לקסיקון ספרותי אינו מחיקון ואינו קבר אחים

"לקסיקון (מיוונית: λεξικόν - מושג שמשמעותו הבסיסית היא "מילון") או מילון אנציקלופדי הוא אנציקלופדיה קומפקטית, כזו שמסתכמת בכרך אחד, אם כי לעיתים כרך עבה למדי. לעיתים משמשת המילה כחלק משמה של אנציקלופדיה רחבת היקף. בדומה למילון ולאנציקלופדיה, מתאפיין גם הלקסיקון במיון לקסיקוגרפי, כלומר הערכים מופיעים בו בסדר אלפביתי עולה".

מי שבוחר להפיק סֵפר - יען של הסופרים האהובים עליו, שהוא צופה להם עתיד גדול בקאנון של הספרות העברית, מומלץ לו לבחור במונח אחר. בוודאי לא מדובר אז בלקסיקון, אולי מדובר ב"קַנוניקון". קשה על כן שלא להבין ללבו של אדם שהוא סופר או משורר (לשון זָכר כאן רק לצורך הטענה), שהוא פּוֹרה בכתיבה, מפרסם בכתבי עת וגם זכה למאמרי ביקורת על יצירתו, שמוצא עצמו במצב שמוֹחים את שמו ואת זִכרו, ושׂמים אותו מֵעבר לגָדר של הבאים בקָהל. יש לזכור: ברגע שלקסיקון קם כדי להיות מחיקון, הוא אינו מוסיף כבוד לעורכיו וגם לא לספרות.

הגדיל לעשות עורך הספרות של הארץ, בני ציפר, שהגדיר את הלקסיקון "קבר אחים של הספרות" (הארץ, 4.7.14). הוא מציין ששתי עמודות מוקדשות ליצירתו (אכן, אות הוא שיצירתו נחשבת מאוד), אך בו-זמנית הוא טוען "הייתי מקצר אותו ב-900 עמודים לפחות, מפני שבעיניי, רוב רובם של מי שנחשבים כיום סופרים ומשוררים ישראלים וקיבלו את הקנוניזציה מידיהם של עורכי הלקסיקון וכותבי הערכים בו, הם חסרי כישרון וחסרי כל חשיבות, שזכו להיכנס להיכל הנצח".

ציפר מגדיר בגלוי את הלקסיקון ככלי של קנוניזציה, "היכל הנצח" הוא קורא לו. לא נֶצח ולא נעליים. לקסיקון הוא ספר עזר... ציפר רק שכח לציין אם בלקסיקון המצומצם של 100 עמודים, הוא היה מותיר את שתי העמודות שהוקדשו ליצירתו. הקוראים בוודאי סקרנים לדעת זאת.

הניסוח המקומם של בני ציפר "קבר אחים של הספרות" מצמרר ממש: המונח "קבר אחים" שמור בזיכרון הקולקטיבי שלנו למעשי זוועה שנעשו בקהילות יהודיות שונות בפרעות, וגם בימי השואה במחנות ובאַקציות. שני אחים בכורים של אמי נרצחו בבגדד בשבועות תש"א (1941), ותמונת קבר האחים בבגדד היא לנגד עיניי, כשאני קורא את הגדרתו הבוטה והמחוצפת של בני ציפר.

כניסה של מושגים אלימים לתחום הספרותי אינה זרה לי. לפני חודשים ספורים בלבד התקיימו בחירות באגודת הסופרים העברים, ואחד היוצרים שלא דרך בבית הסופר 10 שנים בחר לתקוף את בית הסופר ואת הרצל ובלפור חקק על חוסר עשייה (ככה זה כשלא יודעים ולא רוצים לדעת), והגדיר את מפעלנו שם כ"קבר אחים".

ממש אותו מונח. ואני שואל: איך זה שאנשי ספרות שאתה מצפה מהם להיות אנשי רוח, אנשים של כבוד לבני אדם, דווקא הם הולכים למקומות האפלים האלה של שימוש במושגים שהם ממש נאלחים ומבישים. נזכור את דברי חכמינו בפרקי אבות: "יהי כְּבוד חברךָ חביב עליךָ כשלךָ".

מקומם גם שבני ציפר שהוא איש הארץ מביא טענתו בִּתו של הסופר שבתַי טבת (שהיה עד לא מזמן בן בית בהארץ) שהִדירו את שבתי טבת מן הלקסיקון, והוא לא טורח להגן עליו כסופר, ומגדיר אותו כ"כותב הספר חשׂופים בצריח". קשה להאמין שציפר אינו יודע שטֵבת כתב את המחזות "אל תגעו בנוימן" (פרס כינור דויד), ו"הקומונרים", וכן כתב את "הילד שקראו לו רבקה" ואת הרומנים "שעשוע ובתו" וכן "יומנים מאתמול". כל מי שקרא את "יומנים מאתמול" יודע שזו יצירה ספרותית מרגשת ולא אוטוביוגרפיה הכתובה בסגנון עיתונאי. אך ציפר נמצא בִּפנים, וטבת כבר בַּחוץ, ואין לו כבוד ברוב יהירותו אפילו לסופר שהיה בעבר חבר במערכת הארץ. לכן הוא אפילו לא נחלץ להגנתו, אלא מכנה אותו "מחַבר חשופים בצריח". יחלוף עוד עשׂור, וחבר מערכת חדש של הארץ יגדיר את ציפר כמחבר "ציפרלנד". חברים, זה ממש לא רחוק. חכמינו בפרקי אבות הגדירו זאת מדויק: "על דְאַטפַת- אַטפוּךְ".

גילוי נאות: בני ציפר מַדיר סופרים רבים ממדור הספרות בהארץ, ובמשך עשרות שנים הוא מדיר גם אותי. ובכל זאת, גם אם כוחו רב לו בעולם הספרותי, בחרתי לומר דבריי בגָלוי וללא משׂוא פנים. לאַחר שהיו מי שכתבו סאטירות על הרצל ובלפור חקק דוגמת עמוס קינן, גדעון קוץ, יצחק בן נר ואחרים, והיו גם שני עיתונאים שכתבו ספר קומיקס שתיאר אותנו כג'וקים, אין לי מורא מן המַדירים ומן המשׂטינים. אֶת מחברי הקומיקס תבענו לפי לשון הרע וסִפרם לא קיים עוד. גם המדירים היום אין להם כוח להדיר איש. האמת אינה פחדנית, וההיסטוריה הספרותית הוכיחה שכל מעשׂה של הַדרה סופו כּלימה למי שמדיר.

לשׂמחתי, תמיד יש אנשים ישרים שקמים וצועקים על מעשׂים של הַדרה. ואביא רק שניים:

א. פרופ' נורית גוברין, בספרה "צריבה" שבו כללה שירים שלנו, הביעה דעתה נגד הַדרה של יוצרים ותבעה שיפוט רק על-פי קני מידה ספרותיים.

ב. כך עשה גם ישראל רינג, מקיבוץ עין המפרץ במאמר ב"על המשמר" שם פרסם את הרצנזיה שלו על שירתנו, כתב עמדתו בגנות הַדרה של יוצרים משיקולים שאינם ספרותיים (ציטוטים מדויקים ניתן למצוא באתר "זהוּת כפולה" של הרצל ובלפור חקק).

להיסטוריה יש מנהג משונה שהיא מקיימת באופן טבעי במשך השנים את משפט ההיסטוריה. הכלל הזה חל גם על כותבי לקסיקונים וגם על אמירותיו החוזרות ונשנות של ציפר במדור שלו, שהוא נותן מקום רק לאליטה.

בְּעולם הספרות יש לפעול מתוך כבוד לספרוּת ולא מתוך היבְּריס. אל נשכח גם שֶמי שקורֵא מתוך שׂנאה הוא קורא עִיוור, ומי ששומֵע מתוך שׂנאה הוא שומע חֵרֵש. לא התפלאתי על כן שכאשר אחינועם ניני נאבקה נגד מתן פרס לאריאל זילבר, התייצב בני ציפר לצִדה, אמר שְבָחים על קולה האנין, וכמובן אמר שאינו מבין מה פתאום מגיע בכלל לזילבר פרס על מפעל חיים, שהרי הוא זמר גרוע... ככה זה כשהשומע חֵרֵש הוא.

אני קורא למחברי הלקסיקון החדש להחליט אם הם אכן בחרו לכתוב "לקסיקון", או "קַנוניקון", ולבני ציפר אני קורא לחזור בו מן הניסוח האַלים "קבר אחים" כשהוא עוסק בדברים של סִפרות.