 11 פרקי חוקה בדמות חוקי יסוד. כדי להשלים את חוקי היסוד לכדי חוקה נחוץ: "מבוא חזוני לחוקה" וכן עוד ארבעה חוקי יסוד חשובים שהם: "זכויות חברתיות", "זכויות במשפט", "חופש ברישוי והתאגדות" ו"הסדרת מידרג החקיקה". הדבר לא מסתייע בגלל מחלוקות קשות בין הממלכתיות הישראלית ומהות האורתודוקסיה השמרנית היהודית.
בנימין נתניהו, שהכניס את "עז המדינה היהודית", כדי לטרפד את המו"מ עם הפלשתינים, להגשמת "חזון בר-אילן" בדבר "שתי מדינות לשני עמים", מנסה עכשיו ברוח זאת להוסיף חוק יסוד "תמים", בלתי נחוץ ומיותר אשר מעורר בעיות ומחלוקות שהוא: חוק יסוד: "ישראל - מדינת הלאום היהודי". חוק יסוד זה הוא בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת" ונזקו רב מתועלתו.
חוק יסוד זה אמור לשנות את מהותה הישראלית של מדינת ישראל על-ידי שינוי כיוון האבולוציה שתביא לשינוי הד.נ.א. ותאי הגזע ה"ישראלים" ל"יהודיים אורתודוקסיים". החוק מכיל התייחסויות לחוקים קיימים שאין צורך לכלול אותם בחוק יסוד מיוחד מסוג זה.
מסמכי היסוד שהביאו להקמת מדינת ישראל, שעסקו ב"מדינה היהודית" כוללים: את "חזון הרצל בדבר מדינת היהודים" (על זרמיהם ושונותם, כולל הבונדיסטים האתאיסטים הרבים מאוד בפולין) משנת 1897; הצהרת בלפור מ-1917; נוסח המנדט הבריטי על ארץ ישראל מ-1922; "תוכנית החלוקה" של האו"ם שמספרה 181 מ-14.8.1947; והכרזת העצמאות מ-14.5.1948. ממסמכים אלה נובע שמהות המדינה כיהודית ברורה לכל העולם. הסדר שלום עם הפלשתינים מתבסס על מסמכים אלה, ולכן אין שום נחיצות בחוק זה ש"יכריז" על כך פעם נוספת.
בחוק יש גם התייחסות ל"משטר הדמוקרטי" בישראל, בעדיפות שניה ומשנית להיות המדינה "מדינת הלאום היהודי". הדבר לא נעשה בהיסח הדעת. הוא בא להכפיף את "הדמוקרטיה" הישראלית לתפיסה הלאומית היהודית האורתודוקסית, וכך לשחוק אותה באופן תהליכי ואבולוציוני.
צריך לציין כי ב-1994 הוכנס ב"דלת האחורית" לשני חוקי יסוד "מעין חוקתיים":
כבוד האדם וחרותו ו
חופש העיסוק. המונח "מדינת ישראל - יהודית ודמוקרטית" המייתר את חוק היסוד המוצע.
מכיוון שאין התייחסות ל"מדינת היהודים" בריבוי לפי הגדרת בנימין זאב הרצל, ברור שכוונת החוק היא: ל"מדינה יהודית אורתודוקסית" שהרי גם הרבנות הראשית והממלכתית בישראל היא כזאת ודואגת להדיר באופן מלא או חלקי את הזרמים היהודיים: הרפורמים, הקונסרווטיבים, הרקונסטרוקציוניסטים שהם בעיקר אמריקנים וכן את המשיחיים, האתאיסטים, הקראים, האתיופים ועולי "חבר המדינות" שמוגדרים כ"חסרי-דת" לפי הגישות האורתודוקסיות היהודיות.
בחוק גם לא מוזכרת השפה העברית ביחד עם השפה הערבית כשפות רשמיות של המדינה. דבר זה פוגע בעקרון "עבריות" המדינה שהיא חלק מ"ישראליותה".
החוק גם מנסה להתייחס ליהודי העולם" ככאלה שמדינת ישראל פורשת מעליהם את חסותה, דבר שיעמיד אותם בסכנת חשד ב"נאמנות כפולה".
החוק אמור לשמוט את "מהותה האזרחית" הישראלית של המדינה, שמכילה גם מיעוטים, ולהביא להגדרת המדינה כמדינת לאום של העם היהודי, הגדרה שהיא תערובת של לאום ודת. כמובן שהגדרה זו לא תתאים לבני המיעוטים השונים בדתם, לאומיותם ובאתניות הילידית שלהם. זה יביא אותם לדרוש הגדרות לאומיות-קיבוציות מקבילות ל"לאומיות היהודית", עבור קבוצות המיעוטים. כל זאת בשם עקרונות השוויוניות ומניעת אפליה וקיפוח.
מכל הנימוקים שצוינו במאמר זה עולה שטוב תעשה הכנסת אם תדחה את הצעת החוק, ובמקומה תאמץ את "מגילת העצמאות" כמבוא מקדים חזוני לחוקה העתידית של ישראל. כל זאת לפי המלצת הוועדה לניסוח חוקה לישראל, שבראשה עמד כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס,
מאיר שמגר, שפעלה במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה.
