בבזל הקמתי את מדינת היהודים, אמר בנימין זאב הרצל - והקים.
בפזל - הקמנו את מדינת הטלוויזיה, אמרו מייסדי פופוליטיקה ברוממה, בראשית שנות ה-90 - והקימו. ז'אנר חדש. רב שיח מכונן ואלים שכמותו לא ידעה המדינה קודם. תרבות שיח שלא הייתה וטופחה עד לימים אלה ממש. לא צריך לצאת לרחוב, כשהוא בבית.
מנחה ושני פאנליסטים קבועים, שצורחים זה על זה מיד על ההתחלה. לצדם מוזמנים אורחים מכובדים שסותמים להם את הפה מההתחלה ואם הם רוצים לומר משהו, עליהם לדחוף מרפק או להתפרץ, או לצרוח, כדי שיידעו שהם שם בכלל. ואז, אם הם מוציאים מילה, הפאנליסטים כבר יעליבו אותם, ירימו קול, יאפילו עליהם וימחצו אותם בהשפלה שוברת מסך.
הסופר ס. יזהר, חתן פרס ישראל הוזמן לחוויה הזו וחזר מזועזע. הוא סיפר בתמצית את קורותיו וכותרת מאמרו הייתה "אל תלכו לטלוויזיה".
ומאז קמה בהדרגה ישות חדשה במדינת ישראל, שהחלה להתקיים בטלוויזיה. היא טיפחה ערוצים וכוכבים ואבות מייסדים חדשים, שזהו ביתם - במקום החלוצים. הראשון בבידור, הראשון בגסות הרוח, הראשון בחנפנות, הראשון בפטריוטיות, הראשון בציניות. כולם היו הראשונים.
העם ראה את הקולות מהבית בסלון, או שהוזמן לשמש כבבוני תפאורה באולפן ולמחוא כפיים. כשנערת האולפן עם השלט והאוזניות פוקדת להרים, אז מרימים. פוקדת להוריד - אז נרגעים. הכול לפי ההוראות.
אזרחי מדינת הטלוויזיה אהבו את הצֶלֶם החדש בהיכל הביתי שלהם. התברר להם שכולם מאותה משפחה. הנה הבדרן האהוב עלי והנה
האח הגדול שלי. כולם אצלי בבית. כולם משפחה שלי.
והם הגיעו רחוק, האבות המייסדים. אחד נעשה מיניסטר, השני היה גיבור פרודיה על חברו המיניסטר ועל עצמו והשלישי, ידו בכל האולפנים. הם פרשו ופירשנו והפרישו ושידרגו את הז'אנר למועצת חכמים מסחרית. על דעת המקום ועל דעת הקהל - הם התירו להתפלל, לפעמים גם לקלל, גם עם העבריינים שבפוליטיקאים.
וככה מדינת הטלוויזיה התעצמה. בהינתקות ב-2005 התחנפו לדוברת צה"ל הרהוטה ולרמטכ"ל וכעבור שנה בלבנון 2006, ניפצו אותם באותה התלהבות של בוני ומנפצי אלילים. אותם בונים, אותם אלילים. ואחר כך הדוברת גם הגיעה לכנסת. עם אותם בונים ואותם מנפצי אלילים. הרהיטות הבוטה החלה לשגשג. הסטיריקנים חשבו שהם לועגים ןהנלעגים ניבנו מדמויותיהם. אלה בונים ונבנים מאלה, בשיתוף פעולה מזהיר. אלה נהנים ואלה לא חסרים רייטינג.
___
ועכשיו הארץ קוראת חמס. הנייה צופה בטלוויזיה בבונקר בעזה.
חאלד משעל מדווש על אופני הספורט שלו במלון בקטר וצופה גם הוא בטלוויזיה. הם לא צריכים מודיעין. בכל ערוץ מספרים להם את שמות ומספרי היחידות ובעלי התפקידים. אלו כוחות נמצאים באיזו גזרה ואיזה קיבוץ נפגע ממנהרה. למרות הריסותיהם הקשות, החיים בעזה של מטה עדיין שוקקים חיים. הם רואים שמדינת הטלוויזיה מדברת בהמון קולות וערוצים, כמו במגדל בבל.
הם מבינים, שישראל עוד לא החליטה אם להשמיד סופית את התשתיות. הם מבינים שצופי הטלוויזיה אצלנו, כמו אצלם - יושבים ביציע ויחליטו, לפי התוצאות, אם ובמה יתמכו. והם מעוּדָדִים. שמחים לדעת שישראל מהססת להפעיל עליהם את מלוא כוחה.
בינתיים נהרגים חיילים בדשדוש הממתין להחלטות. יישובי הנגב ממשיכים לספוג. מדינת ישראל ממתינה לאישור מדינת הטלוויזיה, אם לתקוף את החמאס בקול אחיד וברור. הנייה ומשעל אוהבים לצפות בנו, בתדריכים. הם אוהבים את הריאליטי של האח הגדול מהטלוויזיה, בישראל.
