לפני שנים רבות כתבתי על מזרחן ישראלי ידוע שגם מילא תפקידים דיפלומטיים חשובים. אדם בעל מעמד בתחום אמר לי לאחר שקרא אותה: "זו כתבה יוצאת דופן - היא אוביקטיבית". ההסבר שלו היה, שבאמצעי תקשורת אחרים היללו ושיבחו את אותו מזרחן, ואילו אני הבאתי גם דעות הפוכות והצבעתי גם על מגרעותיו.
לא מזמן נתקלתי בעניינו של עורך דין מוביל באחד התחומים המשפטיים-כלכליים החשובים, אשר השתולל באולמו של שופט מסוים, ביקש לפסול אותו והלך עם זה עד לבית המשפט העליון (והפסיד). התחושה שלי הייתה, שאותו עורך דין פשוט לא רגיל לכך שהוא מקבל יחס כמו כל עורך דין אחר, כי אצל שופטת בדימוס מסוימת - הוא קיבל יחס של נסיך.
נזכרתי בשני אלו אגב דמעות התנין של רבים בתקשורת שלנו בימי "צוק איתן": איזו סכנה יש ל
חופש הביטוי, עד כמה הם מפחדים להתבטא נגד המערכה, מי יודע מה יקרה להם אם יבטאו בפומבי את עמדותיהם ועוד כהנה וכהנה. יש פה כמובן אבסורד מובנה: כאשר אנשים יכולים לדבר כל כך הרבה על זה שסותמים להם את הפה, זה מוכיח בדיוק את ההפך. אבל לא זו הנקודה העיקרית.
העיקר הוא מה שמתקשר לשני הסיפורים בהם פתחתי. מה שקורה לאנשי התקשורת הללו, הוא שפתאום הם מוצאים את עצמם בצד שאינו נהנה מתמיכה ציבורית. פתאום הם מוצאים את עצמם בצד המותקף - אחרי ששנים רבות התרגלו להיות רק בצד המתקיף. פתאום הם מגלים שרוב הציבור לא איתם. פתאום הם מגלים שגם בצידה השני של הקשת הפוליטית יש מי שמוכנים לבטא בתקיפות ובנחרצות את עמדותיהם, ואינם מוכנים להמשיך להיות שק חבטות של "פרשנויות" ו"סאטירה" ו"דיווחים אוביקטיביים" (המרכאות כמובן לא במקרה). וזה מבלבל אותם ומוציא אותם מכליהם.
שמתם לב למשהו שלא היה בתקשורת בתוך ים המילים שנשפכו עלינו בשלושת השבועות האחרונים? סקרים. בתקשורת שרגילה לערוך סקרים על ביצים שלא נולדו, כגון מועמדים שאינם מתמודדים ותוכניות שלום שאינן קיימות, העובדה שהיה אולי סקר אחד על "צוק איתן", מעוררת יותר מאשר סתם תמיהה. זה יוצר את התחושה, שנעשו סקרים אבל תוצאותיהם היו הפוכות מעמדותיהם של מי שהזמינו אותם, ולכן הם נגנזו. אין לי שום ראיה לכך; סתם תחושה הגיונית. היא מתחזקת לנוכח העובדה, שהסקר היחיד שאני שמעתי עליו - בקול ישראל - הצביע על 80% תמיכה במבצע.
וכך אותם עיתונאים, שדרים וסלבריטאים מגלים, שהרוב המכריע של הציבור תומך במתן מהלומה מוחצת לחמאס. התמיכה הזו היא גם במחיר כואב של חיילים וקצינים, וגם אם רחמנא ליצלן אזרחים פלשתינים נפגעים, ואפילו אם - שומו שמים - העולם דורש מאיתנו להפסיק ואנחנו לא מסכימים. הבועה שלהם, בועת מדינת תל אביב, ניתקה אותם מן המציאות ומן הציבור. את זה הם לא מסוגלים לתפוס, אז הם מגיבים כמו שאמר יצחק בן-אהרון אחרי המהפך של 1977: "צריך להחליף את העם".
מאחר שאת העם לא נחליף, ודומה שגם את התקשורת לא, יש לי הפתעה בשביל כולנו: ההשפעה של התקשורת שואפת לאפס. תסתכלו על תוצאות הבחירות לכנסת בעשורים האחרונים. כמעט תמיד הן מסתיימות במשהו כמו 55%-45% לאחד הגושים, כלומר: 5% של קולות העוברים בין הגושים הם המכריעים את הבחירות. לעומת זאת, עד לשנים האחרונות היו בערך 90% חשיפה לאמצעי תקשורת ועיתונאים המזוהים עם השמאל-מרכז ו-10% לאלו המזוהים עם הימין. המסקנה הפשוטה והחד-משמעית: התקשורת לא קובעת.
מתי התקשורת משפיעה? באחת משתי אפשרויות: או כאשר זה לא חשוב, או כאשר יש צירוף נסיבות יוצא דופן. באפשרות הראשונה, התקשורת יכולה לקטול מאמן כדורגל או לרומם פליט ריאליטי. באפשרות השנייה, היא משיגה השפעה כאשר מדובר בנושא רגשי עמוק,
היא מדברת בקול אחד ויש מולה ממשלה חלשה; הדוגמה הטובה ביותר: עסקת
גלעד שליט. ואם תזכירו לי את הסכמי אוסלו וההינתקות, אזכיר לכם שלמהלכים הללו היה רוב בכנסת (גם אם
יצחק רבין ו
אריאל שרון השיגו אותו בדרכי רמייה), כך שלא מדובר על שינוי של מאזן כוחות ברמה הלאומית.
זו אולי הבשורה הטובה ביותר: אותם אנשי תקשורת וסלבריטאים יכולים להמשיך לקשקש נגד "צוק איתן", לנסות לזרוע דמורליזציה בעורף, לתת עידוד עקיף לחמאס - אבל זה לא יעזור להם. הציבור הישראלי הרבה פחות מטומטם כפי שאנשי הבועה חושבים, הרבה יותר איתן מכפי שהם מעריכים והרבה יותר מאוחד מכפי שהם משערים. אז אתם יודעים מה? - תנו להם לקטר. זה כל מה שנשאר להם.
