דמוקרטית ויהודית בדיבור אחד

מכובדי ואישי הנשיא התשיעי של מדינת ישראל שמעון פרס, מכובדי ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה, מכובדי יושב-ראש הכנסת וממלא-מקום נשיא המדינה יולי יואל אדלשטיין, נשיא בית המשפט העליון השופט אשר גרוניס והגברת רינה משל גרוניס, אדוני ראש האופוזיציה יצחק בוז'י הרצוג ורעייתו מיכל, שרים, חברי כנסת, בעבר ובהווה.

נחמה רעייתי, אהובתי, בנותי, בני, נכדותי ונכדי, אחותי אתי ואחי אבי, גיסתי כרמלה, כאחות לי, ילדיו של אחי המנוח לייזי ז"ל, שכולם, למעט אשתי, נולדו בירושלים, דור שביעי, שמיני ותשיעי לירושלמים. גיסתי ורדה וגיסי חיים בן-חיים, הילדים הראשונים שנולדו למושב חרות תל-מונד, אשר עלה על הקרקע ב-1930. מכובדי כולם.

"אלוהינו ואלוהי אבותינו, היה עם פיפיות שלוחי עמך ישראל. הורם מה שיאמרו. הבינם מה שידברו. השיבם מה שישאלו. עיניי עמך תלויות בם". בתפילה זאת, ביראה ובענווה, אני ניגש, חבריי נבחרי העם, בשמכם ובמצוותכם, למלא באמונה את תפקידי כנשיאה העשירי של מדינת ישראל.

אנו מתכנסים כאן היום, כאשר עינינו נשואות בדאגה אל חיילי צבא ההגנה לישראל וכוחות הביטחון והמשטרה בתוכם, הניצבים בשעה זו דרוכים ונכונים להגן על אזרחי ישראל ביבשה, באוויר ובים. ובמילותיו של חיים גורי, אז כשכתב המשורר הצעיר באותם ימים של המדינה שבדרך, ואמר: אנחנו נושאים תפילה. ברכם. ברך יוצאי למלחמה. ברך נשקם לבל יחטיא. ברך ביתם. ברך את העם הזה, את נעריו ולוחמיו עד קרב איתם.

מכאן, מכנסת ישראל, אנו מאחלים החלמה מהירה לפצועים, ולכם ההורים, בני הזוג, האחים, האחיות, החברים והילדים, שאיבדתם את היקר לכם מכול במערכה זו, לבנו נשבר בשברכם. אנחנו יחד אתכם באבל הנורא שפקד אתכם. בבניין ישראל ננוחם כולנו.

אנו מתכנסים כאן היום לא רק על-פי החוק אלא במסר ברור לאויבינו: לא יכולתם לנו, ולא תוכלו לנו. בהתכנסות היום כאן אנו מצהירים כי אנו נחושים להמשיך ולהגן על סדרי השלטון ועל אופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, דמוקרטית ויהודית בדיבור אחד, גם בעתות חרום, גם בעת מלחמה בטרור. מחבלי החמאס יכולים להתחפר במחילות, לירות מתוך בתי ספר, להשתמש באזרחים כמגן חי, אך הטרור לא ישיג את רגלינו, לא יחליש את רוחנו, ולא יפגע באמונתנו בצדקת הדרך.

לידידינו אנחנו אומרים: איננו נלחמים בעם הפלשתיני. ודאי שאין לנו מלחמה באיסלאם; אנחנו נלחמים בטרור. זהו טרור אכזרי ורצחני, ששם לו למטרה להשמיד, להרוג ולאבד לא רק אנשים אלא את האנושיות עצמה.

בעוד אנחנו משתמשים בטילים כדי להגן על אזרחים, הם משתמשים באזרחים כדי להגן על טילים. לכן מיגון הטרור הוא לא רק מעשה צודק אלא הוא גם מעשה הומני. רק מיגור הטרור יביא להפסקת ההרג של חפים מפשע בשני הצדדים.

אני רוצה לחזר את ידי אזרחי מדינת ישראל על חוסנם ואיתנותם. כולנו נושאים עינינו לגבורתם העילאית של תושבי קו העימות, המצויים במערכה זו מזה 13 שנים קשות. רק בימים אלה כולנו מתחילים להבין את גודל ההתמודדות, שהיא ממת חלקכם, תושבי הדרום ומנהיגיו הנמצאים כאן אתנו, יום-יום, שנה-שנה.

מכובדיי ויקירנו, יקירי כל נבחרי העם, ראשי הערים והמועצות האזוריות של יישובי קו העימות הנמצאים אתנו כאן באולם המליאה, ראש העיר של באר-שבע רוביק דנילוביץ', ראש עיריית אשקלון איתמר שמעוני, ראש העיר אשדוד יחיאל לסרי, ראש עיריית דימונה בני ביטון, ראש עיריית שדרות אלון דוידי, ראש עיריית נתיבות יחיאל זוהר, ראש העיר אופקים איציק דנינו, ראשי המועצות האזוריות, ראש המועצה האזורית חוף אשקלון יאיר פרג'ון, ראש המועצה האזורית מרחבים שי חג'ג', ראש המועצה האזורית שדות נגב תמיר עידן, וראש המועצה האזורית חיים ילין, שנבצר ממנו להגיע היום, מאחר שהוא נדרש לעמוד לצד מיטת בנו שנפצע במבצע.

ולכם, ראשי המועצות הנמצאים כאן אתנו, אומר, שבסופו של המבצע הזה, רבותיי השרים, נידרש לערוך חשבון נפש נוקב על העול שנשאתם לבדכם חברתית, כלכלית ומדינית בתקופה ארוכה זו. עמידתכם האיתנה לאורך שנים היא מופת עבורנו.

אדוני הנשיא שמעון פרס, לפני שבע שנים עמדת על דוכן זה, וסיפרת שלא חלמת להיות נשיא. חלומי כנער, כך אמרת, היה להיות רועה צאן או משורר של כוכבים. חלומך, כבוד הנשיא, התגשם. אתה היית לנו לרועה – רועה של תקווה, ולמשורר של חזון. קשרת את גורלך בגורלו של העם הזה, ותמיד, תמיד ביקשת להקדים את כולנו בצעד. בשמי ובשם העם בישראל אני רוצה להודות לך על חיים שלמים, חיי דור ודור שנשאת, ואנו כולנו יודעים שעוד תישא בעול העם הזה. אני חושב שמגיע לו מחיאות כפיים.

(מחיאות כפיים)

מכובדי, גבירותי ורבותי, שלושה סיפורים אני רוצה לספר לכם היום: סיפור על הקשבה, סיפור על שותפות וסיפור על תקווה. הייתי ילד בן 7 כאשר החל אבי, מתרגם הקוראן, לתרגם את סיפורי אלף לילה ולילה מערבית לעברית. עמדתי אז בפתח חדר העבודה של אבא. על הקירות מדפים עמוסים בספרים, שולחנו גדוש ניירות וכלי כתיבה. אבי ישב רכון על שולחנו. מימינו ערימת ספרים, משמאלו גיליונות נייר כתובים בכתב ידו. כך הוא ישב שם, כותב ומוחק בשקט, מהורהר כולו. אבא, שאלתי אותו, מה אתה עושה? רובל'ה, הוא ענה לי, אני מקשיב. בבית אבא ואימא נשמתי את הרוח האנושית. ינקתי את המסורת היהודית, את ההדר והתגר הז'בוטינסקאי, אך מעל הכול למדתי להקשיב. למדתי לכבד את אמונתו של האחר, ולמדתי – כן, למדתי להכיר בכאבו.

בבית למדתי שמבלי היכולת להקשיב נמנעת היכולת ללמוד; ומבלי היכולת ללמוד נמנעת האפשרות לתקן. כיושב-ראש כנסת, אדוני היושב-ראש, ישבתי באולם המליאה שעות רבות, לפעמים מול נואם אחד – אדוני היושב-ראש – והוא הכנסת. ואותו נואם אחד השמיע את נהמת לבו. לא תמיד היה לי קל. לא תמיד. לא פעם ההקשבה הזאת עלתה לי במאמץ רב, ותוך חירוק שיניים, לא פעם היא עלתה לי גם במחיר אישי וציבורי. באותם רגעים עמדה לנגד עיני דמותו של אבי.

חברי וחברותי חברי הכנסת, יקירי השרים והשרות, כל עוד ישבתי כאן, הייתה לי הזכות להקשיב ולהכריע. מרגע בחירתי לנשיא ניטלה ממני, יצחק וקנין – ניטלה ממני היכולת להכריע, אך היא נותרה בידכם ואל תשכחו זאת.

הכנסת היא מקור עוצמתה וחיוניותה של הדמוקרטיה הישראלית. בידכם לחרוץ גורלות ולקבוע את עתידו של העם הזה. אבל זכרו שחובת ההכרעה מותנית, מחייבת להיות ערים לחובת ההקשבה.

זכרו כי בהיעדר הקשבה ניטל סם החיים מהדמוקרטיה והכרעת הרוב עלולה להפוך חלילה לעריצות הרוב.

לכם, אזרחי ישראל, אני פונה ואומר: אבי לימד אותי להקשיב, הלוואי, הלוואי ואצליח גם אני ללמוד וללמד הקשבה מה היא.

מכובדי, הסיפור השני שאני רוצה לספר לכם הוא סיפור על מחויבות לשותפות. הימים ימי מלחמת העולם השנייה, שנת 1942. אירופה עולה באש, יהודים נטבחים. בצפון אפריקה מתקדם צבאו של הגנרל הנאצי רומל במהירות אדירה לעבר תעלת סואץ. היישוב היהודי בארץ-ישראל נתון בחרדה, עוקב בדאגה אחר הידיעות המגיעות משדות הקטל של אל עלמיין. על מרפסת ירושלמית יושבים אבי ואמי עם שניים מידידיהם ומשפחותיהם, האחד בן למשפחת נשאשיבי המוסלמית, והשני בן למשפחת פרג' הנוצרית. בידידות אמת נשאשיבי ופרג' פונים לאבא ואומרים לו: ריבלין, לכם הריבלינים אין מה לדאוג, גם אם הגרמנים יגיעו, אנחנו נגן עליכם. אבא הישיר מבט אל השניים ואמר: מונטגומרי ינצח, אנחנו ננצח, רומל יובס, ואז תקום כאן מדינה יהודית, ובמדינה שלנו אני לא אצטרך להגן עליכם, כי אתם תהיו אזרחים שווי זכויות במדינה היהודית והדמוקרטית שאותה נקים.

(מחיאות כפיים)

בשעות הכי קשות וגם כנגד כל הסיכויים זאת החברה שחלמנו לבנות. חברה שכל מרכיביה, חרדים וחילונים, ערבים ויהודים, ותיקים ועולים, עשירים ועניים, נושאים יחד באחריות לבניינה ולוקחים חלק שווה בעיצוב דמותה ועתידה.

רבותי, חברה שנאבקת ביד אחת על קיומה ובידה השנייה חותרת לשותפות, לסובלנות ולשוויון נבחנת כאן במדינת ישראל. היא נבחנת לא רק כאשר אתה מוקף ידידים, אלא כאשר אתה מוקף אויבים. היא נבחנת לא כאשר אתה נדרש לכבד את האחר, החי עשרות אלפי קילומטרים ממך, אלא כאשר האחר הזה הוא שכנך המיידי, כאשר אתה והוא יחד באותה סירה.

החוסן החברתי שלנו איננו חוק טבע. גם בעת הקשה הזאת אסור לנו לעצום עין מפני קיצוניות ואלימות שהרימו את ראשן המכוער בתוכנו. עלינו להבין כי שתיקה, פירושה שוויתרנו על החלום, ששכחנו לשם מה ובשם מה שבנו למולדתנו.

חברותי וחברי אזרחי ישראל, הבית הלאומי שלנו עומד על יסודות מחייבים של שוויון ושל שותפות, שבלעדיהם אין. זהו תנאי הכרחי לחיים כאן, לקיומנו ולעתידנו. הלוואי ואצליח גם אני ללמוד וללמד שותפות מהי.

חברי וחברותי, הסיפור השלישי והאחרון הוא סיפור על תקווה. בשנת תק"ע, 1809 למניינם, עלתה משפחתי ארצה במצוות הגאון מווילנה לבנות את הארץ ולקבל פני משיח, שהיה אמור להגיע בשעת תק"ע - תקע בשופר גדול לחרותנו. בלהט הציפייה לבואו נהגו בני משפחתי לישון בנעליהם, דרוכים ונכונים לקראתו, שמא יגיע באישון לילה והם יצטרכו להתעסק עם הנעליים. הם לא זכו לראות משיח בימיהם, אך מעולם לא חלצו את נעליהם. הם ידעו שגם אם הנס לא התרחש בדורם, התקווה לבואו, הדריכות לקראתו, הן המחויבות שלהם והירושה שלהם לבניהם אחריהם. שערו בנפשכם מה היה קורה אילו הציונים הראשונים שבנו את הארץ, שפרצו את החומות וייבשו את הביצות היו חולצים את נעליהם. אילו היו מפסיקים לקוות, מפסיקים לבנות ולסמן את הדרך.

לאורך ההיסטוריה עמדו לצדנו האמונה, אורך הרוח וכושר העמידה של העם היהודי, גם בתקופות הקשות ביותר בהן דם יהודי נשפך כמים לא ויתרה האומה הזאת על תושייה, על יצירה ועל חזון, אדוני הנשיא פרס. כוח היצירה של העם הזה הוא שפרש מעלינו כיפת ברזל, לא כדי שנוכל לשרוד, אלא כדי שנוכל להמשיך וליצור. מעולם, מעולם לא ויתרנו על התקווה, מתוך אמונה תמה שאם לא נצליח היום נצליח מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים. כי היה לנו אורך הרוח להבין שהמחר המיוחל הזה בוא יבוא. מעולם לא ויתרנו על התקווה מתוך ידיעה שזוהי המחויבות לדורות הבאים להעביר הלאה את התקווה, להעביר הלאה את האמונה, להניח את אבני הבניין ולסמן את הדרך.

הקונגרס הראשון, הקונגרס הציוני הראשון, הניח את אבני הבניין הדמוקרטיות למדינה שקמה למעלה מחצי מאה לאחר מכן. משתתפיו של הקונגרס הראשון, לא כולם זכו ראו לראות בבניינה, אך הם שנטעו את העוז והאמונה בלבם של חותמי מגילת העצמאות. הם אלה שסימנו את הדרך.

העם היהודי הוכיח שהוא רץ למרחקים ארוכים. אלפיים שנה חיכינו לשוב למולדתנו, והיום אנחנו יושבי לבטח במדינת ישראל. יום יבוא והטרור ימוגר מן הארץ. יום יבוא ונשב כאן, גם בשקט ובשלום זה עם זה. יום יבוא וייכון שלום בין ישראל וכל שכנותיה. אינשאללה.

אז, כמו היום, גם בימי הסער ומעומק הכאב, איננו חולצים את נעלינו, פרוש. איננו מוותרים על התקווה לבנות פה את החברה עליה חלמנו, נמשיך להניח את אבני הבניין, נמשיך לסמן את הדרך. זוהי המחויבות שלנו לבנינו ולבנותינו. זוהי המחויבות לדורות שיבואו.

"ובטחת – כי יש תקווה", נאמר בספר איוב. הלוואי ואצליח גם אני ללמוד וללמד תקווה מהי.

אזרחי ישראל, עם כניסתי למשכן נשיאי ישראל, בימי בין המֵצרים האלה, עומד אני בפניכם בענווה ומתפלל שלא אכשל בתפקידי – להרבות הקשבה בינינו; לקדם שותפות בתוכנו; לטעת תקווה בלבנו, בלב כולנו.

זוהי תפילתי, זוהי משימתי, זוהי שליחותי.

תחי מדינת ישראל!